קרן אורה מנחות כא

יכול לברר לו איזה ב' חצאי עשרונים בשביל עשרון המנחה ושאר יהי' מותרות וכמו בשאר קרבנות דבאיזה שירצה מתכפר לבד מחטאת ואשם ומאיזה מהן שקמץ יצרף לו עוד חצי עשרון אחד ויהי' לעשרון שלם והמותר יפדה או ישלימו למנחה אחרת ונהי דפדיון לא שייך הכא כיון דכבר נתקדש בכלי שרת והא דאמר הא איכא תלתא חולין הוא לאו דוקא אבל לצרפו למנחה אחרת אמאי אינו יכול. והי' נראה דבאמת יכול הכהן לעשות כן ואם עירב ב' חצאין מהם מאיזה מהם שיהי' יוכל לקמוץ מהם והשירים נאכלין והחצי הג' הוי מותר אבל הכא מיירי כולם מונחים בביסא ג' חצאים מחולקים ולא נתברר מי הוא למנחה ומי למותרות בהא אמר רבא דאם קמץ מן האבוד אין המופרש בכלל ושירי האבוד והראשון נאכלין והמופרש אינו נאכל וכן לענין צירוף ואם קמץ המופרש אין האבוד בכלל אבל אם קמץ מן הראשון שניהם נמשכין אחריו ולא נתברר מי הוא למנחה ומי למותר להכי שניהם אינן נאכלין. וקצת קשה מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל לעיל דדבר אחר שאין צריך לכלי חוצץ בפני הצירוף וכמש"כ לעיל א"כ הכא היכי קאמר בפשיטות אבוד וראשון מצטרף ומופרש אין מצטרף אם המופרש חוצץ בין אבוד לראשון גם הראשון לא יצטרף. וי"ל דזה אינו חשוב אינו ראוי לכלי כ"כ כיון שהי' ראוי לכלי בשעה שנאבד הראשון והא דמשמע הכא דהאבוד אחר שנמצא ראוי הוא למנחה לכאורה אמאי אינו נפסל בהיסח הדעת דהוי פסול הגוף או פסול טומאה צ"ל דנאבד בכה"ג דלא הי' בו היסח הדעת ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות פהמ"ק ובמשנל"מ ז"ל גבי בשר הנמצא. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"א מה' הנ"ל שפסק כרבא וכ' שם בהני תרי דינא בצירוף וקמיצה דהחלקים אינם נוגעים זה בזה ע"ש וגבי צירוף י"ל דהוכרח לזה לר"י דאי נוגעים זב"ז בלא"ה הי' אחד מטמא את חבירו אלא דאינו מוכרח דהא בטומאת טבול יום מיירי שמעתין דאינו אלא פוסל ולא מטמא וכמש"כ רש"י ז"ל לעיל ואפילו נגעי אהדדי צריכין לצירוף כלי אבל מש"כ גם בקמיצה דאין החלקים נוגעים זב"ז נראה מלשונו ז"ל שם דהוצרך לזה כיון דתלוי בדעת כהן ואין דעתו אלא על העשרון והיינו כשהם חלוקים ואינן נוגעים זב"ז אבל אם היו נוגעים זב"ז הרי הם כמעורבים ולא הי' יכול להקריב הקומץ דמנחה יתירה היא עשרון ומחצה ע"ש בדבריו ז"ל אבל לפ"ז קשה היכי קמיץ מחד אחבריה כיון דאין נוגעין זב"ז והא בעיא דלא איפשיטא היא אי צירוף דאורייתא וכן פסק הוא ז"ל גופא דספיקא הוא ולא יקמוץ ואם קמץ שירי' אסורים באכילה ע"כ דבריו ז"ל צ"ע ומפרשי דבריו לא ביארו כלל בזה:

דף כה תוס' בד"ה הא אינו נושא כו'. האריכו למצוא הפיגול ונותר היתר מכללו וכ' דפיגול היינו חוץ למקומו הותר בבמה ואין זה מובן כיון דלית ביה מחשבה זו כלל דאין כאן חוץ למקומו היכי שייך למיקרי הותר מכללו וכ' עוד דפיגול ונותר הותר מכללו במנחת כהנים וקומץ וכל דבר שאין לו מתירין ואפי' פסולא ליכא כו' וגם בזה יש לדקדק דקומץ נהי דלית ביה משום פיגול מ"מ פסול הוא כיון דכל המנחה נפסלת ומכרת הוא דאימעיט המתיר עצמו אבל פסול הוא ע"י מחשבת פיגול אם לא במנחת כהנים וכהן משיח דאין להם מתירין כלל בהני יש לומר דליכא מחשבת פיגול דלא הוי דומיא דשלמים אבל מ"מ איסורא איכא לחשוב מחשבת פיגול כמו מחשבת שלא לשמן דכשר הוא אבל עביד איסורא במחשבתו וא"כ גם זה ליכא למיקרי הותר מכללו ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ' ר"י מה' פהמ"ק ובמשנל"מ ז"ל שם שהאריך קצת בזה ול"נ כמש"כ ולעיקר קושית התוס' ז"ל נראה דברייתא טעמא דקרא קאמר הא דבפיגול ונותר נ' לא ירצה ובטומאה מרצה משום דאשכחן קולא בטומאה דהותרה בצבור ג"כ:

שם תוס' בד"ה אימא עון יוצא מעון דזרות כו' ולשנויי כגון בעון יוצא. מד' ז"ל דהא דאמרינן עון דלפני ה' אין כו' היינו דההיתר יהי' לפני ה' דאל"ה לא דמי זרות דעון שלפני ה' הוא אבל יוצא לאו לפני ה' הוא והוא כדברי ר"ת ז"ל דלרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר וא"ש בזה הא דאמר רב סימא לקמן אימא בע"מ שהותר מכללו בעופות ואמאי לא קאמר שכן הותר מכללו בבמה דבבמה אפי' בע"מ כשר כדאיתא בסוף זבחים אלא דאין זה עון דלפני ה' אבל בלא"ה ניחא דלא הותר בע"מ בבמה אלא לבני נח אבל לישראל בע"מ נאסר גם בבמה:

שם גמרא עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשירו בכך לכאורה לאביי למה הוצרך לשנויי לעיל על עון יוצא עון דלפני ה' כו' הא סגי בהאי תירוצא עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי במה דהכשירו בכך כדאמרינן בזבחים על במה וכי דנין דבר שהכשירו כו' והי' נראה דבאמת להאי שינויא מיתרצי כולהו פירכא דבין יוצא דבמה בין שמאל דיוה"כ בין בע"מ דעופות אין בהם שום עון וכולן הכשירן בכך משא"כ טומאה דאפילו למ"ד הותרה בצבור איכא מ"ד דמהדרינן אטהורין כדאיתא ביומא פ"ק ועפ"ז ניחא נמי אונן דכה"ג דליכא עון כלל ואדרבה נאסר לו אנינות כדכתיב ומן המקדש לא יצא כו' אע"ג דיש לומר דשמאל דיוה"כ הכשירו בכך היינו דהתם א"א בע"א משא"כ יוצא דבמה ובע"מ דעופות אבל אונן כה"ג וודאי י"ל דהוי כמו שמאל דיוה"כ ומצוה איכא להקריב קרבנות אפילו (באנינות) וי"ל עוד דאביי לטעמיה דס"ל טומאה דחויה היא בצבור וכדאמר עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי כל אינך דהתירא הוא ורב אשי ס"ל דטומאה הותרה בצבור וכולה התירא הם להכי משני שינויא אחרינא עון הקדשים כו' ודו"ק:

ע"ב גמרא אלא אמר רב חסדא הא ר"א דלא קניס גבי תרומה במזיד כו'. לכאורה לר"א ליכא טומאה כלל בדם כעדותו של יוסי בן יועזר כדאיתא בפסחים בשיטת ר"ח סגה"כ אבל התם ר"א הוא היינו ר"א בן שמוע והכא ר' אליעזר דפליג עם ר"ע בזריקה מועלת ליוצא כדאמרינן בשמעתין והרמב"ם ז"ל השמיט להני ברייתות ופסק דאין טומאה לדם קדשים כלל וכבר כתבתי בזה בזבחים פרק דם חטאת באורך:

דף כו גמרא והוא שנטמאו כו'. ומסקנא דשמעתין אליבא דר' יהושע בכל גוונא אם נשאר מקצת שירים יקטיר ואם אבדו או נפסלו כולן לא יקטיר ואם נטמאו למ"ד הציץ מרצה על האכילות אם הקטיר הורצה ולמ"ד אינו מרצה לא הורצה וכן בזבחים הדין כן והרמב"ם ז"ל חילק בין זבחים למנחות ובפ"א מה' פהמ"ק כתב גבי זבחים דבאבוד ושרוף צריך שישתייר כזית אבל בלא"ה לא הורצה אבל ביוצא ונטמא כתב דאם זרק הורצה משום דזריקה מועלת ליוצא ועל הטומאה הציץ מרצה ובפי"א מה' הנ"ל גבי מנחות כ' דבין אבוד ושרוף בין יוצא ונטמאו שירים לא יקטיר ואם הקטיר הורצה וכבר עמד ע"ז הלח"מ ז"ל שם בפ"א הנ"ל. ועוד יקשה מ"ש בנטמאו שניהם אם זרק הורצה דהציץ מרצה הא אין הציץ מרצה על אכילות כמ"ש בפ"ד מה' ביאת מקדש ולזה י"ל נהי דאינו מרצה על הבשר אבל מרצה על החלב דעולין הוא והוי כמו שהחלב קיים דהורצה ג"כ. ובזה לא הבנתי מה שהקשה הלח"מ ז"ל שם בפ"א אהא דכ' הרמב"ם ז"ל כל קרבנות הצבור שנטמא הבשר והחלב זורק לכתחלה הדם הא אין הציץ מרצה על אכילות. ולפי הנ"ל לא תקשי דמ"מ מרצה על העולין היינו החלב ומש"כ התוס' ז"ל שם בפסחים דר"י ס"ל הציץ מרצה על אכילות היינו משום דבמתניתין התם בחמשה דברים איכא דלית בהן אלא אכילות לבד כדאיתא התם אבל מ"ש גבי מנחות בכל גוונא אם הקטיר הורצה וודאי קשיא טובא ובדברי התוספתא כבר כתב הלח"מ ז"ל דלא אמרו התם כן אלא בנטמא ויוצא אע"ג דתני התם ג"כ או שנפסלו פירש"י ז"ל בפסחים שם דנפסלו היינו בטבול יום והכל פסול טומאה הוא וע"כ צ"ל דסמך אשמעתא דפסחים דאמר ר' יוסי דרואה את דברי ר"א בדיעבד ואם כן בזבחים נמי כן ומנ"ל לחלק בין זבחים למנחות ועיין מ"ש הלח"מ ז"ל שם ובתוספתא הכא איתא דאמר ר' יוסי דרואה הוא את דברי ר"א דאמר אם אין קומץ אין שירים ואם אין שירים יש קומץ מדברי ר' יהושע דאמר אם אין שירים אין קומץ ובתוספתא זבחים פ"ב איתא נמי לפלוגתא דר"א ור"י לענין זבחים ולא קאמר התם ר' יוסי דרואה אני מדברי ר"א כו' משמע קצת דבמנחות לחוד הוא דקאמר הכי וקצת סייעתא להרמב"ם ז"ל ודברי הכ"מ ז"ל שכתב לסייע מדברי התוספתא דר"י מודה דאם הקטיר הורצה בלא"ה קשה דבזבחים ג"כ תני כן שם בפ"ד דמודה ר"י אם זרק הורצה ולא שמענו לחלק בין זבחים למנחות בזה ועדיין צ"ע. ובמתניתין יש לדקדק קצת הא דתנן נטמאו שירים כמדת ר"א כשיר' דם אע"פ שאין בשר הא בלא"ה כשירה דר"א ס"ל הציץ מרצה על אכילות ועי' מש"כ לעיל דף י"ב וט"ו: