קרן אורה מעילה תקט

יוצא ידי חובתו אלא עד אחר כפרה. ועוד מפני מה לא הוזכר בדברי ר"ש דבעינן שיביאנו לעזרה:

ונראה לפרש טעם מחלקותן בפשיטות והוא דבמעילה בעינן שיהנה ובזה פליגי ר"ש ור"י דר"ש אמר דמיד שלקח בהן חטאת חשוב הנאה ושינוי שהוציא מעות הקדש ולקח בהן קרבן ור' יהוד' ס"ל דכל זמן שלא נזרק דמו לא חשיבא הנאה כיון דלא נתכפר עדיין וגם אין זה שינוי גמור וברשות הקדש הוא. ויש לדקדק בשלמא לר"ש דאמר דמיד שלקח מעל א"כ המעות יוצאות לחולין והקרבן כשר אבל לר' יהוד' דלא מעל עד שיזרוק הדם א"כ בשעת שחיטה עדיין קרבן פסול הוא דהא בעינן ממשקה ישראל ואיך יחזור ויוכשר בזריקתו. והכי תניא בהדיא בתוספתא פ"ב דמנחות אין מביאין מנחות ונסכים מהקדש שלא נפדו ואם הביא לא קידש ואמרו בזבחים סוף פרק המזבח מקדש לא קידש ליקרב אבל קידש ליפסל ועי' בכ"מ ובלח"מ ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח מה שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכתבו אם הביא מערלה וכלאי הכרם לא קידש ליקרב אבל קידש ליפסל. ונראה דאישתמיט להו ז"ל לפי שעה הך דזבחים ע"ש מ"מ קשיא במה יוכשר הקרבן וצ"ל דאחר זריקה איגלאי מילתא למפרע דלאו קרבן פסול ומברייתא לא תיקשי דתני התם אם הביא מנחות ונסכים מהקדש לא נפדה דלא קידש דהיינו משום דבמנחות לית בהו מעילה וכדתניא בתוספתא פ"א דמעילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל אם הביא מנחות ונסכים ולחמי תודה מן ההקדש לא מעל משום דאין בהן זריקת דמים וכיון דלא מעל לא נפיק לחולין ומש"ה לא קידש ופסול הוא אבל מה אעשה שלא זכיתי להבין שום חילוק בין חטאת למנחה דבחטאת יש זריקת דמים ובמנחה יש הקטרת הקומץ ועוד וכי זה שאוכל לחמי תודה אין זה חשוב הנאה ואמאי לא ימעול:

והנה בשקלים תנינן השוקל שקלו ממעות הקדש ונתרמה התרומה והקריבו בהמה אחת הרי זה מעל ופי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות אע"פ דהנאת הקרבה לא חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ נהנה דאין ממשכנין אותו על שקלו וכן איתא בירושלמי להדיא וצריך לחלק בין מודר הנאה להקדש דמודר הנא' שוקל את שקלו ולא חשיבא הנאה מה שהצילו מלמשכנו. וקשה לי הא חייבי חטאות אין ממשכנין אותן ואפי' הכי מעל אחר זריקת דמו אלמא דהקרבה חשיבא הנאה. ועוד אי עיקר ההנאה הוא הצלת המשכון אמאי בעינן גבי שקלים שיקרב בהמה אחת ונהי דלא מסתבר שימעול תיכף אחר שבא לקופה דמאז שוב אין ממשכנין אותו דכבר כתב הרמב"ם ז"ל שם דכ"ז שלא לקחו בהמה אחת לא נשתנה המעות כמו שהיו וברשות הקדש היו וברשות הקדש הם גם עתה ולא נפגם ונשתנה ההקדש אבל אחר לקיחת בהמה אחת כבר נפגם ההקדש ולמה לי הקרבה וזריקת דמים של אחד מהן. ע"כ הי' נראה לי דהא דאמרי' בירושלמי דהצלת המשכון חשוב הנאה היינו למ"ד התם אם נתרמה תרומה מעל וכדפליגי התם תנאי אבל למ"ד דבעינן דוקא הקרבה ס"ל דהצלת המשכון לא חשיבא הנא' ע"כ בעינן דוקא הקרב' ולא אמרינן האי כללא דמצות לאו ליהנות ניתנו לענין הקרבת הקרבן. וכבר כתבתי בזה בחי' לנדרים בסוגיא דשוקל את שקלו. ואי קשיא למ"ד משנתרמה תרומה מעל ואמאי הא לא נפגם ההקדש עדיין ע"ז אמרו בירושלמי דר"ש הוא דאמר מיד היו לוקחין המעות וקונין בהן בהמה אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה לי טעמא דהצלת המשכון הא לר"ש מיד שלקח מעל בכל הקרבנות כדאמרי' הכא. ועי' בקרבן עדה שהגיה שם בירושלמי מתני' דלא כר"ש דלר"ש דאמר מיד הי' מקבל מעותיו מעל תיכף בשעת לקיחה. ואין דבריו מוכרחים דאפי' אי ס"ל כר"ש בהא מ"מ שמא אין בהן מעילה בשעת לקיחה וכר' יהוד' דאמר לא מעל עד שיזרוק דמו וכדאמר הכא. אחר כל הנ"ל עדיין אין דברי הרמב"ם ז"ל מיושבין אצלי ומה ראה לחלק בין קרבן למנחות ומה שאמרו בתוספתא אם הביא לא מעל לולי דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אם הביא לא קידש דתוספתא זו איתמר נמי בתוספתא פ"ח דמנחות ושם איתא אם הביא לא קידש ואע"ג די"ל דמש"ה לא קידש משום דלא מעל ולא יצא לחולין מ"מ אין מזה הכרח די"ל דהא דלא קידש מיירי במזיד דלא מעל אבל בשוגג מעל בכולהו ושפיר קידש. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח השמיט הך דהקדש שלא נפדו ולא הביא אלא הנך דאיתמר בש"ס סוף פרק המזבח מקדש ועדיין לא ברירא לי הלכה זו:

שם גמרא מהו דתימא ואשר יתן ממנו על זר והאי לאו זר הוא צ"ל דברייתא זו אתיא כחכמים דס"ל בריש כריתות דהסך משמן המשחה על מלך וכה"ג פטור. ע"כ איצטריך נפש לאשמעינן דחייב אשאר מעילות אבל לר"מ דמחייב התם אפי' בשמן המשחה א"כ פשיטא דאית בהו מעילה בשארי דברים ולא איצטריך קרא וק"ל:

תוס' בד"ה אקשי' רחמנא לתרומה דאפי' אכיל אכיל' גסה פטור. והביאו ראיה משמן של תרומה וביומא איתא בהדיא דאוכל אכילה גסה בתרומה פטור משום דכי יאכל פרט למזיק ע"ש:

שם גמרא מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב. עיין בזה בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' תלש מן הבהמה תמימה כו'. ועי' מה שכ' בזה בתמורה בפלוגתא דרבנן ור"ש לענין העמדה והערכה ודברי הראב"ד ז"ל נפלאים המה וכמו שכ' הכ"מ ז"ל:

ע"ב משנה נהנה בשוה פרוטה בדבר אחר ופגם בד"א עי' פירש"י ז"ל. ולדבריו ז"ל מלתא דפשיטא הוא ולא איצטריך למילף מתרומה ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שפי' בענין אחר והתוי"ט ז"ל הביאו ועי' ג"כ בחיבורו:

שם משנה אין מועל אחר מועל כו'. עי' בתוס' ז"ל שהקשו מהא דתניא בתוספתא גבי קרדום דכולם מעלו והאריכו בזה בכמה מקומות ושרש דבריהם הוא דהא דתנן דאין מועל אחר מועל בקדושת דמים היינו היכא דיש בו הוצאה מרשות לרשות. אבל אם נהנה בו בעצמו לא יצא לחולין אלא היכא דסבור שהוא של אחרים וא"כ הוא מוציא מרשות לרשות ע"י הנאתו ואפי' אם נתכוין להחזירו לאחר תשמיש וכמו שכ' התוס' בפרק השואל ובמנחות פרק המנחות והנסכים ובזה איירי סיפא דהתוספתא נתנה לחבירו כו' אבל היכא דבקע בקרדום אדעת שהוא שלו כיון דלא נתכוין להוציא מרשות לרשות לא יצא לחולין ומש"ה גם השני כן הוא וכן השלישי וכולן מעלו כן הוא מסקנת התוס' ז"ל בב"מ ובמנחות ובמנחות שם הדברים מעורבים קצת ע"ש. ועיין במהרש"א ז"ל בב"מ שכ' דלהאי סברא שכ' שם דע"י שאלה לא נפיק כולה לחולין לא תיקשי מהא דתני בתוספתא בא חבירו ובקע כולן מעלו לא הבנתי דהא עכ"פ כל ימי השאלה נפיק לחולין והשני לא מעל אלא דוקא אם החזירו וכמו שכ' התוס' הכא ועי' במנשל"מ פ"ו מה' מעילה שהאריך קצת בזה. והנה יש להבין טעמו של דבר מנ"ל האי מלתא דלא יצא לחולין אלא ע"י הוצאה מרשות לרשות. ונראה משום דעיקר האי מלתא דיצא לחולין לא שמעינן אלא מדכתיב תמעול מעל ואין מעילה אלא שינוי וע"כ היינו משום דיוצא לחולין דאל"כ אמאי מעל במוציא מרשות לרשות כיון דבקדושתיה קאי. ולשיטת התוס' ז"ל לא בעינן שום הנאה במוציא מרשות לרשות וע"כ אינו חייב אלא משום דמתחלל ויוצא מרשות לרשות. אבל היכא דהמעילה הוא משום הנאה לחוד לא שמעינן דתצא לחולין וחיוב המעילה הוא משום ההנאה. אלא דלפ"ז מנ"ל דהיכא דהוא סבור שהוא של אחרים ונשתמש בו בעצמו דנמי נפיק לחולין דלמא התם חיובא הוא משום דנהנה דאפי' אם נתכוין לגוזלה ע"כ בעינן שיהנה. תדע דהא ר' מאיר ס"ל בקדושין דהקדש בשוגג אין מתחלל ואליביה ליכא מעילה בהוצאה ואפ"ה בנהנה מגוף הדברים מודה דמועיל אע"ג דלא נפיק לחולין וכמו שכ' התוס' ז"ל בקדושין שם ועי' שם במהרש"א ז"ל ובפני יהושע שם. וא"כ כל היכא דיש בו הנאה לא שמעינן דליפוק לחולין ואלו הכא תנן דאפי' בכה"ג אין מועל אחר מועל ובמעילה ראשונה יצא לחולין וכן איתמר בכמה דוכתי בפסחים גבי שריפת עצי הקדש ובר"ה גבי שופר של עולה ובערכין גבי הדר בבית של הקדש. ואע"ג דהתוס' ז"ל שם בב"מ ובמנחות כתבו לדמות הא דהדר בו מעל להא דמשאיל קרדום של הקדש דלא יצא כולו לחולין הא לא אריא דיש לחלק בין משאיל קרדום של הקדש להיכא שהקדישו בשעה שדר בו דאפשר דמעל לפי כולו משום דנעשה שואל שלא מדעת וגזלן הוי ואין כאן מקומו. עכ"פ שמעינן בכל דוכתא דגם אם נהנה יוצא לחולין ומנ"ל. ועוד אי נימא דעיקר ההוכחה הוא דיוצא לחולין ע"י מעילה מדמחייב אמוציא מרשות לרשות א"כ לר"מ דאמר במזיד מתחלל הא במזיד ליכא מעילה ומנ"ל דמתחלל ויוצא לחולין. והתוס' ז"ל בקדושין כתבו דמקרא נפקא ליה מדכתיב תמעול מעל משמע דיוצא לחולין וכבר תמה על זה הפני יהושע שם כיון דכל הפרשה בשוגג איירי היכי מצינן למילף מינה דבמזיד מתחלל והוא ז"ל כתב דמסברא פשיטא ליה כיון דיוצא לחולין