קרן אורה מנחות כ

ואדרבא מין בשאינו מינו לא בטיל ובסוגיא דזבחים ומלשון הרמב"ם ז"ל כ"ה אה"ט משמע דמה שבטל אפשר להיות כמבטל הוא דגורם הביטול דאי לאו דנבילה יכולה ליטהר לא הוי מטהרינן לה אפילו ממגע אבל כיון דיכולה ליטהר אחר שתסרח מטהרינן לה נמי ע"י ביטול ע"ש בלשונו ז"ל ותראה שכן הוא וזה לפי שיטתו דהא דר' חייא אינו ענין כלל לפלוגתא דר"י ורבנן במב"מ וכמ"ש הר"י קורקוס ז"ל שם ודוקא לענין טומאה נאמרה הא דר"ח אבל לא לענין איסור אכילה כמו שלא נמצא ד' ר"ח בדבריו ז"ל גבי איסור אכילה והדברים עתיקים בזה. ואי קשיא לי הא קשיא לי גבי שירי מנחה היכי שייך לשון כשירה ואפילו אי רובא תבלין מאי הוי מאי דעבד עבד ואיסור חמץ אין בזה אטו שירי מנחה שנתבטל בדבר אחר אסור לאכול ונהי דלא קיים המצוה כתיקונה כמ"ש ואכלוה מצות אבל איסור לא שמענו אם לא שנתערב קודם הקטרה דאי נתבטלו הוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אבל לענין פסח א"ש דאי בטיל לא יצא ידי חובת מצה ודו"ק:

דף כד גמרא הושיט א' לביניהם מהו. פירש"י ז"ל חצי עשרון אחר מהו אם נגעה טומאה בזה מהו שיטמאו הראשונים ע"י צירוף ומסיק אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו לא לטמא אחרים ממנו ולא ליטמא מאחרים אבל אם נטמא אחד מהראשונים נטמא חבירו ולא האמצעי ואין האמצעי מפסיק ולפ"ז יקשה מאי איריא ביניהם כיון דמיבעי' ליה אי הכלי מצרף שאין צריך לכלי הוי מצי למיבעי' אם נתן חצי עשרון שאין צריך לכלי באיזה מקום שהוא אי מצרף אי לא אבל הרמב"ם ז"ל פי' דמיבעי' לי' אם הושיט דבר אחר ביניהם אי מפסיק שלא לצרף אחד לחבירו ומסיק דאם יש ביניהם דבר חוצץ ואין צריך לכלי מפסיק מלצרף ולא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה ונראה דכך הי' גירסתו הושיט דבר אחר ביניהם מהו ועי' בכ"מ ז"ל שם שדקדק על פי' הראב"ד שהוא כפירש"י וכ' שיש לישב בדוחק והדברים מבוארים ברש"י ז"ל. ויותר הי' נראה דמיבעי' ליה אם נטמאת האמצעית ע"י נגיעת טומאה בא' מהראשונים מי אמרינן כיון דהטומאה קופצת להאחרת וזו בנתיים גם זו נטמאת או דילמא הטומאה קופצת על האמצעית והיא לא נטמאה והכי משמע בירושלמי חגיגה פרק חומר בקודש ע"ש דאיתא לכולין שמעינן התם ועי' שם הא דמיבעי' ליה וקפצה טומאה אמרין ליה וקפצה טומאה ואינו מובן מאי קמיבעי' ליה ומה שפי' הק"ע דמיבעי' ליה אם הושיט אצבעו לא משמע הכי ונראה דהך גופא בעי להו וקפצה טומאה האיך קופצת הטומאה מזה לזה כיון דאין נוגעין זב"ז אמרין ליה אין דקפצה טומאה ותו מיבעי' ליה אפילו אחרת בנתיים קופצת הטומאה אמרין ליה אפילו אחרת בנתים אין זו חציצה והטומאה קופצת דרך עלי' והיא טהורה וכדמסיק שם:

שם תוס' בד"ה שאין צריך לכלי כו' א"נ דוקא שירי מנחה כו'. ובירושלמי שם מבואר כדבריהם אלו ע"ש:

שם גמרא מהו לקמוץ מזע"ז צירוף דאורייתא כו'. והרמב"ם ז"ל פי"א מה' פהמ"ק פסק דספיקא הוי אם קמץ מזע"ז ובפי"ב מה' אה"ט כתב בפשיטות דמעילה זו דצירוף כלי מדבריהם הוא ויש לזה רמז בתורה כף אחת כו' משמע דפשיטא ליה דצירוף כלי מדרבנן הוא ואמאי פסק כאן דספיקא הוא ונ"ל כדעתו ז"ל דהך בעיא לא תליא בהא דצירוף כלי לענין טומאה אלא מיבעי' לי' דילמא לא אימעיט אלא שלא יביא בב' כלים אבל בכלי אחד אע"פ שאינן מחוברים קומץ מזע"ז או דילמא בעינן שיהי' מחוברים דוקא ודוק:

שם גמרא היכי דמי כגון קפיזא בקבא אע"ג דעריבו מעילאי כו'. פירש רש"י ז"ל מעילאי היינו בגודש הכלי אבל אי עריבי בתוך הכלי מצטרף והרמב"ם ז"ל חילק בין המחיצה למעלה ועריכי מתתאי ובין המחיצה למטה ועריכי מעילאי ע"ש ובכ"מ שם:

שם גמרא צירוף כלי וחיבור מים. ופירש"י ז"ל חצי עשרון חוץ לכלי ומחובר ע"י מים לחצי אשר בכלי שנטמא ע"י צירוף אי מיטמא גם החצי שחוץ לכלי ומיבעי ליה אי טומאה שע"י צירוף הולכת גם חוץ לכלי או אינה יכולה לילך חוץ לכלי ויש לדקדק אי טומאה זו באה ע"י טבול יום א"כ היכא מיטמא זה שחוץ לכלי הא טבול יום אינו אלא פוסל ולא מטמא אחרים ואי באה ע"י איזה טומאה אחרת מפני מה לא יטמא זה שחוץ לכלי ויהי' זה שבתוך הכלי ראשון ושחוץ לכלי שני ואי מיבעי' אי טומאה שע"י צירוף מטמא אחרים אי לא א"כ מאי איריא חיבור מים בכל דבר שנגע בו שייך למיבעי וצ"ל דחיבור מים משוי לה כגון אחד ולזה מיבעי' ליה אי לטומאה שע"י צירוף ג"כ הוי בגוף אחד ונטמא גם החצי שחוץ לכלי ע"י חיבור מים או צירוף אינו מטמא אלא דגוואי אבל דבראי לא אבל הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט כ' דחיבור אוכלין על ידי משקין הוי ספק אי כגוף אחד הם או מונין בו ראשון ושני והוא מיבעיא דזבחים פרק טבול יום וכמ"ש שם בחי' א"כ ליכא לפרש הך בעיא דשמעתין כפירש"י ז"ל כיון דמספקא לן אי הוי כגוף א' א"כ בלא"ה אינו מיטמא ע"י טבול יום דאינו אלא פוסל ושמעתין איירי כמבואר להכי פירש הוא בפי"ב מה' הנ"ל דחיבור מים היינו במים עצמן אם נטמאו ע"י צירוף כלי ומים המחוברים באוכל כגוף אחד הם אלא דגם זה צ"ע דהא מנין ראשון ושני הוא ע"י אוכל ומשקה ואוכל לאוכל ראשון ומשקה שני אלמא דלאו כגוף אחד הם ועי' בכ"מ שם ובבה"ז ובצ"ק ז"ל:

שם גמרא בעי רבא עשרון שחילקו ונטמא כו' והניחו בביסא וחזר טבול יום כו'. לכאורה כיון שנטמא קודם שהניחו בביסא כבר נפסל ואין ראוי לכלי עוד וא"כ אין הכלי מצרפו וצ"ל כיון שהי' ראוי לכלי הכלי מצרפו וכמ"ש התוס' ז"ל ומיבעיא ליה אי שבע לי' טומאה ואין נגיעה האחרונה כלום ולא נטמא החצי השני ע"י צירוף הוי מצי למיבעי' כה"ג בכביצה אוכל שנחלק לשנים דנשאר כל חלק בטומאתו אבל אינו יכול לטמא אחרים וחיבר לו עוד חצי ביצה אחר ונגע הטמא בחצי שכבר נטמאה אי גם החצי השני נטמאה ע"י מגע זו או דילמא החצי הראשונה שבע לה טומאה ואין מגעה כלום ומסתבר בזה כיון דהכל נעשה גוף אחד כביצה כי נגע בחצי הטומאה מכבר הוי כאלו נגע גם בשניה והכא דוקא מיבעי' לי' דהכתוב עשאן כגוף אחד אבל באמת לאו גוף אחד הם ועי' במשנל"מ ז"ל פכ"ג מה' כלים שהוא כמסתפק אי כביצה אוכל שנחלק לשנים אי פרחה טומאה מהם לגמרי ע"ש והרי דברים מבוארים בפ"א ממס' טהרות חצי ביצה אוכל ראשון וחצי ביצה שני מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם אלמא דאפילו אחר שחילקן לא פרחה טומאה מהם ואם אח"כ עירבן טומאתן עליהם. והנה הך סברא דשבע לה טומאה יש לסמוך קצת בהא דאין איסור חל על איסור ואפ"ה אמרי' דאיסור מיתלי תלי וקאי ואם הותר הראשון חל השני כדאיתא בנדרים לענין שבועה על שבועה וא"כ ה"נ מאי פריך אביי מי אמרינן שבע ליה טומאה מסדין שעשאו וילון דלא אמרינן שבע לי' טומאה דילמא התם לאחר שביטלה מטומאת מדרס חל עלי' טומאת מגע דהוי מיתלי תלי אבל הכא דהחצי עשרון טמא הוא אם חזר ונגע בו לאו כלום דשבע ליה טומאה אבל הש"ס לא ניחא לי' בהכי ולא דמי טומאה לאיסור בזה. ועיין תוס' בד"ה כי נגע בו כו' ובד"ה שני סדינים שהאריכו בזה. ועיין תוס' חולין פ' העור והרוטב ובד' הר"ש ז"ל בכלים ועיין בדברי המל"מ בפי"ב מהל' אה"ט ובפכ"ג מהל' כלים שהאריך ג"כ בזה:

ע"ב גמרא עשרון שחילקו ואבד א' מהן והפריש אחר תחתיו כו' ואמר רבא דבתר הראשון שניהם גרירי האבד והמופרש ומש"ה אם נטמא שניהם מצטרפין וכולן טמאין אבל האבד והמופרש לא גריר חד בתר חבריה ומש"ה נטמא האבוד אין המופרש מצטרף וכן איפכא ולענין קמיצה ג"כ הדין כן אם קמץ מן האבוד הקמיצה מתרת שירי' וכל הראשון אבל המופרש אין לו שייכות עם האבוד וכן אם קמץ מן המופרש הוא והראשון נאכל והאבוד אינו נאכל אבל אם קמץ מן הראשון שירי הראשון לבד נאכל והאבוד והמופרש אינן נאכלין דלא ידעינן הי מינייהו התיר הקומץ כיון דתרוייהו בתר ראשון גרירי ואביי אמר דכולהו בני חד ביקתא נינהו ובטומאה מצטרפין כולן באיזה מהן שנגע ובקומץ ג"כ אינו נאכל אלא שירי זה שקמץ ממנו אבל לא השני חצאין האחרים דלא ידעינן הי מינייהו התיר הקומץ. ומתקיף ר"פ שירי' ג"כ היאך נאכלין הא הקומץ חסר שליש ומטי שתות לחצי זה ושירי' ג"כ לא הותרו ומשמע מל' רש"י ז"ל בד"ה ושירי' דידי' דר"פ לרבא נמי פריך אם קמץ מן הראשון דשניהם אין הקומץ מעורב מכולן ורב יצחק פריך קומץ היכי קריב ומסיק רב אשי דקומץ בדעתיה דכהן תליא כו'. ויש לדקדק אמאי אין הכהן