קרן אורה מנחות יח

מילתא אמאי יצא מתורת דם ע"י בישול ואמאי לא חזי לכפרה ואי מסברא קים ליה לזעירי דרתיחת האש והמלח משניהו ויצא מתורת דם א"כ מאי פריך מזעירי דילמא כי קאמר זעירי הכי לבתר דגלי רחמנא דדם אין צריך מלח להכי אם נמלח או נתבשל פסול הוא לזריקה מסברא בעלמא אבל אי לאו דגלי הכי רחמנא ה"א דדם צריך מלח ולא נפסל ע"י רתיחת המלח וה"ה ע"י רתיחת האש ועוד היכן מצינו סברא זו דע"י בישול יוצא מתורת דם ולקמן פריך עלה אביי מהא דהקפה הדם ואכלו חייב ומשני כאן שהקפה באור הא דזעירי בהקפה באור דלא הדר להיות צלול כדרך דם והא דחייב בהקפה בחמה דהדר ונעשה כצורת דם ולהכי אפילו בשעה שהקפה חייב משמע מזה דהא דזעירי פוטר בדם שבישלו היינו משום דנקפה ואין לו צורת דם ולפ"ז צ"ל דע"י מלח ג"כ נקפה הוא ופריך עלה בחמה נמי נימא הואיל ואידחי אידחי דהא בעי כו' דם שקרש ואכלו כו' ואמר ליה ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה. ויש לדקדק הא ר"י אמר לקמן בפרק כל המנחות דאין דיחוי אצל איסורין ומייתי הכי ממתניתין דטהרות וי"ל דהכא שאני הואיל ונדחה מהזאה דבקדשים יש דיחוי ממילא נדחה גם מאיסור. או י"ל דאינו פוטר אלא בשעת קרישה אבל לבתר דהדר אפשר דחייב עכ"פ שמעינן דהקפה בחמה ג"כ פטור ומסיק כאן בחטאות חיצוניות הא דחייב בהקפה בחמה היינו בחטאת החיצונית דקרינן ביה ולקח ונתן ופירש"י דה"ה בחולין דחייב כיון דחזי לכפרה והא דאמר ר"י דם שקרש פטור הואיל ונדחה היינו בחטאות הפנימיות דלא קרינן בי' וטבל והזה כן נראה פשטא דשמעתין ורש"י ז"ל כתב כאן בחטאות היינו הא דזעירי וכבר עמדו התוס' ז"ל על דבריו ז"ל ונראה בדעתו דלפי מאי דמוכח לעיל דהא דפטור בהקפה באור הוא ג"כ מפני שנקפה ואינו ראוי להזאה והשתא דמסיק דקפוי ראוי להזאה בחטאת החיצונית א"כ ליכא טעמא לפנימי אפילו בהקפה באור דמאי איכפת לן אי לא הדר כיון דקפוי נמי כשר וליכא לאוקמי להא דזעירי אלא בחטאות הפנימיות ומדברי התוס' ז"ל נראה דבשול פוטר אפילו אם הוא צלול וראוי להזאה וטבילה ולא משמע הכי מהא דאמרי' באור לא הדר ש"מ דעיקר הפטור היא משום הקיפוי וכמ"ש לעיל ורבא מסיק דאפילו בחטאות פנימיות ג"כ חייב הואיל וראוי בחטאת חיצונית. ואמר ר"פ הילכך דם חמור שקרש חייב משמע דלרב חסדא דפוטר בפנימיות פוטר נמי בדם חמור שקרש וקצת קשה מ"ש דם חמור מדם חולין דלכ"ע חייב אפילו קרש דכל שראוי למזבח חייב עליו אפילו בחולין וה"ה דם חמור ודוקא חטאת הפנימית דעומד הוא לזריקה ונפסל ע"י קרישה הוא דיש לפטור על אכילתו אבל דם חמור אמאי יפטר עליו אם קרש יותר משאר דם חולין והנה סלקא שמעתא לשיטת רש"י ז"ל דחייב על דם בין בישלו בין מלחו ואפילו נקרש ולענין הזאה בדמים החיצונים כשר אפילו אם קרש בדמים הפנימים אם קרש אינו ראוי להזאה עוד והיינו דתנן ביומא נותן לאחר שיהא ממרס בדם הפר שלא יקרוש אלא דאשכחן נמי בדמים החיצונים שהצריכו למרס בדם שלא יקרוש כי הא דתנן בפסחים שחטו קודם התמיד יהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד משמע מזה דבפסח נמי נפסל אם נקרש הדם וי"ל דבפסח בעי שפיכה ודם קרוש אינו נשפך אבל לעיל במכילתין גבי חטאת מצורע אם הקדימו לאשמו תני לא יהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם האשם משום דכבר נפסל משחיטה משמע דאם לא נפסל הי' צריך למרס בדמו עד אחר זריקת דם האשם כדי שלא יקרוש אלמא דאפילו בחטאת החיצונית אין להניח שיקרוש וצ"ל דלכתחלה הוא דאין מניחין לקרוש אבל בדיעבד לא נפסל בהכי ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר לא דין דם שבישלו או מלחו ונראה דאזיל בשיטת רש"י ז"ל דבמסקנא לא קי"ל כזעירי וכבר כתבו הראשונים ז"ל וגם דין דם שקרש לענין זריקה דנראה משמעתין דיש חילוק בזה בין חטאות חיצוניות לפנימיות לא מצאתי כעת בדבריו ז"ל והדבר פלאי וצ"ע יותר:

תוס' בד"ה דם שבישלו והיינו הא דתנן כו' עיין בה"ז ז"ל ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מאכא"ס ובמפרשי דבריו שם ולפי משמעותא דשמעתין דפטור דם שבישלו הוא משום דלא חזי לכפרה וכדמשמע נמי מהא דמייתי רב יהודה דידיה אמר איברים שצלאן והעלן כו' ומאי ענין זה להא דזעירי אלא משום דחד טעמא להו כי היכי דדם ע"י בישול לא חזי לכפרה ה"נ איברים ע"י צלי למטה אין בהם משום ריח ניחוח א"כ יש לומר דלר' יהודה דמחייב כרת גם בדם התמצית אע"ג דלא חזי לכפרה ה"נ בדם שבישלו חייב אע"ג דלא חזי לכפרה:

רש"י בד"ה סריך שמתחיל להתייבש כו' לא סריך כו'. נראה דצ"ל לישנא אחרינא סריך שכשתולין כו' ועי' בה"ז וצ"ק ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שפיר הא דסריך היינו שנסרך הדם בבשר הטמא אפילו לח חוצץ עי' בפ"ב מה' מקוואות ועי' בכ"מ ז"ל שם:

שם גמרא תקריב כ"ש תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה. ודקדק המשנל"מ ז"ל על השמטת הרמב"ם ז"ל להאי ברייתא ולפי מה שהבאתי לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל דאין מלח מעכב בכל הקרבנות א"כ לכאורה אמאי ידחה שבת וטומאה וקרא דתקריב בכל קרבנות כתיב וי"ל דלהכי איצטריך קרא דתקריב לאשמעינן אע"ג דאין זה אלא למצוה מ"מ דוחה שבת וטומאה דאי מעכב לא צריך קרא וממילא בכל עבודת ציבור הוא וכבר דקדקתי במ"א איזה דחיית שבת איכא במליחה דמשום עיבוד ליכא דאין עיבוד באוכלין ואי משום הבערה הא הותרה בשביל הקרבן עצמו וכדמשמע ביבמות פ' ד"א דליכא מלאכה בהקטרת אימורים אלא הבערה ובטומאה שפיר איצטריך קרא דמליחה עבודה היא וקמ"ל דמולח אפילו בטומאה ואשכחן כה"ג לקמן פ' ר"י בקרא דאם תקריב מנחת בכוריך דדריש נמי לכל הני אפילו כ"ש ואפילו מ"מ ובשבת ובטומאה ושם יתבאר למה לי קרא להכי כיון דמנחת ציבור הוא ומ"מ התם איצטריך אפילו רחוק מירושלים דלכתחלה מביא מן הקרוב אבל הכא דמרבי מכל מקום אפילו ח"ל קשה למה לי קרא להכי מהיכי תיתי למימר דדוקא מלח מא"י ע"כ נראה דכל הני דרשא אסמכתא בעלמא הם ובלא"ה פשיטא דאפילו בשבת וטומאה כיון דצורך עבודה היא ולהכי השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דרשא ועי' בירושלמי ביומא פ' טרף בקלפי דמייתי התם ברייתא בקטרת אם לא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה שמעינן מינה דמלח מעכב והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' כלי המקדש ובסוף הלכות עבודת יוה"כ לא כתבה ונראה מזה או דקטרת אין צריך מלח וכר"י בנו של ריב"ג או דבקטרת המלח אינו מעכב וכדברי הכ"מ ז"ל דבמנחה לחוד המלח מעכב ולפ"ז צריך לאוקמי ברייתא דהירושלמי כר' שמעון לעיל דס"ל דבכל הקרבנות המלח מעכב וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם ועדיין צ"ע:

ע"ב גמרא מלח שע"ג האבר מועלין בו שעל גבי הכבש ושעל גבי המזבח אין מועלין פירש"י ז"ל שע"ג הכבש שיפול שם ממליחת האברים דשוב אינו ראוי משמע מדבריו דמלח שהי' נתון מתחלה ע"ג הכבש והמזבח כדתני לקמן מועלין בהם וא"כ מאי בעי מאי קרא דשעל גבי האבר מועלין בו ולמה ליה קרא להכי כיון דאפילו קודם נתינת המלח על האבר יש בו מעילה כ"ש כשנתנו על האבר ע"כ נראה דע"ג הכבש והמזבח אין מועלין היינו המלח שהי' נתון ע"ג הכבש והמזבח אין מועלין בו ואין מעילה במלח אלא כשהוא על האבר וע"ז אמר רב מתנה מאי קרא דלא מיקרי קדשי ה' אלא כשהוא על האבר שנאמר והשליכו עליהם מלח והעלו אותם עולה לה' אלמא דלא מיקרי עולה לה' אלא כשהוא על האבר והכי משמע מלשון התוספתא דבתר הך דתני התם בג' מקומות המלח נתון כו' ע"ג הכבש וע"ג המזבח תני התם להך שע"ג הכבש והמזבח לא נהנין ולא מועלין שע"ג אבר מועלין בו וכן משמע מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מעילה ע"ש. ועיין לעיל בדברי התוס' ז"ל שהביאו דברי התוספתא דפליגי רבי ורבנן אי מועלין בעצם וצ"ע יותר בזה בד' הרמב"ם ז"ל:

שם גמרא ששם מולחין הקומץ כו' והקטרת. עי' בתוספתא דלא תני התם והקטרת כדתני התם לעיל אבל היין כו' והקטרת אין טעונין מלח וכדמייתי הש"ס לעיל. והתוספתא אזלי בשיטת ריב"ב כדמוקי הש"ס לעיל והרמב"ם ז"ל ג"כ השמיט והקטרת בסוף פ"ה מה' איסורי מזבח וכלשון התוספתא ועי' בלח"מ ז"ל שם ובאמת הדבר תימא שלא ביאר הרמב"ם ז"ל דין מלח בקטרת לא לפטור ולא לחובה ומש"כ הלח"מ דסמך אכללא דכל קרבנות טעונין מלח אינו מספיק ולא משמע הכי מהשמטתו והקטרת ע"ש (ועי' בתוס' ריש כריתות ובד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' כלי המקדש ובמש"ל שם):

דף כב תוס' בד"ה ועצים כו' וא"ת לילף ממלח כו'. קושייתם לא קאי על המקשן דפריך ועצים מנ"ל לילף ממלח