קרן אורה מעילה תקב

לאחר מיתה אבל קדשי בדק הבית דעיקר מעילתו הוא מחמת קדושתו לדמיו וכיון דלאחר מיתה לאו בר דמים הוא אין כאן מעילה כלל אפי' מדרבנן ואי לא הוי בכלל העמדה והערכה א"כ לא יהא אלא כמקדיש אשפה:

וראיתי בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ותמה הכ"מ ז"ל למה כתב קדשי מזבח דוקא וכתב עליו הבה"ז ז"ל דאישתמיטתיה האי סוגיא דבקדשי בדק הבית שמתו אית בהו מעילה מה"ת. ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דר"ש דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ואם מתו יקברו וא"כ פשיטא דלית בהו מעילה וכמו שכ' התוס' ז"ל דליכא לישנויי אליביה דמתו אחר העמדה, והערכה קודם פדי' וכמו שכ' התוס' ז"ל דהא הוא ז"ל כתב בה' ערכין דגם הפדי' צריך שתהיה מחיים וכמו שכ' התוס' ז"ל בפ' ראשית הגז ועיין במשנל"מ ז"ל שם וע"כ צ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דמש"ה נקט קדשי מזבח משום דבקדשי בדק הבית אפי' מדרבנן לית בהו מעילה אם מתו למ"ד דהיו בכלל העמדה והערכה להכי נקט קדשי מזבח דד"ת אין מועלין בהם אבל מדרבנן יש בהם מעילה ודו"ק:

שם בא"ד והא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כו'. לפי מה שכ' התוס' ז"ל בפסחים דהא דאין פודין קדושת דמים להאכילן לכלבים הוא מדרבנן וכן מוכח בתמורה א"כ שפיר פריך הש"ס אמאי לית בהו מעילה ד"ת ואפשר דלזה נתכוונו בתירוצם ג"כ וע"ש בתוס' בפסחים פרק כל שעה:

ע"ב משנה חמשה דברים בעולה מצטרפין. ופי' רש"י ז"ל לחייב משום מעלה בחוץ ועיין בתוס' זבחים ובתוי"ט כאן שכ' דלענין העלאה בחוץ לא מצטרפי וכן בדין כיון דלא חזי להקטיר בפנים חצי זית מכל א' לאו הקטרה הוא. ועוד כתבו ז"ל דהא יין שיעורו בג' לוגין וחלב שיעורו בכזית וכיון דאין שיעורן שוה איך מצטרפי ופירשו הם ז"ל דלענין פיגול קאמר ואשמעינן דאפי' בכמה מינים מצטרפי והיינו לאפוקי מדר' יהושע דאיכא למ"ד אליביה דתמחויין מחלקין אפי' לקולא והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דזה שיעורו בכזית וזה שיעורו ברביעית היינו משום דהכא מיירי בדרך אכילה. ועוד אפשר לומר דשפיר הוי שיעורן שוה משום דרביעית כשיקרוש יעמוד על כזית ודו"ק:

שם משנה התרומה ותרומת מעשר כו' מצטרפין לאסור ולהוסיף עליהם את החומש. הנה בבבא מציעא פרק הזהב מוקמינן הא דתנינן נמי התם דמוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי כר"י דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה גבי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ומשמע התם מדברי התוס' ז"ל דלא איצטריך לאוקמי אליבא דר"מ אלא הא דמוסיף עליהם חומש דגזרת הכתוב הוא בוודאי ובדמאי אין להחמיר כ"כ אם לא אליבא דר"מ דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אבל הא דתנינן דלאסור בא' ומאה נמי מצטרפין זה לא צריך לאוקמי כר"מ אלא רבנן נמי מודו דתרומה דרבנן נמי לא בטיל אלא בא' ומאה כן היא משמעות הסוגיא התם. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע איפכא דבפ"י מה' תרומות פסק דמוסיפין חומש בתרומת מעשר של דמאי ובפט"ו מה' מאכלות אסורות לענין תערובות השמיט הא דתרומת מעשר של דמאי ועיין בתוי"ט ז"ל בפרק הזהב שכ' דהרמב"ם ז"ל סמך בזה על הירושלמי ושם נאמרה שיטה זו להיפך דלענין חומש כ"ע מודים דמוסיפין חומש משום גזירה והא דאוסר עד א' ומאה אתיא כר"מ דמחמיר כו'. וקשה הדבר לומר דסמך על שיטת הירושלמי מה שאמרו בש"ס דילן להיפך אבל יפלא בעיני על התוי"ט ז"ל הא מדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' תרומות משמע להדיא דלענין לאסור בא' ומאה שוה דין תרומת מעשר של דמאי לתרומת מעשר של וודאי ואין חילוק ביניהם אלא לענין מלקות דאין לוקין על אכילת דמאי אבל לכל דבריהם זה וזה שוין שוב ראיתי בשער המלך פט"ז מה' תרומות שהרגיש בזה על התוי"ט ז"ל. ע"כ נראה דלענין לאסור באחד ומאה פסק דדמאי כוואדי וכסתמא דמתני' דהכא והא דפסק נמי דמוסיף חומש אע"ג דלפי סוגיא דפרק הזהב משמע דלרבנן אין מוסיפין חומש על תרומת מעשר של דמאי נראה דגם זה ניחא דהא קאמרינן התם דשמואל לא שפיר קמשני ליה דיש לחלק בין מיתת ב"ד למיתה בידי שמים וא"כ לפ"ז ע"כ טעמא דמתני' משום שלא יזלזלו בה וכשיטת הירושלמי וא"כ בש"ס דילן נמי קאמר האי שינוייא דהירושלמי ומש"ה לא רצה לדחות סתמא דמתני' מהלכתא ואע"ג דרבא משמע התם דס"ל כשמואל ושפיר קמשני מ"מ כיון דאביי ס"ל כשינויא דהירושלמי פסק הוא ז"ל הכי וכסתמא דמתני'. ויש להביא קצת ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דאי נימא דמתניתין אתי' כר"מ א"כ מאי קמ"ל דכל הני מצטרפי משום דשם אחד להם הא לר"מ כל איסורין מצטרפי אהדדי כדאמר ר' יהוד' בשמו בע"א ודו"ק היטב ועיין בבכורות ר"פ עד כמה לענין תרומת ח"ל לבטלה ברוב וברש"י ותוס' ז"ל שם ובמנחות פרק התכלת גבי עובדא דר"ש שזורי:

דף טז ע"א גמרא פליגי רב ולוי ורב אסי בפירושא דמתני' דכל הנבילות מצטרפין רב אמר דוקא לענין טומאה מצטרפין אבל לענין אכילה לא מצטרפי טהורה וטמאה ולוי אמר דלענין אכילה נמי מצטרפי ואליבא דרב אסי איכא תרי לישנא איכא דאמרי כרב ס"ל דלענין טומאה מצטרפין אבל לענין אכילה טהורין לעצמן וטמאין לעצמן ואיכא דאמרי דלענין טומאה נמי טהורין לעצמן וטמאין לעצמן. ומפשטיה דהש"ס משמע דרב ולוי פליגי באיסור חל על איסור. רב סבר דאין איסור חל על איסור וא"כ בטמאה לענין אכילה ליכא לאו דנבילה ומש"ה לא מצטרפי דב' איסורין הם. ולוי ס"ל איסור חל על איסור ובשניהם איכא לאו דנבילה ומש"ה מצטרפי דשם א' הם והתוס' ז"ל לא ניחא להו בזה לומר דפליגי בפלוגתא דתנאי ע"כ פירש ז"ל דלוי נמי ס"ל בעלמא אין איסור חל על איסור והכא גבי נבילה שאני כיון דגלי קרא דנבילה חייל אחלב אלמא דבאיסור נבילה איסור חל על איסור ומש"ה אטמאה נמי חייל וצ"ל לדבריהם ז"ל דלוי ס"ל דבעלמא אין איסור חל על איסור אפי' בכולל דאי ס"ל דבכולל חייל א"כ היכי יליף מדחייל איסור נבלה אחלב ה"נ דחייל אטמאה דלמא שאני חלב דהוי איסור כולל והיינו דלא תיקשי לשיטתם אליבא דלוי מהא דאמר רב יהוד' בזבחים דעוף טמא אינו מטמא בבית הבליעה משום דאיסורו משום בל תאכל טמא ולא משום בל תאכל נבילה אלמא דנבילה לא חל אטמאה אע"ג דעל חלב חל היינו משום דר' יהוד' ס"ל דכולל שאני אבל לוי ס"ל דאין חילוק והיכא דלא חל לא חל אפי' בכולל ומ"מ בלא"ה אין קושיתם מוכרחת דמצינו בכמה מקומות דפליגי אמוראי בדין איסור חל על איסור:

והנה יש לשאול אמאי לא יחול כאן איסור נבילה אטמאה למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת וא"כ בחצי זית ליכא איסור טמאה ואמאי לא יצטרף עם חצי זית נבילה ויחול על שניהם איסור נבילה ומי מעכב וכן יש לדקדק על הא דפליגי בפרק כל הבשר במבשל חלב בחלב ואמרי' התם דלכ"ע לא לקי אאכילה דאין איסור חל על איסור הא בבשר בחלב חייבין על חצי זית מזה וחצ' זית מזה ולמה לא יחול עליהם איסור בשר בחלב כיון דאיסור חלב אין כאן וצ"ל כיון דאין איסור חל על איסור א"כ שמעינן דקרא דלא תבשל גדי לא מיירי בחלב וממילא ליכא איסור בבשר וחלב אפי' אחצי זית חלב כיון דקרא לא אסרו וכן הכא בלאו דנבילה כיון דפשטיה דקרא דלא תאכל כל נבילה לא מיירי בטמאה א"כ ממילא שמעינן דבטמאה אין כאן איסור נבילה כלל ואתי שפיר דאפי' בחצי שיעור ליכא איסור נבילה ודבר נכון הוא ובו יש לדון בכמה מקומות ואתי שפיר באלו הדברים ג"כ הא דאמרי' בחולין פרק גיד הנשה דאיסור אבר מן החי לא חייל אאיסור טמאה אע"ג דאיסור אבר שיעורו גם בפחות מכזית בשר אם יש כזית בין הכל בשר גידין ועצמות. ולמה שכ' ניחא דמ"מ פשטיה דקרא לא מיירי בטמאה וכן מורין דברי הרמב"ם ז"ל ברפ"ב מה' מאכלות אסורות דמשמע שם דמקרא פשיטא ליה דאין איסור נבילה נוהג בטמאה ועיין בתוס' חולין דף ק"ב בד"ה שאין בו כזית מה שכ' שם ולענ"ד נראה כמה שכ' ודו"ק:

שם גמ' איכא דאמרי פליגא אדרב ואפי' לענין טומאה והקשו התוס' ז"ל, מ"ט דרב אסי הא טומאתן ושיעורן שוה ותירצו כיון דלענין אכילה חלוקין הם לענין טומאה נמי אין מצטרפין. ועדיין לא הבנתי טעמו של דבר כיון דשוין הן לענין טומאה מאי איכפת לן דאין שוין לענין אכילה ונראה דלענין טומאה נמי לא מצטרפים אלא טמאים או טהורין דמקרא אחד שמעינן להו אבל טמאין וטהורים כיון דמתרי קראי ילפינן טומאתן לא תצטרפי ויכול לדקדק עוד לדברי התוס' ז"ל דר' יהושע לא מיירי אלא מהני דשוין באכילה א"כ למה ליה למימר דהא דשרץ ונבלה לא מצטרפי היינו משום דאין טומאתן ושיעורן שוה בלא"ה תיפוק ליה דלא שוו לענין אכילה וכן קשה למה שכ' דכל דנפקא מתרי קראי לא מצטרפי א"כ שרץ ונבילה אפי' היו שוין בטומאתן ושיעורן מ"מ לא מצטרפי וצ"ל דר' יהושע לאו טעמא קאמר אלא סימנא בעלמא:

ומכאן יש להקשות על שיטת רש"י ז"ל בפרק העור והרוטב