קרן אורה מעילה תקג

דשני חצאי זיתים לא מצטרפי לענין טומאה אלא במרודד היינו ע"י חוט של בשר המצרפן א"כ הא דתנינן הכא כל הנבילות מצטרפות ומוקים לה לענין טומאה ואמאי מצטרפי הא א"א לחברן כ"א ע"י חיבורי אדם וחיבורי אדם לאו חיבור הוא לא למגע ולא למשא. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' אה"ט דמרודד לאו ע"י חוט בשר אלא בידי אדם אתי שפיר ועיין בכ"מ שם ואין זה אלא הערה בעלמא וצ"ע יותר בזה:

תוס' בד"ה מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל כו'. והקשו היאך אפשר לאוקמא ברייתא לענין טומאה הא ליכא טומאה בחיי גמל ומאי צירוף שייך בזה ותירצו דשייך טומאה באבר מן החי והקשו עוד דא"כ חיי שניהם אמאי מצטרפי הא אפי' אבר א' שחלקו אין מצטרף והצ"ק ז"ל דקדק ע"ז דלמא ס"ל להאי סוגיא כר' אלעזר בחולין דאבר שחילקו עובר עליו ולדידי פשיטא לי דאפי' לר"א שני חצאין משני גופין וודאי לא מצטרפי. אלא דלא הבנתי דבריהם ז"ל במאי דמדמי איסור לטומאה דנראה דדווקא לענין איסור הוא דפליגי ר"י ור"ל באבר שחלקו מבחוץ משום דחידוש הוא דחייב אבשר גידים ועצמות אבל לענין טומאה לאו חידוש הוא כלל ומנ"ל דפליגי בזה אם לא שנאמר דאבר מן החי דבהמה שוה לענין טומאה לאבר מן המת וכמו דבאבר מן המת אם נחלק לשנים טהור ה"נ באבר מן הבהמה ולכמה דברים מדמינן אבר מן הנבילה לאבר מן המת לענין חסר עצמו כדאיתא בדברי הרמב"ם ז"ל בה' אה"ט עכ"פ אין לזה שייכות לפלוגתא דר"י ור"ל ועוד יש לדקדק אי נימא דלענין טומאה מיירי א"כ מאי קאמר הא מני ר' יהוד' היא דאמר אבר מן החי נוהג בטמאה הא כ"ע מודים דאבר מטמא אפי' בטמאה אלא דהא לא תיקשי דלרבנן לטומאה נמי לא מצטרפי כיון דלא שוו לענין אכילה. ומ"מ נראה דלענין אכילה מיירי ברייתא זו ולרב נמי פריך והא דקאמר חיי שניהם מצטרפין ע"כ מיירי בבשר מן החי וכר' יהוד' אלא דיש להבין לדברי ר' יוחנן דאמר בפרק גיד הנשה דבשר מן החי ילפינן מקרא דובשר בשדה טריפה א"כ מנ"ל דר' יהודה ס"ל דבשר מן החי נוהג בטמאה כיון דטריפה לא נהיג בטמאה ואבר מן החי הוא דילפינן מקרא דלא תאכל הנפש וי"ל דהא מסקינן התם דטעמיה דר' יהוד' לאו מקרא הוא אלא מסברא דאבר מן החי איסור חמור הוא דנוהג בבני נח ומש"ה חייל נמי אטמאה וה"ה בשר מן החי דנוהג בבני נח דחייל אטמאה וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' מלכים ועיין בכ"מ ז"ל מה שהקשה על הרמב"ם ז"ל שפסק דבשר מן החי אסור לבני נח ולר' יוחנן דיליף מטריפה אמאי אסור לבני נח ועיין בלח"מ ז"ל מה שכ' שם ומכאן נמי דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים. וע"כ צ"ל כמו שכ' הלח"מ ז"ל דבקרא דאך בשר בנפשו משמע שפיר בשר מן החי אלא דלפ"ז לא מצינו אזהרה לבני נח באבר מן החי כיון דקרא דאך בשר בנפשו בבשר מיירי מנ"ל דהוזהרו על אבר של גידים ועצמות אע"ג דליכא נ"מ כיון דבעו"ג לא נאמר שיעורין ואמשהו חייב א"כ ממילא אסור הוא באבר ג"כ דהא עכ"פ איכא משהו בשר מ"מ הא אמרינן בכל דוכתי דבני נח מוזהרין על אבר מן החי ומהיכא ילפינן לה וכן מוכח מדברי ר' יהוד' דבני נח הוזהרו על אבר מן החי בפ"ע דמש"ה קאמר דנוהג בטמאה הואיל ואיסור חמור הוא דנוהג בבני נח ואי נימא דליכא איסורא בבני נח אלא משום בשר מן החי א"כ מנ"ל דאיסור אבר חייל אטמאה הא לא מצינו איסורו בבני נח וע"כ צ"ל דתרווייהו אבר ובשר שמעינן לה מקרא דואך בשר בנפשו וכן למאן דיליף מאכול תאכל ואע"ג דלא איצטריך אזהרה בפ"ע לאבר מן החי לבני נח דהא כבר הוזהרו עליו וכן הקשה השאג"א ז"ל י"ל דנפקא מינה אם אכל הבשר בשוגג דלא היה נהרג עליו בשוגג וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל שם כי חזר ואכל הגידין והעצמות היה נהרג עליו משום איסור אבר מן החי ודו"ק היטב:

שם גמרא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כו'. לכאורה משמע הא מיתת פרה וחיי פרה מצטרפין אמאי הא שני לאוין הם משום בשר מן החי ומשום נבילה ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דנבילה וטרפה מצטרפין זה עם זה וה"נ לר' יוחנן בשר מן החי אסור הוא מלאו דובשר בשדה טרפה ומש"ה מצטרף עם נבילה אלא דלפ"ז קשה אמאי לא יצטרף מיתת פרה וחיי גמל הא בשר מן החי דגמל ג"כ אסור הוא משום בשר מן החי וצ"ל דחיי גמל ע"כ לאו משום טריפה חייב עליה דהא ליכא לאו דטריפה בטמאה כדאמרי' בזבחים פרק חטאת העוף יצא עוף טמא שאין במינו טריפה אלא משום אך בשר בנפשו וכמו שכ' לענין בני נח ומש"ה אין מצטרפין נבילה דטהורה עם בשר מן החי דטמאה. ובזה אתי שפיר מ"ש בתוספתא במכילתין חצי זית פרה בחייה וחצי זית במיתתה מצטרפין חצי זית גמל בחייה וחצי זית במיתתה אין מצטרפין. וע"כ הא דאין מצטרפין היינו לחיובי משום בשר מן החי או משום נבילה דמשום איסור טמאה פשיטא דמצטרפין ומאי טעמא לא מצטרפי לאיסור נבילה כמו בפרה אלא ש"מ דאיסור בשר מן החי דטמאה הוא משום אך בשר בנפשו ולא מבשר בשדה טריפה ומש"ה לא מצטרפי אלא דלפ"ז תיקשי אמאי מצטרפי פרה וגמל בחייהם כיון דשני לאוין הם בשר בשדה טרפה ואך בשר בנפשו. וע"כ נראה דמיתת פרה וחיי גמל לאו דוקא דה"ה מיתת פרה וחיי פרה לא מצטרפי דנבילה וטרפה לא מצטרפי אהדדי. ובתו' יש איזה ט"ס כאשר יש להגיה שם הרבה בדיני הצירוף במה שאמרו שם דתודה ולחמה מצטרפין להעלאת חוץ והוא דבר תימה ע"ש ובפרה וגמל איסור אחד הוא בבשר מן החי מבשר בשדה טרפה אבל מה אעשה שהרמב"ם ז"ל לא כתב כן ודעתו דטרפה ונבלה מצטרפין וכן נבלה ובשר מן החי ומפרשי דבריו ז"ל לא ביארו המקור לדין זה ונראה ברור דמן התוספתא שהבאתי הוציא כן אבל עדיין צ"ע בזה וכמה שכ'. ובמה דפסק הרמב"ם ז"ל כלוי אין להאריך כי ברורין דבריו ז"ל לפי מה שפסק בכל הש"ס דאין איסור חל על איסור וכר' יהוד' גבי נבילת עוף טמא וק"ל:

ופירש רש"י ז"ל כאן אינו מדוקדק ועיין בברה"ז ובצ"ק שכ' לישב דבריו בדוחק ודברי הצ"ק ז"ל אינן מובנים לי כלל ע"ש:

דף טז ע"ב גמרא אמר רב אכילת שרצים. לוקה עליו בכזית כו'. אבאר בקצת שיטת התוס' ז"ל בזה ואח"כ אכתוב שיטת הרמב"ם ז"ל. שיטת התוס' ז"ל הוא דהא דמחלק הש"ס בשרצים בין חייהם למיתתן דבחייהן בכזית ובמיתתן היא בכעדשה היינו משום דבחייהם לית בהו טומאה כמבואר בדבריהם ז"ל ומשמע עוד מדבריהם ז"ל דאפילו אבר מן החי בשרצים לא מטמי והא דתנינן האיברים אין להם שיעור מיירי במיתתן וכן משמע מדבריהם בד"ה וקלסיה ר"י במה שכ' דלא מצי לשנויי דר' יוחנן איירי בחייהם ע"ש ובמיתתן כעדשה כטומאתן ואבר מן השרץ דטומאתו אין לו שיעור אפילו פחות מכעדשה אכילתו ג"כ כשיעור טומאתו אפי' פחות מעדשה ובלבד שיהיה אבר שלם והיינו טעמא דבשרצים איתקש אכילה לטומאה לכל מילי בין לשיעור כעדשה בין לאבר כל שהוא ופריך הש"ס ליקש נמי בהמה לשרצים כי היכי דבשרצים אכילתן שוה לטומאתן ה"נ בנבילה לשוי אכילה לטומאה ועלו אבר שלם ילקה אפי' פחות מכזית כמו לענין טומאה ומשני דלא הוקשו אלא לבל תשקצו ולא לשיעורים כן הוא שיטת התוס' ז"ל וקשיא טובא לשיטתם ז"ל דהא בפרק העור והרוטב אמרי' להדיא דבשרצים נמי אבר מן החי שלהם מטמא והשתא טעמא מאי אמר רב דבחייהם דוקא בכזית הא באבר אחד נקיש אכילה לטומאה וילקה אפילו בכ"ש:

והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מאכלות אסורות כתב בזה דלא איתקיש אכילה לטומאה בשרצים אלא לכעדשה אבל לא לענין אבר דאע"ג דמטמא בכ"ש אם הוא אבר שלם מ"מ לענין אכילה לא לקי עלה אלא בכעדשה. ולדבריו ז"ל אתי שפיר הא דאמר רב דבחייהן אינו לוקה אלא בכזית דאע"ג דמצינו טומאה בפחות מכזית גם בחייהן כגון באבר שלם מ"מ לענין שיעורא דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה דדוקא לענין טומאה אחשביה רחמנא לאבר כ"ש אבל לא לענין אכילה. ולפי שיטתו אין מצטרף גידין ועצמות בשרצים לשום שיעור לא בכזית בשאר שרצים ולא כעדשה במובדלים כיון דלחשיבותיה דאבר לא איתקיש אכילה לטומאה וא"כ הא דמשמע מלשונו ז"ל שם דאם יש באבר כעדשה חייב צ"ל דלאו דוקא דאם אין באבר אלא כעדשה בהדי גידין ועצמות אינו לוקה אלא בשר הוא דקאמר דבעינן כעדשה וקיצר מעט במובן. אבל הא קשיא לשיטת הרמב"ם ז"ל מאי דפריך הש"ס אי הכי בהמה נמי כו'. ומאי קושיא הא שוה בהמה לשרצים כשיעור טומאתה כך שיעור אכילתה בבהמה בכזית ובשרצים בכעדשה ולענין אבר בשניהם לא ישוו האכילה לטומאה וכבר עמדו ע"ז הה"מ והלח"מ ז"ל וכתבו לישב בדוחק. ופירש"י לחלק בין בהמה טהורה לטמאה ג"כ אינו מובן. ואפשר לפרש קצת דהכי פריך כיון דלפי מאי דמסיק קרא לא איירי אלא במובדלים היינו בח' שרצים המובדלין משאר שרצים דבשאר שרצים שיעורן בכזית ובח' שרצים שיעורן בכעדשה א"כ נימא נמי דיש חילוק בין טמאה לטהורה. ובטמאה נחמיר בשיעורה בין לאכילה בין לטומאה דאשר הבדלתי עלייהו נמי קאי. ותי' דלא איתקיש אלא לבל תשקצו. ולכולהו פירושי יש לדקדק מאי פריך ליקש בהמה לשרצים דהא אפסקיה קרא וכתב עוף בין בהמה לשרצים ועוף ליכא לאקושי לכל הני מילי