קרן אורה מנחות קיא

וי"ל דמיבעי' ליה אפילו לרבי דאמר קטן והביא גדול לא יצא ובהרי עלי כבש לחוד ליכא למיבעי' אלא באומר הכבשים או מן האילים. אבל הרמב"ם ז"ל שכתב דקטן והביא גדול יצא קשה למה כתב להך בעיא בנודר או מכבש או מאיל הא בנודר מכבש לחוד ג"כ שייך הך בעיא דאי לאו ברי' הוא יוצא ואי ברי' הוא אינו יוצא ועוד קשה הדבר לומר דפילגס לא חזי להקרבה לכתחלה דא"כ אמאי יביא עמו נסכים כלל כיון דהוי קרבן שאינו ראוי ואסור להקריבו לכתחלה וכן צ"ע ספיקו דבר פדא היכא מספקא ליה בכבש הא בכבש כתיב בן שנתו ולא יותר וכדמונין שעות בקדשים כדאיתא בזבחים דף ל"ה ע"ב ובאיל הוא דאיכא לספוקי אי בא לכלל איל או לא ואי לאו איל הוא מביא עליו נסכי כבש מסברא כיון דלא בא לכלל איל וא"כ אפילו ברי' הוא היינו הך דלא בא לכלל איל ומידי כבש יצא ולמה לא ליבעי נסכים ואחר כל הנ"ל נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דמביא נסכי איל בלא תנאי והיינו כר' יוחנן דברי' הוי וא"כ טובא אמאי כתב לבעיא דחולין בספיקא הא למ"ד ברי' הוי אמרינן דלא מיבעי' ליה ובדעתו ז"ל הי' אפשר לומר דאפילו ברי' הוא לאו ברי' אחרינא הוא אלא יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא וא"כ איכא לספוקי כיון דזה נדר או מכבש או מאיל ה"ה דיוצא בפילגס דהוי אמצעי בין כבש לאיל כיון דאו מזה או מזה קאמר יוצא נמי בפילגס שאינו לא זה ולא זה או דילמא דוקא כבש או איל קאמר אבל לא פילגס אבל סוגיא דשמעתא בחולין לא אזלי הכי וכן באידך בעיא בנודר מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה ליכא לפרושי הכי דאי בריה הוי פסולה בשניהם דלא בכלל תורים הם ולא בכלל בני יונה וע"כ צ"ל דמיבעי' ליה אם פסולה מחמת ספק הוא או ברי' הוי והוי פסול וודאי ועי' תוס' ז"ל שם בחולין שכתבו דבהבאה לחוד יצא ידי נדרו ולדידי צ"ע כיון דלא חזי להקרבה היכי יצא ידי נדרו דהא באומר הרי עלי חייב באחריותה אפילו נאבדה בעזרה כיון שלא הקריבה ועדיין דברי הרמב"ם ז"ל אינן ברורים אצלי וצ"ע ועיין לקמן ד' ק"ו דמוקי לה בפלוגתא אי מותר לערב חובה בנדבה ושם יתבאר בס"ד:

דף צב תוס' בד"ה השוו כו' וא"ת לוים במה מתכפרים כו' אין קושיא זו מוכנת בגמרא ערוכה היא שם בפ' הזרוע דהאי תנאי ס"ל דלוים לא עיקרו עם ולהכי מיבעי ליה יכפר אלו הלוים ע"ש ובשבועות ביארו קושייתם ע"ש:

שם גמרא הפר טעון סמיכה כו'. ופריך הש"ס אהדדי הני ברייתות ומסיק דהכי מתרצא ר"י יליף מהפר דשעירי עו"ג אין טעון סמיכה ור"ש אמר דשעירי עובדי גלולים טעונים סמיכה מרבויא דעל ראש השעיר דכתיב בשעיר נשיא ואיצטריך מיעוטא דהחי. שלא נאמר דסמיכות שעיר עובד גלולים הוא באהרן וצ"ל דהא דאיצטריך למעוטי שלא יהא באהרן משום דה"א דממיעוטא דהפר אימעיט שעיר עובד גלולים דאין סמיכתו בזקנים אלא באהרן וכדתני בברייתא קמייתא להכי איצטריך מיעוטא דהחי והשתא ר"י לא דריש למיעוטא דהחי ור"ש לא דריש מיעוטא דהפר ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל לעיל בד"ה ואין שעירי עובדי גלולים כו' שכתבו לר"י דליכא למימר איפכא דמהחי ממעט שעיר נחשון כו' הא ר"י לא דריש מיעוטא דהחי אלא מיעוטא דהפר ופריך הש"ס לר"י למה לי מיעוטא דהפר תיפוק ליה מהלכתא דגמירי שתי סמיכות בצבור ומשני גירסא בעלמא פירש"י ז"ל דקרא אסמכתא בעלמא ולא ניחא ליה להש"ס למימר דמהלכתא ה"א דגמירי שתי סמיכות בזקנים אבל שעיר המשתלח אינו בכלל דסמיכה באהרן כיון דאהרן בעליו הוא ג"כ והתוס' ז"ל כתבו בשם רש"י איפכא דר"י לית ליה הלכתא ולא משמע הכי לעיל דאליבא דר"י הוא דאמר רבינא דגמירי הלכתא גם מש"כ דלר"י אימעיט גם זבחי שלמי צבור מהפר אינו מוכרח דשעירי עובדי גלולים הוא דממעטינן דהוי חטאת ולפנים כוותיה אבל זבחי שלמי צבור לא דמי ליה ושפיר איכא למילף בק"ו משלמי יחיד וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה. והדר פריך לר"ש למה ליה רבוי' לשעיר עובד גלולים הא מהלכתא שמעינן דגמירי שתי סמיכות וע"כ אתי לשעיר עובד גלולים דשעיר המשתלח לאו סמיכה בבעלים הוא ומשני דמהלכתא ה"א דאתי לשלמי צבור והוי מצי למימר דמהלכתא ה"א דאתי לשעיר הנעשה בפנים וי"ל דמילתא דפשיטא קאמר ודו"ק:

שם גמרא קרבנו ולא הבכור כו'. ומסקינן דקרא אסמכתא בעלמא הוא ומסברא ידעינן דבכור ומעשר ופסח אין טעונין סמיכה דמשלמים ליכא למילף והקשו התוס' ז"ל אמאי לא נילף בהקישא דביום צוותו כו' וי"ל דלא ילפינן בהקישא כי היכי דלענין נסכים לא איתקשו לשאר קרבנות ועוד נראה דמצות סמיכה הוא כדי להתוודות על הסמיכה אותו חטא מהקרבן כדתני בתוספתא במכילתין ובכור ומעשר ופסח אין בהן חטא אלא דבשלמים ג"כ אין בהם חטא וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאין מתוודה עליה אלא אומר דברי שבח וי"ל עוד דבכור ומעשר דקדושתן מאיליהן דעשירי ג"כ מאיליה קדוש ליכא בהן סמיכה דלאו קרבנו הוא ופסח אומר עליה הלל בעשייתו ג"כ אין צריך לסמוך כדי לומר עליה דברי שבח והרמב"ם ז"ל בחיבורו כתב דרשא דקרבנו שכתב מפי השמועה למדו קרבנו ולא בכורים והוא דלא כמסקנת הש"ס דלשון מפי השמועה האמור בדבריו בכמה מקומות הוא דרשא גמורה ועי' בפירוש המשנה:

דף צג גמרא קרבנו ולא קרבן חבירו ולקמן דרשינן ידו ולא יד שלוחו. וכתבו התוס' ז"ל לעיל בפרק כל המנחות כו' דתרווייהו צריכי דהא שלוחו עדיף דהוי כמותו ואי כתב ולא יד שלוחו צ"ל דה"א דנהי דבעלים אין יוצאין בסמיכת שליח מ"מ אחר ג"כ יכול לסמוך על קרבן חבירו לא להוציא את בעלים אלא יסמוך לעצמו היכי דליתנהו לבעלים אלא דצ"ע קרא למאי אתא אי דלא נימא דחובה על חבירו לסמוך על קרבן שאינו שלו זה לא מסתבר להטיל חובה לאחר לסמוך על קרבן דעל מי הוא החובה אטו על כל ישראל ואי אתא קרא דלא נימא דרשות הוא לסמוך על קרבן חבירו למה לי קרא להכי הא כיון דליכא מצוה ממי לא הוי עבודה בקדשים וצ"ל דה"א דמצוה לסמוך על הקרבן ועיקר מצוה בבעלים ואם אין בעלים מצוה באחר לסמוך קמ"ל קרא דבאחר לא שייכא סמיכה כלל ומחד קרבנו ה"א דוקא בישראל דאיכא בעלים שסומכים הוא דאין אחר סומך אבל נכרי דהוא לא סומך אימא דיסמוך ישראל עליו ת"ל קרבנו ולא קרבן נכרי ולקמן אמרינן איפכא קרבנו ולא קרבן נכרי קרבנו ולא קרבן חבירו משום דאיכא למימר נמי דקרבן נכרי דהבעלים אין סומכין גם אחר אינו סומך אבל בקרבן ישראל דבעלים חייבין לסמוך גם אחר יכול לסמוך ת"ל אידך קרבנו:

שם גמרא יורש סומך כו' ר"י אומר יורש אינו סומך ואינו מימר עי' בתוספתא במכילתין דמייתי התם פלוגתא זו בהאי לישנא יורש וי"א שבמעשר טעון סמיכה ונסכים ומימר דברי ר"מ ר"י אומר יורש אינו מימר י"א שבמעשר אינו מימר כדפליגי נמי בסוף בכורות ולא נתבאר דין סמיכה בי"א שבמעשר דבנסכים מקרא ילפינן דטפל חמור מן העיקר אבל סמיכה מנ"ל ואפשר כיון דאשכחן בנסכים דדין שלמים עליו לגמרי ה"נ לענין סמיכה וק"ל:

שם תוס' בד"ה לפי שכל הענין כו'. ע"ש וסוף דבריהם ברורים הם דלא ילפינן תמורה מסמיכה או איפכא אלא לענין יורש כיון דחשיב קרבנו לחד מילתא ה"ה לאידך אבל לשאר מיני וודאי לא דמיין והרי מעשר דעביד תמורה ואין טעון סמיכה אלא דלענין שותפין י"ל דהא דבעי למימר דר"י לית ליה כל בעלי קרבן לסמיכה ופירש"י בתמורה דלא סמכי כלל הוא משום דילפינן מתמורה דליתא בשותפין ה"נ סמיכה דליתא בשותפין אבל גם בזה אין הכרח למילף דהא מצינו צבור ליתנייהו בתמורה ובסמיכה איתנהו:

שם גמרא סומא מ"ט לא ר"ח כו' ח"א אתיא סמיכה סמיכה מזקני עדה דסומין לא כדכ' אתך כו' וח"א אתיא מעולת ראיה ותמהו התוס' ז"ל למאן דיליף מזקני העדה א"כ מאי איריא סומא כל בע"מ יפטר מסמיכה כמו זקני עדה דבעינן מנוקים מכל מום וכן למאן דיליף מעולת ראיה סומא באחת מעיניו נמי לפטור מסמיכה ועוד קשה קצת היכי יליף מעולת ראיה דסומא פטור מסמיכה על קרבנו כמו עולת ראיה דליכא בסומא הא התם פטור הוא לגמרי מכל המצוה מראית פנים ומקרבן אבל אם הביא קרבן מנ"ל דאינו סומך ומה שהקשו עוד פטור נשים מסמיכה נמי נילף מעולת ראיה הא לא תקשי דנשים פטורות מראיה משום דהוי מצות עשה שהז"ג אבל סמיכת קרבן לאו מצוה שהז"ג הוא וכמו שיתבאר לקמן אבל קושיא קמייתא קשה טובא והי' נראה דדוקא לענין סומא הוא דילפינן דכתיב בסמיכה לפני ה' וסמך וילפינן מזקני עדה שנאמר בהו ג"כ לפני ה' וסמכו זקני מה התם שלא בסומין אבל לא קרינן ביה לפני ה' כל שאין