קרן אורה מעילה תקח

בתערובות בעינן שיהיה טעמן שוה אבל האוכל איסור בעין וודאי מצטרף כל שהוא משום דלאו אחד ללקות עליהם בכזית אפילו אין טעמן שוה וכן מוכח מהא דאמרינן ביומא פ' יוה"כ דאוכל ושותה אין מצטרפין משום דאין שיעורן שוה אבל אם היה שיעורן שוה מצטרף וכן תנינן בהדיא במכילתין וביומא שם כל האוכלין מצטרפין לככותבת ודוחק לומר דדווקא לענין יוה"כ מצטרפין דמשום יתובי דעתא הוא וכן דם השרץ ובשרו מצטרף ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

שם משנה הבגד והשק כו' אמר ר"ש מה טעם הואיל והן ראוין לטמא מושב ע' בסוף פ' כלל גדול דפריך התם על ר"י בר"ח מהך משנה דדוקא משום דראויין לטמא מושב הא לא"ה לא מצטרפין כיון דלא שוו בשיעוריהן וככללו של ר"י ולפי מה שכ' לעיל דרבנן פליגי על ר' יהושע בהך דאין שיעורן שוה וכדאיתא ביומא א"כ מאי פריך לר"י בר"ח דלמא כרבנן ס"ל וי"ל כיון דלית הלכתא כוותייהו לא בעי לאוקמי לר"י בר"ח דלא כהלכתא והתוי"ט ז"ל הקשה דמאי מועיל הא דשוה לענין מושב הא לעיל בכללא דר' יהושע אע"ג דשוין בטומאתן כיון דאין שוין בשיעוריהן לא מצטרפי אלמא דלא מהני השיווי בחד מלתא להצטרף. ובאמת בלא"ה יש לדקדק למה לא יצטרף בגד עם השק וכי בשביל שהבגד חשוב הוא מן השק דאפילו בשלשה ע"ש מטמא לא יצטרף לשק הגרוע ממנו בשלמא בכללא דר' יהושע באין שיעורן שוה כמו בשר המת ורקב כיון דהאי שיעורא לחוד והאי שיעורא לחוד לא מצטרפי אבל הכא משום חשיבותא הוא ודבר החשוב מפני מה לא ישלים שיעור הגרוע. וכן יש לדקדק גבי הך דפרק כלל גדול בתבן ועצה דתבן חזי גם לפרה וענה לא חזי אלא לגמל ואמאי לא יצטרף תבן לעצה למלא פי גמל כיון דחזי לגמל אלא דהחמירו בשיעורו כיון דחזי גם לפרה. ועיין בתוס' שם וצ"ל דבגד ועור אין חיבורן חיבור טוב דאין דרך תשמישו של זה כשל זה הלכך אי לאו דשוין לדבר אחד לא הוי מצטרפי וכן צ"ל בתבן ועצה דתבן אינו עומד לגמל ועיין ברש"י ותוס' ז"ל שם מה שפי' בהא דאמרי' התם הואיל וראוי לעשות טלאי ע"ג חמור ועיין פירוש רש"י שם גבי עמיר ועשבים ודו"ק:

הדרן עלך פרק קדשי מזבח הנהנה מן הקדש פרק חמישי שם גמרא אמר רבא בלבושא מציעא ומלמלא. עי' פירש"י ז"ל ותוס' בזה ומפי' המשניות נראה דהכי פירושא דלבושא מציעא ומלמלא אין בו פגם כלל ומש"ה מחייב ר"ע אפי' לא פגם ורבנן ס"ל כיון דבגד אורחיה לפגום ולבלות אע"ג שלבשו בדרך שאין בו פגם מ"מ לא מעל עד שיפגום ובעינן דוקא דבר שאינו עומד לפגום כמו קטלא של זהב ובהא הוא דמועלין בלא פגם והוא פי' נכון ותו לא תיקשי מסוגיא דלקמן:

תוס' בד"ה ואומר וימעלו כו'. עי' בדבריהם ז"ל ונראה מדבריהם דאם קנה חפץ מדמי הקדש לא יתחייב מטעם הנאה מן ההקדש אלא משום שינוי רשות ונפק"ל מעבודת גלולים דשינוי מרשות לרשות מעל גם בלא הנאה וכן המשאיל קרדום לחבירו ולרב הונא דוקא בקע בו ולר"א שם אפילו בלא ביקוע קנה השואל ומעל המשאיל. ועפ"ז הקשו לקמן בסוגין אמאי קאמר דפטורא ילפינן מעו"ג והא חיובא נמי ילפינן לחייב המוציא מרשות לרשות אפי' בלא הנאה. ולא הבנתי דבכל הני הנאה נמי איכא דבקונה חפץ יש לו הנאה בחפץ שקנה ונמצא פוגם ונהנה מדמי הקדש וכן המשאיל קרדום לחבירו טובת הנאת השאלה נחשב להנאה וכן איתא להדיא בפרק השואל מעל לפי טובת הנאה וזה הכלל הוא במעילה דאין מועל בלא הנאה או הנאתו או הנאת חבירו ולא ילפינן מעו"ג אלא דבעינן פגם בדבר שיש בו פגם ויתר פרטי דיני מעילה יתבאר לפנינו בעז"ה:

ע"ב גמרא אין לי אלא אוכל ונהנה בדבר שאין בו פגם מנין כו' מלשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גריס לה הכי אלא הכי גריס אין לי אלא אוכל ונהנה אכילתו ואכילת חבירו כו' מנין וכן נראה דדבר שאין בו פגם מסוטה ילפינן כדאמרי' לקמן:

תוס' בד"ה אכילתו ואכילת חבירו כו'. דעת התוס' ז"ל בזה הוא דוקא אם האכיל את חבירו ונתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכילת חבירו ע"י שליחות שצוה לו לאכול משום דלא איתרבי שליחות אלא היכא דהחיוב הוא משום הוצאה מרשות לרשות אבל מעילה הבאה ע"י אכילה אין זה מתחייב ע"י אכילת חבירו דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב כדאיתא בקדושין אבל אם האכילו בעצמו ונתן לתוך פיו חייב משום הוצאה מרשות לרשות ויש לי לדון בדבריהם ז"ל דמה אילו עשה שליח להאכיל לחבירו היה חייב משום דהוציא מרשות לרשות ע"י שליח וא"כ ה"ה כי צוה להשליח שיאכל השליח עצמו הרי יצא מרשות לרשות ע"י שליחותו:

וכתבו עוד דאפשר אפי' צוה לו לאכול נמי חייב כגון שאמר לו טול ואכול ומיד כשהגביה חבירו מעל הראשון משום הוצאה מרשות לרשות. וגם ע"ז קשה דא"כ למה הוזכר כלל אכילת חבירו כיון דחיוב המעילה הוא על שעת הגבהתו של חבירו אלא ע"כ עיקר החיוב הוא משום הנאת חבירו ואין זה ענין לשליחות כלל אלא כל היכא שנפגם ההקדש ע"י הנאת אדם אף שלא ע"י עצמו אלא ע"פ צוויו חייב דלא ממעטינן מתרומה אלא היכא שנפגם ע"י היזק ואיבוד אבל היכא דנפגם דרך הנאה בין נהנה הוא ובין נהנה חבירו מעל הנותן:

ובקידושין כתבו התוס' ז"ל ג"כ סברא זו דהחיוב הוא על הגבהת חבירו אלא דקצת חילוק יש בדבריהם ז"ל דהכא משמע דבעינן דוקא שיאמר טול ואכול ומש"ה זכה בו בשעת הגבהתו אבל אמר לו אכול סתם אינו זוכה בו אלא בשעת אכילה והתם כתבו סתמא אם אמר לו אכול חייב על שעת הגבהתו. עוד כתבו התוס' שם והשליח לא ידע ועי' מהרש"א ז"ל שם שכ' דגם אם ידע השליח בעה"ב מעל כמו שהוכיחו התוס' ז"ל שם. והפני יהושע ז"ל השיג עליו וכתב דלהכי כתבו התוס' דהשליח לא ידע משום דעיקר החידוש הוא מה שאין הנהנה מתחייב וזה לא מצינו בכל מקום שיפטור הנהנה ויתחייב המהנה ורבותא זו לא הוי אלא היכא דהנהנה ג"כ בר חיובא הוא אבל אם הנהנה לאו בר חיובא הוא כגון שהוא מזיד בדין הוא שיתחייב המהנה ואין דבריו מוכרחים דלענין איסור הבא ע"י הנאה כמו חלבים ועריות אין חילוק דאפי' הנהנה לאו בר חיובא הוא אינו מתחייב המהנה על הנאתו של זה ובכל גוונא חידוש הוא במעילה דהמהנה חייב. ועוד לדבריו ז"ל אמאי לא מוקמי התוס' הכא אכילת חבירו כגון שהיה האוכל מזיד. ע"כ נראה לי דאפילו אם נאמר דהיכא דשלח שליח לקנות לו איזה דבר דההנאה היא של המשלח מתחייב המשלח גם אם השליח מזיד מ"מ היכא דשלחו להנאת השליח כמו הכא שצוה לו לאכול וודאי אם אכל במזיד אין בו מעילה דמזיד לא ניתן לכפרה במעילה וכיון דהחיוב הוא על הנאת השליח והוא עשה במזיד אין כאן חיוב מעילה. אבל מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל משמע דאכילת חבירו נמי חשיב הנאת המשלח מה שעשה עמו חסד וכיבד את חבירו זה חשיב הנאתו בזה וא"כ בכל גוונא מעל ודו"ק:

שם גמרא בברייתא אמרינן ג' פעמים ואפילו לזמן מרובה ולא ידענא לחלק בין זמן מרובה ביום א' או בכמה ימים או כמה שנים ולמה מחלק לה הברייתא לג' בבי ובכריתות מייתי לה צירוף היום ומחר ולאחר ג' שנים כולא בחד בבא והכא נראה דלזמן מרובה דבבא קמייתא אגב גררא נסבא ועיקר רבותא קמ"ל דאכילתו ואכילת חבירו מצטרפין ואפילו בבת אחת ואידך בבא קמ"ל דאפי' לזמן מרובה מצטרפין אע"ג דבתרומה אין מצטרפין יותר מכדי אכילת פרס ובבא ג' קמ"ל דאפי' לאחר ג' שנים דהוי יוה"כ בנתיים והוי כידיעת ספק בנתיים וסד"א דמחלקת כדבעינן למימר בכריתות שם קמ"ל דאינו מחלק משום הני שינויא דמשנינן התם אבל אכתי אינו מיושב לשון הברייתא בבבא ג' אי מה חטא האמור בתרומה פגימתו והנאתו כאחד הא כבר אמר לעיל אי מה תרומה לא צירף שתי אכילות כא' ומה חידש כאן וגם לשון דפגימתו והנאתו כאחד אינו מיושב והיה נראה דדבר זה צ"ל לעיל בבבא קמייתא דאכילתו ואכילת חבירו וצ"ל אי מה תרומה פגימתו והנאתו כא' ודו"ק:

דף יט גמרא לקח קיני זבין וזבות כו' כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ור' יהוד' אומר עד שיזרק הדם. הנה רש"י ז"ל פי' דקמיפלגי באחריותן של קרבנות ר"ש סבר כיון שהביאן לעזרה אינו חייב עוד באחריותן ע"כ מיד שלקחן והביאן לעזרה הוציאו מרשות לרשות. ור' יהוד' אומר דעד שיזרק הדם הוא חייב באחריותן. וקשיא לי טובא על פירש"י ז"ל חדא דחטאת ואשם א"א לומר כן דלא יתחייב באחריותו אחר שהביאו לעזרה כיון דלכפרה אתיא במה יתכפר ופשיטא דאינו