קרן אורה מנחות לב

בידו כו' ופרש"י אם לא בירך אבל בירך ליכא איסורא משום גורם ברכה שאינה צריכה ולפי"ז י"ל דהוכרח רש"י ז"ל לפרש דאשל ראש אינו מברך כלל דאי מברך על מצות על של ראש בכל גוונא לא הי' עבירה כ"כ אם לא בירך אלא חדא כשסח ובלא"ה לא מסתבר לרש"י ז"ל דליברך על של ראש תרתי להניח ועל מצות דמה מקום לשתי ברכות ביחד דלהניח על של יד איכא טעמא דבשל יד מתחיל ועל מצות בשל ראש אם סח משום דגמר מצוה וכמ"ש רש"י ז"ל אבל תרתי בשל ראש לחוד ליכא טעמא ולפי טעמו של רש"י ז"ל יש לומר דוקא בסח הוא דמברך על מצות בשל ראש משום דגומר המצוה אבל אם אין לו אלא של ראש לבד ומניחו אפשר מברך גם עלי' להניח כיון דהתחלה הוא וא"ש הא דמוקי להא דר' יוחנן דוקא בסח ולא על של יד לבד ועל של ראש לבד אם אין לו אלא אחת מהם משום דבכה"ג מברך על שתיהם להניח. אבל הרמב"ם ז"ל כתב כשיטת רש"י ז"ל אלא דכ' דעל של יד לחוד מברך להניח ואם אין לו אלא של ראש מברך על מצות. ונראה בטעם שינוי הברכות משום דבשל יד נאמר וקשרתם כו' חיוב ההנחה בפירוש מש"ה מברך להניח אבל בשל ראש נאמר והיו לטוטפות כו' ולא נאמר החיוב בפירוש כמו בשל יד מש"ה מברך על מצות כו' ואינו מזכיר חיוב הפעולה בפירוש. ושיטת ר"ת ז"ל דסח מברך שתים היינו על של ראש להניח ועל מצות וכן אם אין לו אלא ש"ר לבד וכמו שתמה הב"י ז"ל על הנימוק"י ז"ל דנראה מדבריו דאפילו לשיטת ר"ת ז"ל אם אין לו אלא ש"ר מברך על מצות לחוד ואם אין לו אלא של יד לחוד משמע מדברי הראשונים דלכ"ע אינו מברך אלא אחת להניח. ומדברי הסמ"ג והסמ"ק משמע דעל של יד נמי מברך שתים אם אין לו אלא של יד ועי' בט"ז בשם אביו הר"י הלוי ז"ל שתמה על הטור ז"ל דכתב דלא כוותייהו וכ' דאין משמעות בדברי הרא"ש דלא כוותייהו ע"ש ובעיני יפלא דבדברי הרא"ש ז"ל בד"ה סח בין תפלה מבואר דמש"כ בהלכות תפלין עתיקתא שכל תפלין צריך ב' ברכות היינו של ראש משמע להדיא דס"ל דשל יד אינו מברך אלא אחת בכל גוונא. ובאמת צ"ע גדול מה נשתנה מצוה משאר המצות והיכן מצינו שתי ברכות על מצוה אחת בשלמא אי על של ראש לחוד מברך שתים יש לומר דעיקר נוסח הברכה היא להניח היינו להבא אלא דבשל ראש שלא נאמר חיוב ההנחה בפירוש כמש"כ לעיל להכי מברך עליו על מצות ולהניח שבירך על של יד קאי גם על של ראש ואם סח בינתיים מברך גם להניח על של ראש והיינו על ידי משמוש של יד ג"כ וכמ"ש הרז"ה ז"ל בר"ה והיינו כשיש לו של יד אלא דסח בינתיים אבל אם אין לו אלא ש"ר אינו מברך אלא אחת וכדברי הנמוק"י אבל לדברי הסמ"ג והסמ"ק דבין בשל יד ובין בש"ר אפי' כשהן לעצמן מברך שתי ברכות מ"ש תפלין מכל המצות וטעמו של ר"י הלוי ז"ל בט"ז שם דעל מצות הוא על אות וזכרון ולהניח הוא על הנחה על המקום המצווה א"כ הי' צריך לברך שתיהם על של יד ויכוין להוציא גם ש"ר מלהניח של יד בברכה אחת אע"פ שאם היתה לבדה היתה מחוייבת בשתיהן ובלא"ה אין זו מוכרח כי עיקר הברכות נתקנו על המעשה ולא על טעמן דא"כ במצה ומרור נמי לברך שתים על מצות מצה כי היא לאות על בצקת אבותינו ומש"כ דהכא אם הי' אוחזה בידו ג"כ הי' מקיים גם זה לא אבין א"כ מזוזה נמי נימא הכי דהוא ג"כ לאות על אחדותו ית' ויאמר ברכה אחת על האות ואחת על הנחת המקום וגם בזה יש לחלק אבל כ"ז לא מצינו בשום מצוה מהמצות ומ"מ אין בידי להכריע בזה בדבר שנחלקו בזה גדולי הראשונים ז"ל וגם בדברי זוהר חדש נאמרה מחלוקת זו ואלו ואלו כו' כמו שהביא אחי הגאון ז"ל בספרו ועי' בדברי הגר"א ז"ל בש"ע והספק הזה יהא מונח עד ביאת אליהו ז"ל ועי' בש"ע סי' י"ט שכ' דלהכי אין מברכין לעשות ציצית משום דלאו חובת מנא הוא והקשה המ"א ז"ל מ"ש ממזוזה דג"כ חובת הדר הוא ומסיק שם דאם קבע המזוזה קודם כניסה לבית מברך אשר קדשנו כו' לדור בבית שיש בו מזוזה ויש לפקפק בזה דבשלמא ברכת להתעטף הוא המתעטף ועושה המצוה ומברך על עשייתה אבל הנכנס לדור בבית הוא אינו עושה מעשה המצוה דהא בכניסתו אינו ניכר אם יש בו מזוזה אי לא וצ"ע בזה בדברי האחרונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה וקשרתם לאות וכו'. ע"ש שכ' הא דעבורי דרעא על המצוה. ולכאורה אין זה מעביר על המצוה אם מניח הש"ר כיון דאין זה קודם של יד ואינו רשאי להניח את ש"ר קודם השל יד וי"ל כיון דאין זה לעיכוב ואם אין לו אלא של ראש מניחו לבדו הוי כהגיע זמנו והוי מעביר על המצוה אם מניחו על איזו מקום מפני השל יד ועי' תוס' יומא שם ומגילה דף ו' והדברים ארוכים בדברי הראשונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה וכשיגיע זמנו ממשמש בהם ע"ש מ"ש לענין ציצית אם צריך להסיר טליתו ע"ש ובמרדכי מביא מחלוקת בזה ולדידי צ"ע במצוה שהיא עליו חובה ולא עבר זמנה אפילו אם לא בירך עובר לעשייתה מ"מ יכול לברך על קיומה עתה כ"ז שהוא מקיימה ודוקא אחר קיומה אין לברך כגון מצה אחר אכילתה וכיוצא בזה אבל כל שהמצוה עליו בחובה יכול לברך עלי' בכל עת שהיא עליו והוי עובר לעשייתה דמה שהוא הולך בציצית או תפלין חשוב מעשה כי היכי דלענין כלאים חשיב מעשה אע"ג שכבר הוא לבוש כדאיתא בסוף מכות ולא יפטר מהחיוב עדיין דאינו יוצא בפ"א בלבישת ציצית או הנחת תפלין אלא חיובן הוא כל זמן חיובן בלי הפסק ולא מיבעי' למ"ד ציצית ותפלין הוי מצות שלא הזמן גרמא ודאי מצותן היא בתמידות ואפי' קיים שעה אחת בכל יום לא יצא ידי חובתו דמאן פלג מצוה זו לימיו כיון דאין בהם זמן אלא אפילו למ"ד דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ באותו הזמן לא יצא ידי חובתו בזמן קטן ביום אלא חיובן כל היום וכשם שאם עבר עליו יום אחד ולא לבש ציצית ולא הניח תפלין ביטל העשה ה"נ כשהוא הולך כמה שעות ביום בלי ציצית ותפלין הוי בכלל ביטול אלא דלמאן דיליף תפלין מלמועדה מימים ימימה יש לומר דחיובן הוא לפחות שלא יעבור עליו יום אחד בלא הנחתן ואינו חמור כ"כ ביטול שעות ביום כמו ביטול יום שלם דמימים ימימה משמע בכל יום אבל למאן דאמר כחוקת הפסח הכתוב מדבר לא נאמר גבי תפלין שום זמן וחיובן תמידי וכן ציצית וא"כ אפילו לא בירך בשעת לבישת הטלית והנחת תפלין חייב לברך אח"כ והמשמוש הוא למצוה בעלמא ועי' בספרו של אחי הגאון ז"ל שאלה מ"ו שם. ובאמת הדבר מבואר בש"ס ובדברי הראשונים ז"ל דחיוב מצות אלו הוא תמידי רק ע"ז באתי דלענ"ד שוה ביטול שעות ביום לביטול יום שלם ונהי דמצינו חיוב תפלין בכל יום בשעת ק"ש שלא להעיד עדות שקר בעצמו אבל אין זה מזמני חיובה בפירוש מה"ת אם לא שנאמר כמש"א ז"ל אפילו לא קרא ק"ש אלא שחרית וערבית קיים מצות והגית כו' וכדברי ר"י דאפילו סידר המערכה ערבית מיקרי תמיד והקולא שהקילו בזה כבר נתבאר בד' הראשונים ז"ל:

שם גמרא עד מתי מניחן עד שתשקע החמה ור"י ז"ל אמר עד שתכלה כו' וחכ"א עד זמן שינה. ופי' התוס' דת"ק סבר לילה לאו זמן תפלין וצריך לחולצן משתשקע החמה ור"י ורבנן ס"ל לילה זמן תפלין וא"צ לחולצן עד שתכלה כו' לר"י ולרבנן עד זמן שינה ומשום גזירה שמא יישן בהם ומסיק בא"ד דאין הלכה כר"י אלא כת"ק דאחר שקיעת החמה צריך לחולצן דלילה לאו ז"ת ור"ח ורבה בר ר"ה דמצלי בהוא באורתא פליני את"ק וס"ל כר"י או כרבנן דלילה זמן תפלין ופריך הש"ס מהא דאמר רבה ספק חשיכה לא חולץ כו' הא ודאי חשיכה חולץ ומשני ההוא בע"ש איתמר ומסיק דס"ל לרבה כר"ע דלילה ז"ת ושבת וי"ט לאו זמן תפלין מבואר מזה דלמ"ד לילה לאו זמן תפלין חולץ מיד אחר שקיעה ותו אמרינן דר"י ור"א ס"ל דלילה לאו זמן תפלין ואם מניחן בלילה עובר בעשה או בלאו משמע דאם הי' עליו מבע"י ולא חלצן בלילה לא עבר בלאו ועשה אבל צריך לחלצן וס"ל כריה"ג דבחוקת תפלין הכתוב מדבר וכתיב ושמרת כו' אבל לר"ע בשבת נראה דליכא אסור כיון דלא כתיב ביה שמירה ואמר ר"א אם לשמרן מותר הא דעובר בלאו או בעשה דוקא אם מניחן לשם מצוה אבל אם מתכוין לשמרן מותר. ולפ"ז קשה מאי קאמרי ר"י ור"א דעובר בלאו ועשה משום דכתיב ושמרת הא לכ"ע עובר בלאו דבל תוסיף אם מתכוין למצוה וכן מבואר במ"א סימן ל"א בשם הרשב"א ז"ל ויתבאר לקמן יותר בזה ואמרינן רבינא הוי יתיב קמיה דר"א חשך והניח תפלין ואמרי ליה לשמרן קבעי להו מר ואמר ליה אין וחזיתיה לדעתיה כו' קסבר הלכה ואין מורין כן משמע מזה דלשמרן מותר אפילו למ"ד לילה לאו זמן תפלין ורב אשי ס"ל דמותר אפילו להניחן בלילה דלילה זמן תפלין אלא דאין מורין כן לרבים וגם בזה קשה דרב אשי דלא כמאן דהא לעיל אמרינן ומודים חכמים לר"י