קרן אורה מעילה תקי

ע"י פדיון ה"ה דיוצא לחולין בדרך הוצאה וכבר הקשה הוא ז"ל בעצמו על דבריו מהא דקדושת הגוף מתחלל במזיד אליבא דר"מ ותירץ בדוחק שם והתוס' בעצמן כתבו בערכין דאפילו נהנה ולא פגם יוצא לחולין וכן משמע מהא דתוקע בשופר של עולה דקאמר רב יהוד' דיצא משום דיצא לחולין ואע"ג דלא נתכוין לזכות בגוף השופר אלמא דכל שנשתמש בהקדש ונהנה בו בתשמיש חול יצא לחולין בכל גוונא ע"כ לא נתברר אצלי שיטת התוס' ז"ל בזה ולא מצינו בש"ס דילן שום רמז לחילוקים אלו ונראה בזה דעת הראב"ד ז"ל דהש"ס חולק על התוספתא:

ולהרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בישוב התוספתא עם הש"ס דילן וכי הוא זה דבדרך תשמיש לעולם אינו יוצא לחולין אפי' בקדושת דמים. והא דתנן רכב על גבי בהמה ובא חבירו ורכב כולן מעלו איירי בקדושת דמים וכן שתה בכוס של זהב והא דאמרי' דאין מועל אחר מועל אלא במוקדשין וכ"ש היינו בהקניהו לאחר במתנה או במכר ועי' בכ"מ מה שכ' בישוב דבריו ושיטה זו נעלמה ממני לגמרי כי לפ"ז לא הוזכר במשנה כלל הא דיש מועל אחר מועל בקדושת הגוף כי כל הני גוונא דמתני' הכל הוא דרך תשמיש ואפי' בקדושת דמים יש מועל אחר מועל כמו רכב ע"ג בהמה או שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת ומה שכ' המשנל"מ ז"ל דרבנן דר' נחמיה ס"ל דבכ"ש אין מועל אחר מועל היינו אפי' בדרך תשמיש מהא דאמרינן דמתני' דלא כרבנן ובמתני' לא תנן אלא דרך תשמיש שתה בכוס של זהב או תלש מן החטאת הוא תמוה דאטו כלי שרת לרבנן גרע מקדושת דמים לכ"ע דבקדושת דמים דרך תשמיש יש מועל אחר מועל ובכלי שרת אין מועל אחר מועל בתמיה. ועוד תמה אני על לשון הרמב"ם ז"ל בה' ה' שכ' קדשי מזבח אינו כן ויש בהן מועל אחר מועל כיצד תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש כולן מעלו והא בכה"ג אפי' בקדושת דמים יש בהן מועל אחר מועל. ולדעתי היה נראה דבקדושת הגוף אין בהן מעילה כלל כדרך הוצאה משום דבכל מקום שהוא בקדושתי' קאי מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לר"מ דאמר בשוגג אין מתחלל דאינו חייב קרבן מעילה משום דכל היכא דאיתי' בקדושתיה קאי ומה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן ע"פ התוספתא ועי' בהשגת הראב"ד ז"ל. ועוד קשיא לי על שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דר"ה דאמרי' בהדיא דע"י תקיעה בשופר יצא השופר לחולין והדברים נפלאו ממני ולא אדע ועי' מה שכ' לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בדין שופר של עולה. ומהא דמדמינן בה"ה עצי שלמים למזיד וכי היכי דבמזיד אינו מתחלל ה"נ בעצי שלמים דלית בהו מעילה לא נפיק לחולין משמע נמי דטעמא דיוצא לחולין הוא משום דחייב קרבן מעילה וכל היכא דחייב קרבן יוצא לחולין והדברים צ"ע יותר בסוגיא דפרק האיש מקדש בפלוגתא דר"מ ור"י כי סוגיא עמוקה היא שם:

שם גמרא מ"ט דתנא קמא דכתיב באיל האשם יש לדקדק למה לי קרא להכי הא מסברא נמי לא נפיק קדושה בכדי כיון דאין לו פדיון וכמו שכ' התוס' ז"ל בהדיא דבדבר שאין לו פדיון לא יצא לחולין ע"י מעילה וא"כ בבהמה דפשיטא לן דאין לה פדיון כשהיא תמימה פשיטא נמי דיש מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה ראשונה. והתוס' ז"ל פירשו באמת דקרא דבאיל האשם לא איצטריך לגופיה דבבהמה יש מועל אחר מועל דמסברא ידעינן לה אלא אתא לדיוקא דבכלי שרת אין מועל אחר מועל ויוצא לחולין גם ע"י מעילה כי היכי דיוצא לחולין ע"י פדיון. ור' נחמיה יליף בק"ו דיש בכ"ש מועל אחר מועל אבל מודה דיש להם פדיון. וקשיא לי על שיטה זו דא"כ ע"כ צ"ל דבכלי שרת ליכא אלא קדושת דמים וא"כ הא דק"ל למה לי קרא דבאיל האשם למעוטי דאין בהן מועל אחר מועל כיון דלא קדישי אלא קדושת דמים מהיכא תיתי למימר דיש בהן מועל אחר מועל ואי משום דלא נילף בק"ו הא גופא קשיא היכי ילפינן לה בק"ו אם אחרים מביא לידי קדושה כו' הא חזינן דקדושת אחרים חמירי מקדושתה. דאחרים שבאו מקדושתן אין להן פדיון וקדושת עצמה יש לה פדיון:

והנה בפרק המנחות והנסכים תנן המנחות שנטמאו עד שלא קידשם בכלי יש להם פדיון ופליגי התם בטהורין אם נפדין חד אמר דטהורין נמי נפדין וחד אמר דטהורין אין נפדים ופריך למ"ד דטהורין נמי נפדין מסיפא דתנן העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון בשלמא עופות קדושת הגוף הם אלא עצים ולבונה וכ"ש אמאי לא יפדו. ופירש"י ז"ל דכ"ש אין בהם קדושת הגוף דמכשירי קרבן הן אלא ש"מ דטהורין אין נפדין והני כטהורין דמו. ומשני לעולם טהורין בעלמא נפדין והכא שאני משום דלא שכיחי. משמע מזה דפליגי בזה אם יש לכלי שרת פדיון מן התורה למ"ד טהורין ניפדין הא דכ"ש דאין להם פדיון הוא מדרבנן בעלמא משום דלא שכיחי אבל למ"ד טהורין אין נפדין ה"ה בכ"ש דאין להם פדיון מה"ת. אלא דלכאורה נראה דגם מ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן לחוד כיון דעדיין לא נתקדשו בכלי ואין עליהם אלא קדושת דמים למה לא יהיה להם פדיון מה"ת. אבל ממה שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' ערכין דהא דמתפיס תמימים לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם הוא מה"ת דכל הראוי למזבח אין לו פדיון להוציאו מידי מזבח משמע דהא דטהורין אין נפדין הוא ג"כ מד"ת דמדמינן לה התם בפרק המנחות והנסכים אהדדי. ועיין במשנל"מ ז"ל שם שהקשה על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרי' התם במנחות דטעמא דאין יוצאין מידי מזבח הוא משום דלא שכיחי ומדרבנן בעלמא. ולדידי לא קשיא דזה אינו אלא למ"ד טהורין נפדין אבל למ"ד טהורין אין נפדין מה"ת קאמר וכן משמע מהא דקאמר ר' אושעיא התם כולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה שנאמר מחטאתו על חטאתו משמע דבשאר מילי מה"ת אין נפדין. וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' איסורי מזבח הלכה ד' שכתב הסלת והיין והשמן והעופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון שנאמר והעמיד והעריך יצאו אלו שאינן בהעמדה והערכה. וצריך לדקדק על מה כתב להאי טעמא דוהעמיד והעריך אי על סלת ויין ושמן הא קדושת הגוף נינהו כמו שכ' בד"א שנפסלו אחר שנתקדשו בכלי ואי אעצים ולבונה אפי' קודם שנתקדשו בכלי אין להם פדיון דכטהורין דמי כדאמרי' בהדיא בש"ס שם ועיין בלח"מ ז"ל שם ולא הבנתי דבריו ז"ל. וצ"ל דהוא ז"ל כתב לקרא דוהעמיד והעריך להיכא דנפסלו בחסרון דהוי כבע"מ והוה אמינא דיפדו אפי' אחר קדושת כלי ע"ז קאמר דאינן בהעמדה והערכה ולא נאמר בהן פדיון וכ"כ בפ"ה מה' ערכין. אלא דלפ"ז קשה מאי דאמרי' שם במנחות דמכלי שרת לא אשכחן דיוצא לחולין. ולפי הנ"ל תיפוק ליה דבלא"ה לא נאמר פדיון במנחות ועיין פירש"י ז"ל שם שכ' דאפי' בבהמה לא אשכחן פדיון לאחר שנתקדש בכלי שרת ולא משמע כן בחולין דף ל' ע"ש היטיב ובלא"ה לשון הש"ס שם צריך ישוב. עכ"פ אחר כל הנ"ל נראה לי דמ"ד טהורין אין נפדין היינו מה"ת כיון דחזו למזבח וכן משמע מהא דפרכינן התם לר"ש דאמר פיגל במנחה שלא היתה לה שעת הכושר אינו מטמא טומאת אוכלין וליפרקינהו הניחא למ"ד טהורין אין נפדין ע"ש. ואי נימא דמ"ד טהורין אין נפדין היינו נמי מדרבנן א"כ גם לדידיה תיקשי הא יש לה שעת הכושר מה"ת אלא ודאי משמע דמה"ת אין נפדין ולפ"ז גם כלי שרת אין להם פדיון מה"ת ונמצא כי פדיון כלי שרת היא פלוגתא דאמוראי. והשתא לשיטת התוס' ז"ל תיקשי מת"ק דר' נחמיה דאמר דאין מועל אחר מועל בכלי שרת וע"כ לדידיה יש להם פדיון וכשיטת התוס' ז"ל. (למ"ד טהורין אין נפדין). וראיתי אחר העיון לדון עוד בדבר החדש דממשמעות הסוגיא דמנחות נראה דהא דחשבינן כלי שרת שנטמאו כטהורין ואין להם פדיון היינו משום דיש להם טהרה במקוה וזה לא שייך אלא בנטמאו אבל אם אירע בהן פסול אחר כגון שניקבו או שנשברו ואין להם תקנה שפיר יש להם פדיון ועפ"ז נתישב לי קושיא א' על הא דתניא בקדושין כתנות כהונה שבלו מועלין בהם וקשיא לי אמאי מועלין בהן מידי דהוי אקדשים שמתו דאינן מועלין בהן מה"ת כיון דלא חזו לשום דבר ולא מיקרי קדשי ה' ולפי הנ"ל ניחא דכיון דיש להם פדיון שפיר מיקרי קדשי ה' ואיפשיטא לי בזה מה שנסתפק המשנל"מ ז"ל לענין כלי שרת שניקבו אם יש בהן מעילה ולפי הנ"ל ודאי יש בהן מעילה כיון דיש להם פדיון. אבל הרמב"ם ז"ל אינו אומר כן דבהדיא כתב דאפי' נפסלו אין להם פדיון וכן משמע מהא דבגדי כה"ג טעונין גניזה ואין מועיל בהן פדיון ואע"ג דיש לדחות ולומר דגזירת הכתוב בבגדי כה"ג מקרא דוהניחם שם אבל עוד מבוארין הדברים בפ"א מה' כלי המקדש דכל כלי שרת אין יוצאין מידי קדושתן לעולם וכן משמע בזבחים סוף פרק המזבח מקדש דאמרי' התם סכין מטרפת היתה במקדש וגנזוה ולא פדוה אלמא דלית בהו פדיון לעולם. ונראין הדברים אחרי העיון כי ודאי אלו הכלים שנשתמשו בהן בקודש קדשי קדושת הגוף ואין להם פדיון לעולם וכמו שמשיחה קידשתן