קרן אורה מנחות קיז

הוא דאין נפדין משום דלא חשיבא טומאה אבל פסול דאורייתא נפדין ה"נ לשמואל דוקא בטהורים דאיכא טעמא דלא שכיחי אבל אם פסולין הם ליכא טעמא דלא שכיחי. ותו פריך מהא דמתפיס תמימים לבדק הבית אין פודין אותן אלא למזבח אע"ג דקדושת דמים הוא דהא לבדה"ב אקדשי' דאי אקדשיה לדמי' למזבח י"ל מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא לי קדושת הגוף אבל אקדשיה לבדה"ב לא הוי אלא קדושת דמים ואמאי אינו פודן אלא ש"מ דטהורים אין נפדין ומשני התם נמי משום דלא שכיחי וסלקא שמעת' בהכי דלמ"ד טהורין אין נפדין היינו טעמא דעצים ולבונה משום דטהורים מיהו ולהכי אין להם פדיון אפילו עד שלא קידשו בכלי ולמ"ד טהורים נמי נפדין קודם קידוש כלי הכא משום דלא שכיחי אין להם פדיון לעולם אבל נפסלו פסול של תורה גם באלו יש להם פדיון קודם קידוש כלי כן נראה פשטא דשמעתא. והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' א"מ כתב לכל הני דמתניתין בכלל אחד העופות והיין והשמן והסלת והלבונה והעצים שנפסלו או שנטמאו אין להם פדיון שנאמר והעמיד והעריך יצאו אלו שאינן בכלל העמדה בד"א אחר שנתקדשו בכלי שרת אבל קודם שנתקדשו בכלי שרת אם נפסלו או נטמאו פודין אותן משמע מדבריו ז"ל דכולהו חד דינא להו עצים ולבונה עם סלת ויין ושמן. וכבר דקדק הכ"מ ז"ל אמאי לא תנינן להו במתניתין בהדי הדדי ולדידי קשה טובא הא מוכח בשמעתין דעצים ולבונה אפילו קודם קידוש כלי אם נטמאו אין להם פדיון דכטהורים דמי ולדברי הרמב"ם ז"ל ואי פריך לשמואל מסיפא כיון דמיירי אחר קידוש כלל ונהי דמש"כ דנפסלו יש להם פדיון א"ש וכמ"ש אבל נטמאו מבואר משמעתין דאין להם פדיון אפילו קודם קידוש כלי. ועוד יש לדקדק בעיקר הך מילתא דשייך קידוש כלי גבי עצים וכדמשמע נמי בזבחים פרק כל הפסולים והכא בשמעתין ובסוף מעילה תנן דפליגי רבי ורבנן בעצים אם יש בהן מועל אחר מועל דלרבנן אין בהם מועל אחר מועל דלא הוי אלא קדושת דמים ויש להם פדיון ויוצא לחולין ע"י מעילה ולרבי עצים קרבן הם והוי קדושת הגוף וע"כ לרבי לא הוי קרבן אלא אחר קידוש כלי כמו מנחה ואפ"ה לרבנן לא הוי אלא קדושת דמים ויש להם פדיון והרמב"ם ז"ל מבואר דפסק כרבנן א"כ אפילו אחר קידוש כלי אמאי אין נפדים והכי משמע קצת מדבריו ז"ל בפ"ו מה' מעילה בהא דתנן אין מועל אחר מועל אלא בבהמה כתב שם ויראה לי שהמנחות והנסכים והעופות וכ"ש דינן כן דיש בהן מועל אחר מועל שכולן קדושת הגוף הם והשמיט עצים משמע דעצים לא הוי קדושת הגוף לרבנן והא דהשמיט לבונה משום דבכלל מנחות הוא ולפ"ז קשה קצת עוד מנ"ל לרבות מוהבשר לחיבת הקודש עצים ולבונה דילמא לא איתרבי אלא לבונה לחוד דהוי קדושת הגוף אבל לא עצים וממה שכתב בסוף ה' פסה"ק דעצים אין חייבין עליהם משום פיגול משמע דקדשי קדושת הגוף והדברים עתיקים בזה וצ"ע יותר. וכלי שרת כתב רש"י ז"ל דמן הדין יש להם פדיון דמכשירי קרבן הם ולא הוי קדושת הגוף והא דאין להם פדיון משום דלא שכיחי והכי משמע בשמעתין אבל לא כן תנן במעילה שם דסתם מתניתין דיש מועל אחר מועל בכלי שרת. ובדברי נחמי' אלמא דחשיב לה קדושת הגוף ולשיטתו ז"ל ודאי אין לחלק בכ"ש בין קודם קידוש לאחר קידוש ואין בהם אלא קדושת דמים בלבד והא דנטמאו ג' אין נפדין היינו משום דבטהורים דמי או משום דלא שכיחי. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דקדושת הגוף הם ג"כ קשה מהו הקידוש דכ"ש דנימא דיש חילוק בהו בין קודם קידוש לאחר קידוש כמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל וצ"ל דקידוש דכ"ש היינו השירות בהם כדקי"ל עבודתן מחנכתן וקודם עבודה אין בהם אלא קדושת דמים ולאחר עבודה נתקדשו קדושת הגוף וגם בזה עדיין צ"ע ועיין משנל"מ ז"ל שנסתפק בכ"ש שניקבו אי יש בהן מעילה או אין לך דבר שנעשית מצותו ומדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דנפסלו אין להם פדיון אבל מעילה יש בהן ונפסלו היינו נמי נקבו דאיזה פסול אחר יש בכלים חוץ מטומאה ועיין בתוספתא מכילתין דנשנית שלא בדיוק וצ"ל איפכא ע"ש ועיין בה"ז ז"ל מ"ש בזה ודוק בכל הנ"ל:

דף קא בד"ה אע"ג כו'. עיין בד' שהאריכו בדברי התוספתא וע' במשנל"מ ז"ל פ"ו מהלכות מעילה מ"ש בביאור דבריהם באורך:

שם תוס' בד"ה פיגול במנחה הקשו מעילה אמאי מטמאה טומאת אוכלין לר"ש ותי' דאכילת מזבח שמה אכילה כדאמרינן בפ' אותו ואת בנו בהיא חולין ובנה עולה כצ"ל אבל אין לומר משום חיבת הקודש משוי' ליה אוכל דא"כ מנחה נמי היתה לה שעת הכושר קודם פיגול אחר שנתקדש בכלי והקשה הבה"ז ז"ל א"כ מאכילת מזבח נמי תקשי הא במנחה איכא אכילת מזבח ג"כ ומשנקמצה היתה לה שעת הכושר לאכילת מזבח ע"ש ואין זה מובן דאכילת מזבח ואדם הכל אחד ולא מיקרי אוכל אלא אם כבר נראה לאכילת אדם או לאכילת מזבח והיינו דפיגול אפילו בזריקה אינו מטמא טומאת אוכלים וה"נ במנחה דיש בה שניהם כיון דפיגל בה ולא נראה לא לאדם ולא למזבח אינו מטמא טומאת אוכלין וזה פשוט. ועיין בכ"מ ז"ל פ"א מהלכות ט"א שהביא שם דברי התוספתא דפיגול אינו מטמא טומאת אוכלין וכתב דר"ש הוא והיכא דלא היה לו שעת הכושר ואין זה מדוקדק דפיגול לעולם לא היה לו שעת הכושר ועוד דבהדיא איתמר התם דדברי ר"ש היא וכדמייתי לה הש"ס הכא:

שם בא"ד ועוד כמו שמדקדק מפרה עכ"ל וכוונתם ברור כמ"ש הבה"ז ז"ל וכמ"ש בחולין דף פ"א לדייק דחיבת הקודש לא משוי אוכל שאתה יכול מדבעי לר"ש בפרה היה לה שעת הכושר ולא אמרינן חיבת הקודש משוי לה אוכל דחיבת הקודש איתא בפרה כדאמרינן לקמן לר"ש אלא דיש לדקדק הא לר"ש פרה קדשי בדה"ב הוא ולעיל משמע דלא שייכא חיבת הקודש אלא בקדושת הגוף אחר שנתקדש בכלי אבל קדושת דמים אין חיבת הקודש מה"ת וע"כ צריך לחלק בין שאר קדושת דמים לקדושת פרה לר"ש דאע"ג דקדשי בדה"ב היא ויש לה פדיון מ"מ חטאת קריא רחמנא ושם קודש עליה ואע"ג דר"ש לית ליה הא דחטאת קריא רחמנא וכמש"כ התוס' ז"ל בחולין דף י"א מדמכשיר ביוצא דופן מ"מ לענין חיבת הקודש מודה דיש עליה שם קדש כמצותה וע"ש בתוס' ז"ל:

שם תוס' בד"ה אוכל שאתה יכול להאכילו כו'. ע"ש קושיית הר"א ממיץ ז"ל ול"נ דהכא מענינא דקרא והכא כו' דגבי כיסוי שייך למעוטי גם דבר שאין ראוי לאכילה דשחיטה הכשר אכילה היא וכיון דאין ראויה לאכילה הוי שחיטה שאינה ראויה אבל הכא לענין אוכל דלא מקבל טומאה טעמא הוא משום דעפרא בעלמא הוא ולא מיקרי אוכל מסתבר דהיינו דוקא אם אינו ראוי לשום אדם אפילו לאחרים אם לא מיקרי אוכל וק"ל:

שם תוס' בד"ה פיגל במנחה כו'. וכתב דמ"ד דבעינן שעת הכושר כשהוא בשר בחלב דוקא היינו אי תרו ליה בחלבא וכן הוא לשון רש"י ז"ל בד"ה הואיל והיתה לו כו' ועיין פסחים פרק קל שעה דף כ"ו דלא ניחא ליה לר"ש ז"ל בהאי ואפילו תרו ליה האי לחודיה קאי והאי לחודיה ע"ש אלא דקצת קשה דהתם מסקינן דכלאים ג"כ היתה לו שעת הכושר ועיין תוס' ז"ל שם שדקדקו מהא דריש מכילתין דאמרינן דממשקה ישראל לא הוי שמעינן אלא דומיא דכלאים שלא היתה להם שעת הכושר ע"ש משתי' וכן הקשו לעיל בריש מכילתין ועדיפא הוי להו לאקשויי מהא דהכא דר"ש קרי לכלאים לא היתה לו שעת הכושר ולבשר בחלב הוי לו שעת הכושר ובפסחים קרי גם לכלאים היה לו שעת הכושר וכן בפרק כל הבשר אמרינן בההוא דבשר בחלב וכלאים היה להם שעת הכושר ואפ"ל דר"ש לא ס"ל דעיקרן נאסר והיינו טעמא דר"ש דלא יליף בשר בחלב מק"ו מכלאים דמה לכלאים שלא היתה לו שעת הכושר וע"ש בחולין בכולי' שמעתא:

שם גמרא הניחא להאי לישנא כו' טהורין אין נפדין. לכאורה לפי משמעותא דשמעתא לעיל הא דטהורין אין נפדין הוא מדרבנן א"כ אפילו להאי לישנא מי ניחא כיון דיכול לפדותו מה"ת אמאי לא הוי אוכל ולמסקנא דפריך משום כל העומד לפדות כו' א"ש כיון דרבנן אסרו לפדות לאו עומד לפדות הוא וע' במשנל"מ ז"ל פ"ו מה' ערכין שחקר בזה אי מה"ת הוא או מדרבנן וכן משמע קצת דהוי מה"ת מהא דאמרינן לעיל כולן טהורים אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שאמרה תורה מחטאתו כו' ואי מדרבנן בעלמא היא מאי חוץ דקאמר הא בכל מקום מה"ת יכול לפדות מה"ת אפילו טהורים אם לא שנאמר דחוץ מעשירית האיפה לא גזרו חכמים כיון שאמרה תורה בפירוש דיכול לפדותו וכמבואר סברא זו בדברי הראשונים ז"ל ומלשון הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה קצת