קרן אורה מנחות לג

דאחר שקיעת החמה שוב אינו מניחן אע"ג דס"ל לילה זמן תפלין וכמ"ש התוס' ז"ל כן הוא ריהטא דשמעתא לפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל והעולה מזה להלכה דלמ"ד לילה זמן תפלין אינו חולצן עד זמן שינה אבל אינו מניח מיד אחר שקיעה לתנאי דברייתא והוא גם כן משום גזירה דרבנן אלא דתיקשי מרב אשי דמנח לכתחלה ולמ"ד לאו ז"ת חולצן ג"כ מיד אחר שקיעה ולהניח בלילה עובר בלאו או עשה אבל דוקא אם מניחן לשם מצוה אבל לשמרן מותר אפילו להניח. והרי"ף ז"ל גרס בדרב אשי והוא ישן בדלא סליק תפלין ולגירסא זו א"ש דלא תיקשי לר"א מברייתא דאסור להניח לכ"ע דרב אשי בחליצה מיירי דלמ"ד לילה לז"ת צריך לחלוץ מיד אחר שקיעה והוא לא חלץ ואמר דלשמרן קבעי משום דס"ל הלכה זמן תפלין וא"ש לחלוץ כתנאי דברייתא אלא דאין מורין כן אפילו בחליצה וא"ש לישנא דהלכה היינו דקאי אפלוגתא דלעיל אי הלכה כר"י אי לא וס"ל לרב אשי דהלכה כר"י דאין צריך לחלוץ מיד אחר שקיעה אבל אין מורין כן לרבים והיינו דוקא עד זמן שתכלה כו' או עד זמן שינה אבל בתר הכי לכ"ע צריך לחלוץ אבל להניחן לכתחלה אסור לכ"ע כדתני לעיל ומודים כו' ולשמרן מותר אפילו להניחן דהא ר"א ס"ל לז"ת הוא ואפ"ה מתיר לשמרן ומשמע דקאי אהנחה לכתחלה אלא דלשיטה זו קשה מאי קאמר לי' רבינא לשמרן קבעי מר ומהיכי תיתי ליה הכא דילמא סבר ר"א כרבנן דלעיל דאין צריך לחלוץ עד זמן שינה ובלא"ה גירסא זו והוי ישן קשה דשינה ודאי אסורה ויותר נכון הגירסא דהוי חשך וכמ"ש הרא"ש ז"ל ומנח תפלין היינו כשהן עליו וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם בעל התרומות ז"ל בשיטה זו דהלכה ואין מורין כן היינו לענין חליצה מיד אחר שקיעה אבל יפלא שלא כתב דאחר זמן שינה לכ"ע צריך לחלוץ אם לא שנאמר דמפרשי עד זמן שינה היינו שינה ממש והכי משמע קצת מלשון המרדכי ז"ל ע"ש ולפי שיטה זו הנחה בלילה אסור מדרבנן וחליצה הלכה דאין צריך לחלוץ אבל אין מורין כן ולשמרן מותר אפי' להניח בלילה. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בזה והוא ז"ל פסק כריה"ג דלילה לאו ז"ת היא וכר' יוחנן דעובר בלאו אם הניחן אבל לחלוץ א"צ ואפילו הן עליו כל הלילה מותר ואין מורין דבר זה לרבים. ולפי"ז ר' יעקב וחכמים דברייתא מצי סברי דלילה לאו ז"ת היא ואפ"ה א"צ לחלוץ והוא ז"ל כתב עוד בהני תרי ברייתא הי' בא בדרך כו' וקדש היום הי' יושב בביהמ"ד כו' וקדש עליו היום דע"ש חייב לחלוץ רק בדרך או בביהמ"ד מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ויש לדקדק לשיטתן מ"ש דבשבת צריך לחלוץ ובלילה א"צ לחלוץ כיון דתרוייהו מחד קרא נפקא ועוד דא"כ למה ליה להש"ס למימר דרבה בר ר"ה דמצלי בהו באורתא ס"ל כר"ע דלילה זמן תפלין ושבת לאו זמן תפלין הא אפילו אי לילה לז"ת דינא הכי דבלילה א"צ לחלוץ ובשבת חולץ ועוד דמסתברא איפכא דבלילה דיליף מושמרת כו' ועובר בלאו אם הניח בלילה כמ"ש הוא ז"ל שם הי' מן הדין שיחלוץ כיון דאיכא איסורא ובשבת דיליף מלך לאות כמ"ש שם דליכא איסורא כיון דלא כתיב בי' שמירה לא הי' צריך לחלוץ מהא גופא קשה מ"ש לילה מחוקה ושבת מלך לאות דזה דלא כמאן ומ"ש הכ"מ ז"ל שם דהלכה כר"ע מחבירו אין זה מובן דהא ר"ע מוקי בחוקות הפסח ולא קי"ל כוותיה אלא חוקה זו היא מצות תפלין ושבת נמי נילף מהא דהא לא אשכחן מאן דפליג בהא אריה"ג ונ"מ לענין לעבור הלאו על הנחתן בשבת ולפמ"ש הרא"ש דתפלין בחוה"מ תליא בפלוגתא דריה"ג ור"ע לריה"ג חוה"מ פטור ג"כ ולר"ע חייב ע"ש י"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כתרווייהו כריה"ג לפטור לילה וכר"ע לפטור גם חוה"מ אלא דא"כ אמאי לא כתב ג"כ דאם מניחן בשבת עובר בלאו. ולענין היתר לשמרן נראה מדבריו ז"ל דלא מהני ג"כ אלא שאין צריך לחלוץ אע"ג דבלא"ה אין צריך לחלוץ אבל אין מורין כן ולשמרן מורין כן וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם וגם זה קשה דהא ר"א דאמר אם לשמרן מותר ע"כ אפילו להניח קאמר דשלא לחלצן בלא"ה מותר דהא דאין מורין כן רב אשי הוא דקאמר הכי וצ"ל דר' אלעזר ס"ל כת"ק דברייתא' דצריך לחלוץ משתשקע החמה להכי קאמר אם לשמרן מותר ולפי שיטות אלו דלשמרן לא הותר אלא שלא לחלצן אבל להניחן לא הותר אפילו לשמרן דעובר בלאו אפילו אינו מכוין לשם מצוה וא"ש בזה מה שהקשיתי לעיל הא בכוונה למצוה בלא"ה עובר בבל תוסיף ולפי הנ"ל ניחא דהכא עובר בלאו אפילו בלא כוונה לשם מצוה אלא דא"כ תקשי לת"ק דברייתא היכי מניחן קודם זמנן בהשכים לצאת לדרך כיון דאיכא איסורא דאוריי' בהנחתן בכל גוונא. ועוד דלפ"ז לריה"ג בשבת ג"כ אסור להניח ועובר בלאו כיון דיליף שבת וי"ט מקרא דחוקה א"כ מאי קאמר בעירובין פרק המוצא דפליגי בלעבור שלא בזמנו אי בעי כוונה והא אפילו בלא כוונה איכא לאו דושמרת וע"ש בתוי"ט ז"ל שכ' דריה"ג ג"כ סמיך אקרא דלך לאות ועי' מהרש"א ז"ל שם וא"כ י"ל דבשבת לריה"ג ג"כ לא קאי בלאו אם הניחן ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה כן דאין להניחן אפילו שלא בכוונה למצוה דהשמיט הא דהשכים לצאת לדרך וכמ"ש הב"י ז"ל ובשיטת הרמב"ם ז"ל משמע מפשטי' דברייתא דעירובין שם הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח דמשמע דמניח לכתחלה ולשיטת הרא"ש ז"ל ליכא מאן דשרי להניח לכתחלה וצריך לפרש רצה מניחן היינו דאינו חולצן וכמ"ש ז"ל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"ש כפשטי' דלמ"ד זמן תפלין מותר להניחן לכתחלה בלילה ותנאי דשמעתין דאסרי להניח בלילה ס"ל לילה לאו זמן תפלין ומ"מ ברצונו הדבר תלוי כיון דזמן שינה הוא חיובא ליכא ועיין תוס' ז"ל שם בד"ה ושמרת כו' שכתב וז"ל ורבינא ור"א אמרי הלכה ואין מורין כן אלא כל הלילה ז"ת ואין לשונם ז"ל מדוקדק דמשמע דרב אשי בא להוסיף על דברי האי תנא דאמר עד זמן שינה וז"א דעל האי תנא קאמר דהלכה כו'. ובש"ע פסק כשיטת הרי"ף ז"ל דא"צ לחלוץ בלילה משום דלילה ז"ת אבל אין מורין כן. וגם כתב לברייתא דהי' בא בדרך ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו וכ' האחרונים ז"ל אע"ג דבלא"ה אינו חולץ בלילה מ"מ כיון דאין מורין כן מניח ידו עליהם עד ביתו וק' ע"ז הא בריי' ע"כ ס"ל דלילה לאו זמן תפלין דבברייתא לא שייך למימר דמשום חומרא תני הכי וא"כ מנ"ל לדידן דקי"ל לילה ז"ת ואינו חולץ אלא דאין מורין כן לרבים אבל בא בדרך מנ"ל לאחמורי בשלמא להרמב"ם ז"ל ע"כ ברייתא הכי ס"ל כיון דאפילו לילה לאו ז"ת אינו חולץ ע"כ לחומרא בעלמא קאמר הכי אבל זה דוחק לומר דברייתא לחומרא קאמר וע"כ צ"ל דברייתא אתיא כת"ק דברייתא דילן דחולץ משתשקע החמה וברייתא דהי' בא בדרך כו' הנוסחא לפנינו בדברי הרמב"ם ז"ל וקדש עליו ביום ולהכי חולץ כשיגיע לביתו ועי' בכ"מ ז"ל שם ועי' מ"א ז"ל שכ' שם דאיסור הנחת תפלין בשבת שכתב בש"ע הוא דוקא אם מתכוין לשם מצוה וכבר כתבתי לעיל בזה לענין לילה אבל בשבת לפי משמעות דברי הזוהר משמע דאפילו בלא כוונה אסור וכדאיתא התם משל לחותם המלך ע"ש וכ"ש למ"ד מצות אין צריכות כוונות וכ"ז צ"ע יותר ועיין באיה"ט שם:

ע"ב תוס' בד"ה אי קסבר כו'. ע"ש שהאריכו וכ' דתפלין בבית מותר לכ"ע משום דממשמש בהו כל שעה כו' ובלא"ה מצינן למימר שלא גזרו לבטל מצוה זו בשבת למ"ד זמן תפלין. וכבר האריכו הראשונים ז"ל בזה:

שם תוס' יצאו שבתות כו'. ע' בדבריהם שהביאו מן הירושלמי דרבה ורבה בר בר חנה ס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ולא מסתבר דס"ל דשבת זמן תפלין דכולהו אמוראי לא ס"ל הכי ובמרדכי כ' עוד דבגיטין איכא סתמא דעבד פטור מן התפלין והיינו ע"כ משום דהוי מצוה שהז"ג ולכל הפחות ס"ל למתניתין דשבת לאו ז"ת ועי' ד"ת שם ועי' מ"ש בזה בחי' במועד קטן דנ"ל מוכרח בדעת הרמב"ם דס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ודקדקתי שם על הש"ע דפסקיו נראין כסותרין זא"ז ע"ש ובעיקר המחלוקת בדין מלאכת חוה"מ אי דאורייתא או דרבנן דבזה תליא ג"כ דין תפלין בחוה"מ כמבואר בד' הראשונים ז"ל כתבתי שם גם בריש מ"ק מה שנראה לי ע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל דחוה"מ לריה"ג ודאי פטור מדברי התוס' בעירובין לא משמע הכי שכ' דריה"ג נמי סמיך אדרשא דלך לאות וכמש"כ לעיל:

שם גמרא אמר רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה כו' כבר דברו הראשונים ז"ל מה ענין היסח הדעת הזה אי דוקא קלות ראש או היסח הדעת בעלמא. והתוספ' ישינים ביומא הקשו א"כ אמאי קאמרינן דאסור לישן בהן שמא יפיח ותיפוק ליה משום היסח הדעת ותי' דאיסור היסח הדעת נמי מהאי טעמא הוא ולא משמע הכי מהא דיליף ק"ו מציץ ובציץ דאורייתא הוא מדכ' תמיד כדאיתא ביומא ואי איסור היסח הדעת הוא משום