קרן אורה מנחות קטז

חייב משום פיגול הא לא קרב המתיר כמצותו והקושיא גדולה מאד בזה ומש"כ הכ"מ ז"ל דדוקא בעירוב מחשבות הוי לא קרב המתיר כמצותו אבל לא בשאר פסול זה ג"כ קשה דהא כלל זה שכתב רש"י ז"ל אמת אם אין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום פיגול כו' והיכי מביאה הקטרת בזיכין אלו לידי פיגול אם הקטרה פסולה היא ובכל עבודה פסולה אין מחשבה מועלת וכדקי"ל אין מחשבה מועלת אלא בדבר הראוי לעבודה ומש"כ דהוי כקדשים פסולים שחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא כמו שיתבאר לא מצאתי כעת בדבריו ז"ל מקום המבואר כן ודוקא אם נפסל אחר שקרבו מתיריו הוא דחייב גם אם נפסל ע"כ דרכו ז"ל נעלמה ממני. ומה שנראה מדבריו ז"ל דאין הלחם נפסל אפילו אם הונח על השלחן כמה שבתות כבר כתב הלח"מ ז"ל דסמך בזה על סוגיא דזבחים פרק המזבח מקדש דמשמע הכי וסוגיא דשמעתין דמשמע דמשום שלא בזמנו הוא דאינו נפסל ג"כ אמת הוא וכמ"ש בהני תרי בבא דאין קדיש ואפילו סידר הלחם בשבת כיון דסידרו בלא בזיכין הוי שלא כמצותו ואינו קדוש אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש בפ"ג מה' פסה"מ סתם כ"ש מקדשין שלא בזמנו וכתב להא דר' אבין אם קמץ מנחה בלילה ולפי הנ"ל הא ע"כ הכא חשיב בזמנו משום דלילה אינו מחוסר זמן. ובמ"א כתבתי דעתו כדין לילה אי הוי מח"ז אי לא ודוק בכל הנ"ל:

ע"ב תוס' בד"ה שני י"ט של ר"ה כו'. וכתב ז"ל דאם באו עדים קודם המנחה חוזרין ואופין ע"ש לחם אחר והראשון נאכל בפדיון דלא נתקדש עדיין. ויש לדקדק בדינא דמתניתין דאינו דוחה את י"ט ואופין מעי"ט ואמאי לא יאפו אותם בי"ט בתורת חול ואח"כ יקדישנו דחובות הקבוע להם זמן מותר להקדישו אפי' בשבת וכמו חלות תודה דמשמע בפסחים דאופה אותן כשהן חולין למכור בשוק ואח"כ השחיטה מקדשן ה"נ בשתי הלחם ואע"ג דמודד בעשרון ע"כ אין העשרון מקדשן כיון דאפייתן בחוץ וליכא עלייהו קדושת הגוף וא"כ מהיכי אשכחן חיובא להקדישן קדושת פה קודם אפיה וצ"ל דהם שביחא דמילתא טפי לעשותן מתחלה לשם מצותן ולאפותן כשהן חולין ועוד דחולין אין למדוד בעשרון של קודש. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לעיל במכילתין דהתנור מקדש קצת כמשנה דתנן במעילה קרמו פניה בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום היה נראה דאין לו פדיון ולפ"ז לא היה אופה אחרת בע"ש אם באו עדים קודם המנחה דמה יעשו בלחה"פ הראשון אם לא שיאפה הראשון על תנאי דאם יבאו עדים קודם המנחה יהיה חולין ולא יקדשנו התנור דבכה"ג מהני ליה פדיון אבל אכתי איכא למידק במתניתין דמעילה גופא דקרמו בתנור קדוש קדושת הגוף והוכשר ליפסל בטבול יום כו' ומה בין לישה ועריכה לאפיה הא לשיטת הרמב"ם ז"ל עשרון ג"כ מקדש ואפ"ה שרי' לישה ועריכה בחוץ משום דכשאין מקדשין אלא בפנים א"כ אפי' נמי אפי' אי תנור מקדש לישתרי גם בחוץ דהא לא יקדשנו התנור שם וע"כ הא דאמרינן דאפי' בפנים תליא בהא אי תנור מקדש אי לא ה"ק דמ"ד אפייתן בפנים מצוה לקדשן בתנור וכך היא מצורה שיקדשנו בתנור וא"כ הדק"ל לדברי הרמב"ם ז"ל דאפייתן בפנים משום דמצוה לקדשן בשעת אפיה מ"ש דלא קדיש לענין פסול לינה כיון דהתורה אמרה לקדש בתנור ולעיל דף נ"ז דייק ר' יונתן דמדת יבש לא נתקדש מדקריא רחמנא ביכורים לה' דוקא אחר אפי' ולדברי הרמב"ם ז"ל אין מכאן ראיה דנהי דעשרון נתקדש מ"מ שתי הלחם אינו מחוייב לקדשו בשעת לישה ויכול למדוד בחוץ ואינו מקדש אבל תנור מצוה לקדש בו. וכבר הארכתי בזה לעיל ועדיין אין הדברים ברורים אצלי ה' יאיר עיני. ולענין קושיית התוס' ז"ל היכי מיקלע י"כ בא' בשבת עיין בפי' המשנה להר"מ ז"ל ובבה"ז ז"ל:

הדרן עלך פרק שתי הלחם פרק המנחות שם שנטמאו עד שלא קידשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ועופות ועצים ולבונה וכ"ש תנן סתמא דאפילו משנטמאו אין להם פדיון ולא מחלק אם נתקדש בכלי אי לא ופליגי בגמרא שמואל אמר דרישא עד שלא קידשו בכלי ל"ד נטמאו אלא אפילו טהורים נפדים דקדושת דמים הם והא דתנן נטמאו לרבותא דסיפא משקידשו בכלי אפילו נטמאו אין נפדין דסד"א דטמא בבע"מ דמי ואפילו אחר קדושת הגוף ליפריך קמ"ל דלאו כי האי טמא קריא בע"מ דמכ"ש לא אשכחן דמיפריך ופירש"י ז"ל דאפי' בהמה בע"מ לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון ולפ"ז משמע דטמא שפיר הוי כבע"מ אלא אחר קידוש כ"ש לא מהני פדיון אפילו לבע"מ וא"כ מאי קאמר דלאו כי האי קריא בע"מ הא אפי' הוי בע"מ מכ"ש לא מיפריך ועוד מ"ש ז"ל דאפילו בהמה בע"מ לאחר שקידשה בכ"ש ששחטה לא אשכחן בה פדיון מה ענין זה לקדושת כ"ש וכי בע"מ הסכין מקדשה והא דאין פדיון לאחר שחיטה מטעם אחר הוא דלאו בר העמדה והערכה הוא ובאמת אפי' פסול אחר דדמי ממש לבע"מ כמו סלת שהתליע ג"כ אינו נפדה וכדתנן דלא אשכחן פדיון אלא בבהמה וכן עיקר אפילו בע"מ אין לו פדיון מטעם זה דלא נאמר פדיון אלא בבהמה וכדתנן בהדיא בסוף כריתות הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו כלום שאין לעוף פדיון וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וא"כ קשה הני תרי טעמי למה לי חדא דטמא לאו בע"מ הוא ועוד דמכלי שרת לא אשכחן דמי פריך הא הטעם פשוט דלא אשכחן פדיון אלא בבהמה והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' א"מ כתב הטעם בכל הני משום דאין בהעמדה והערכה. וכבר דקדק התוי"ט בפירקין אמאי לא כתב לטעמא דשמעתין אבל דבריו ז"ל נכונים דלא אשכחן הכא משום טעם על עופות דאין נפדין אם לא ממיעוטא דוהעריך את הבהמה ולא עופות ומ"ט מיעטי' רחמנא לעופות היינו משום דעוף ג"כ לא בר העמדה והערכה דעומד ליפרח אבל הני תרי טעמי דשמעתין וודאי קשה למה לן והא דאמר דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריך שפיר איצטריך לאשמעינן דכ"ש מקדש קדושת הגוף אבל הא בטמא לא קרי' בע"מ צ"ע למה איצטריך למימר הכי ופריך הש"ס לשמואל מסיפא דמתני' העופות כו' משנטמאו אין להם פדיון ותנן סתמא דאין להם פדיון אפילו עד שלא קידשו בכלי בשלמא עופו' קה"ג נינהו ויש לדקדק בעופות היכי שייך נטמאו הא אין טומאה לבע"ח ואי לאחר מליקה פשיטא דאין להם פדיון דלשריפה עומד ככל קדשים פסולים ועיין תוי"ט ז"ל במשנתינו וצ"ל דנטמאו קאי אאינך ועופות מיירי שנפסלו במים אלא עצים ולבונה וכ"ש ליפרקו דלאו קדושת הגוף הם אלא ש"מ משום דאין טומאתן טומאה וקודם שפי' לגזירין ולבונה בכ"ש כטהורים דמו וכ"ש ג"כ לא חשיבא טומאה דיש להם טהרה במקוה ולהכי אין להם פדיון דטהורים אין נפדין ולפ"ז משמע דאם נפסלו פסול אחר כגון עץ שנמצא בו תולעת שפיר נפדה קודם שפי' וכתבו התוס' ז"ל דמקבלי טומאה מדרבנן אפילו קודם קידוש בכ"ש אלא בטומאה זו לא חשיבא ולפי דבריהם ז"ל כל דלא נטמאו טומאה דאורייתא אע"ג דלא חזו תו למילתייהו כטהורים דמו ואין נפדין ולא משמע הכי מדבריהם ז"ל לעיל בד"ה שני י"ט של שכ' דהראשון נפדה אע"ג דאמרינן כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכדאמרינן בשמעתין טהורים אין נפדי' היכא דאיכא תקנה לא אמר ובהא דפרק התכלת בכבשים ששחטן על ד' חלות ותודה על שמנים והרי דלא חזו ואזלי לאיבוד אפ"ה אין נפדין כל שאין עליהם פסול גמור והכי מוכח מהא דאמרינן לקמן טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו כו' והרי התם עשירית האיפה לא חזי דהא העשיר ואם לא יפדנה אזיל לאיבוד אפ"ה דוקא התם הוא דנפדית מפני שאמרה תורה אבל בעלמא אפי' כה"ג אין נפדין כל שטהורי' הם ומהא דהתכלת אין ראי' דהתם מתחלה לא היו ראוין אלא שנים מהם או ארבעים וכמ"ש לעיל בדברי התוס' שם ועיין תוי"ט ז"ל במשנתינו מש"כ על התוספ' ז"ל בפסחים אמאי אין אופין בי"ט משום הואיל ואי בעי פריך להו והיכי כתב כן בפשיטות הא איכא מ"ד דטהורים אין נפדין וקצת הי' נראה דלא אמרו כן אלא בדבר הקרב לגבי מזבח וכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח אבל ב' הלחם ולחה"פ ולחמי תודה דלא קרבו למזבח לא איתמר האי כללא ואפילו טהורים נפדין אלא דלא משמע הכי מהא דכלי שרת ג"כ אין נפדין טהורים אע"ג דלא קרבו למזבח ויבואר לקמן בזה עכ"פ שמעינן ממתניתין דטהורים אין נפדים וקשיא לשמואל ומשני שמואל דלעולם טהורים נפדין כו' דלא הוי עלייהו קדושת הגוף והיינו משום דלא גזרו בהו רבנן שלא יפדו טהורים אבל פסולין לגמרי אפשר לשמואל ג"כ נפדין כמו למ"ד טהורים אין נפדין דדוקא נטמאו