קרן אורה מנחות ק

טעונה לחם תמורתה וולדה אין טעון לחם:

דף פא גמרא אם איתא לדחזקי' כו'. והקשו התוס' ז"ל הא לר"י נמי היכא דאמר ליקדשו ארבעים כו' קדשי ותי' דלר"י הוי חולין בעזרה כיון דאמר בפירוש לא ליקדשו אלא מ' אבל דקאמר סתם אינך הוי לאחריות ולא הוי חולין בעזרה עיי"ש בד' שהם מעורבין קצת אבל זה הוא כוונתם ורש"י ז"ל לא כתב כן אלא לינחינהו בחוץ כר"י ולא ליעייל אלא שמנה ואי לא הוי אלא חדא תודה ליחשבינהו לכולהו שמנה מהני מ' דקדשי. וכבר כתבתי לעיל דע"כ אפייתן הי' כדינן וכמידתן ג' מינים שבמצה ועשר דחמץ אלא דעשה ב' פעמים ארבעים וא"כ היכי מצי לחשוב כל השמנה מארבעים הא צריך להפריש ד' מאינך ארבעים ולהניף דמחד ארבעים ליכא שני תרומות אבל לדברי התוס' ז"ל ניחא דליכא הכא משום חולין בעזרה ונוטל מאלו ארבעים וד' מאלו אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמסיק דממעט באכילה דארבעה דלפירש"י א"ש כיון דכל השמנה קודם הם וא"כ ד' מהם שמא לאו תרומה הם ונאכלין לכל אדם וכי אין נאכלין אלא לכהנים ממעט באכילתן וכמ"ש רש"י ז"ל לחד פירושא אבל לדברי התוס' ז"ל מאי איכפת לן אי ממעט באכילתן דאי ליכא אלא תודה אחת אלו הד' חולין הם ואין לחוש למיעוט אכילתן וכן לגירסא דממעט באכילה דארבעים ג"כ אינו מובן אם לא כפי' ענין אחר שברש"י ז"ל ובלא"ה מדברי התוס' ז"ל לעיל מוכח דס"ל דכולן מעורבים הם ומפריש מד' לתרומה א"כ א"ש מיעוט באכילה דארבעים וכבר כתבתי לעיל דהרמב"ם ז"ל אינו אומר כן:

שם גמרא מאן לימא לן דאם שיירו משויר כו'. מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב להא דר' חייא דאין לה תקנה ולפי משמעות דבריו ז"ל בפ"ב מהל' פהמ"ק נראה דפסק אם שיירו טשוייר וא"כ הא אית לה תקנה כתבתי בזה באורך בחי' לתמורה ע"ש. והנה הרמב"ם ז"ל כתב דאין לה תקנה אלא תרעה עד שיפול בה מום וכתב הראב"ד ז"ל מה תקנה היא זו אם יפול בה מום ויפדנה הלא הדמים ג"כ אין להם תקנה דילמא תודה היא וצריך להביא בדמים תודה אחרת עם לחם או דילמא תמורה היא זו וא"צ לחם אבל מ"ש יביא תודה אחרת אינו מובן וכמו שכתב הכ"מ ז"ל שם ע"ש בדבריו ז"ל דיש ט"ס שם ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין וכתב ז"ל דאפילו לבית הלל לקמן גבי הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ודוקא אם אמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך לא דמי להכא דחזרה היא וצריך לדקדק מה בין תודה בלא לחם דלא דיינינן ליה בחזרה דהא כי אמר הרי עלי תודה נתחייב בלחמה ג"כ וכי אמר בתר הכי בלא לחם הוי חזרה אלא אמרינן דמתחלה לא נדר אלא תודה לחוד ולא הוי נדר וה"נ נימא דמתחלה הי' דעתו כן להביא תודה לבד מן החולין וכיון דא"א לא ליהוי נדר דאדעתא להביא שניהם מן החולין אלא אפילו אמר איפכא הרי עלי לחם מן המעשר ותודה מן החולין דודאי לאו חזרה היא אפ"ה צריך להביא גם לחם מן החולין דהלחם נגרר אחר התודה ופתח נמי לא הוי דמ"מ כבר נתחייב בשניהם בתודה ולחמה. ובגמרא אמר ר"ה הרי עלי ליומי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא התודה מן המעשר אע"ג דאמר לחמה החולין וכבר הקשו התוס' ז"ל מאי קושיא הא לא שייך הכא סוף מילתא נקט ותי' בדוחק ולפי הנ"ל בהאי בבא נמי ה"ה אם אמר הרי עלי לחם מן החולין ותודה מן המעשר יביא תודה מן המעשר ושפיר פריך מינה כיון דאמר הרי עלי לחם מן החולין נתחייב בתודה גם כן מן החולין ונימא דסוף מילתא נקט ומשני כיון דאמר לבסוף תודה מן המעשר גלי דעתיה דללחם לחוד קמכוין כי היכי דמצינו נדר לחם לחוד לפטור תודתו של חבירו ולא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל אי לישנא דמתניתין דוקא דהתחיל בתודה ואח"כ הלחם אי לאו דוקא כנ"ל וצ"ע:

שם תוס' בד"ה טעמא כו' אבל אם פי' בהדיא בלא תודה לא עכ"ל ונראה דהכי פריך כיון דאמר ר"ה דלחם בלא תודה ליכא א"כ כי היכא דתודה בלא לחם חייב בתודה ולחם לב"ש משום דתפיס לשון ראשון וכי אמר תודה נתחייב ג"כ בלחם ה"נ כי אמר לחם בלא תודה נתחייב ע"י לשון ראשון בלחם ותודה כיון דא"א זבל"ז לב"ה באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כך ג"כ כי היכי דבתודה בלא לחם מהני וחייב בשניהם ה"נ בלחם בלא תודה והא דאמר רב הונא סוף מילתא נקט היינו משום דקי"ל כב"ה ואם אמר לחם בלא תודה הוי נדר ופתחו עמו ויכול לומר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר אבל אם אמר הרי עלי לחמי תודה חייב בלחם ותודה גם לב"ה דסוף מילתא נקט ותודה ולחמה קאמר ודו"ק:

שם תוס' בד"ה היא ולחמה מן המעשר כו' יש פי' כו' ונראה שזה ט"ס כו' ולא הבנתי דאיזה ט"ס הוא וקאי ארישא ופריך וכי לא סגי דיביא התודה מן המעשר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דקושיית הש"ס קאי ארישא ע"ש וק"ל:

שם גמרא אבל מחטים הלקוחות ממ"ש יביא וכן אמר ר' זירא ולכאורה להלכה נראה דקי"ל כר"נ ור"ח ור"ז דמחטים הלקוחות מביא ור' ירמי' יחיד הוא לגבייהו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כר' ירמי' דלא יביא אלא ממעות מ"ש ונראה משום דבירושלמי פ"א ממע"ש משמע דלר"ז ג"כ לא יביא אלא ממעות מע"ש דאמר התם ר"ז הא דמותר להעלות אימורים לגבי מזבח הוא משום דבלקיחת שלמים פקעה קדושת מעשר ומייתי ליה סייעתא דמתניתין מה בין מעות ומה בין חטים אלא משום שמא ישפך הדם ויפסל הלחם וכשהוא ליקחן במעות פקעה קדושת מעשר אבל בחטים עצמן לא פקעה קדושתן וחיישינן שמא יפסל הלחם וא"כ אפי' בחטים הלוקחים במעות מ"ש ג"כ לא יביא ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מע"ש ובדברי הראב"ד ז"ל שם ועיין בירושלמי פ"ג דמע"ש:

דף פב תוס' בד"ה אינו בתורת שלמים ע"ש שכ' טעמא לחלק בין חי' לבשר תאוה דיצא העור לחולין ובהמה לבשר תאוה לא יצא משוח דמקרא ילפינן ע"ש ועיין בביאורי הגר"א ז"ל במשנה שם באורך:

שם משנה ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין פירש"י ז"ל אפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים ואין זה מובן דאפילו לא אמר ונסכים הוי דבר שבחובה כיון דעיקר הזבח הוא דבר שבחובה כמו בלחמי תודה דאם התודה באה מן החולין הלחם ג"כ בא מן החולין ובפי' המשנה להר"מ ז"ל כ' דבכ"מ היינו אפילו אם עיקר הזבח בא מן המעשר כגון שאמר הרי עלי תודה מן המעשר אפ"ה נסכיו באין מן החולין וק"ל:

שם תוס' בד"ה להקיש כו' תימא כו' עופות ומנחות ולחמי תודה מנ"ל עכ"ל. ולא הבנתי ד' ז"ל דלחמי תודה פשיטא לן כיון דתודה לא אתי ממעשר ה"ה לחמה וכדתנן לעיל אפילו אמר בפירוש לחמה מן המעשר צריך להביא הלחם מן החולין כמו התודה ועיין תוי"ט ז"ל מ"ש בזה ואין דבריו מובנים. ועופות ומנחות כבר האריכו התוס' ז"ל בריש מכילתין בהא דילפינן בחולין דחטאת העוף אינה באה אלא מן החולין דלר"א נצרכה ע"ש באריכות אבל באמת צריך לדקדק למה לי קרא להאי דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין בשלמא לחובת קדשים קלים כמו הרי עלי דשלמים ותודה ה"א דבא מן המעשר דעיקר מצות מעשר לשלמים הוא אבל דבר שבחובה ממש כגון חטאות ואשמות למ"ד מעשר ממון גבוה הוא למה לי קרא לזה כיון דלאו שלו הוא פשיטא דאינו יכול לשלם חובתו בדבר שאינו שלו כי היכי דאינו יוצא בגזל וכן מצינו במצות שנאמר בהם משלו אין יוצאין במע"ש כגון מצה ואתרוג דלמ"ד מעשר ממון גבוה הוא אין יוצאין בהם דלא מיקרי לכם משלכם עד דקשיא לי היכי ס"ד דר"א בפסח דורות דיביא ממעשר שני דאיצטריך למילף מפסח מצרים הא פסח ומצה איתקש להדדי וכי היכי דאינו יוצא במצה של מע"ש ה"נ אינו יוצא בפסח ממע"ש וצ"ל דסד"א כיון דהתירה התורה להביא שלמים ממעשר ה"ה דהותרו כל הקרבנות להביאן ממעות מעשר וא"כ י"ל דלעופות ולמנחות לא צריך קרא דעופות ומנחות ליכא למילף משלמים אלא דא"כ למה לי קרא לחטאת העוף דאינו בא אלא מן החולין כדאיתא בחולין דף כ"א ועיין בתוס' שם ובריש מכילתין ולא מצאתי מבואר בין מנחת נדבה אי יכול להביא מן המעשר כיון דנדבה היא אי אפשר כיון דקרב הקומץ ממנה הוי כעולה ונסכים דלא יביא אלא מן החולין ומנחת נסכים וודאי דלא בא מן המעשר אפילו של קרבן נדבה כמו תודה ושלמים ובכלל נסכים הוא דבכ"מ לא יבאו אלא מן החולין ודו"ק ועיין בתוספתא במכילתין ס"פ ח' דתני התם אין מביאין מנחות ונסכים מן החדש ולא ממעשר שני וכן לחמי תודה ע"ש ואין