קרן אורה מעילה תק

לבורו וכן משמע לשון המשנה דטעמיה דר"י הוא משום דהוי גידולי הקדש ע"כ נראה יותר דמיירי שהמעין יוצא מתחלתו משדה הקדש ומעילה וודאי אין בו אפי' אם היה נובע כבר בשעה שהקדיש השדה וכמה שכ' לעיל דהני אזלי והני אחריני נינהו אלא דמ"מ לא נהנין בו אפי' היכא דיצא אחר הקדשו כיון שעיקר מקורו הוא משדה הקדש ועיין בתוס' חדשים במשניות אבל בבור ונתמלא מים נראה דאפי' איסור אין בו. וכן שובך ונתמלא יונים כיון דמעלמא באו אלו המים והיונים ואע"ג דתנן ואין מועלין בזה שבתוכן דמשמע אבל איסורא איכא אין הכרח מזה דאיידי דקתני מועלין בו קתני אין מועלין במה שבתוכו וה"ה דאיסורא נמי ליכא. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע קצת דבבור ונתמלא מים נמי איסורא איכא שכתב בכ"ה אבל המקדיש בור ריקן ואח"כ נתמלא מים אין מועלין בו וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין ומה יעשו בהן ימכרו ויפלו דמיהם ללישכה משמע דאכולהו קאי גם אבור ונתמלא מים ושיבך ונתמלא יונים אלא דלפ"ז הא דאמרי' לעיל הזבל והפרש שבחצר הקדש לא נהנין ולא מועלין אין צריך לפרש דבזבל ופרש של קרבנות איירי אלא אפי' זבל ופרש דעלמא כיון שהוא בחצר של הקדש ולעיל לא משמע כן מדפריך מינה על דם דמועלין בו וי"ל דבכל זבל מיירי בין בזבל דעלמא בין בזבל דקרבנות ועדיין צ"ע:

שם משנה נתנן בצלוחית מועלין בהן. ופליגי ר"י ור"ל בגמ' ר' יוחנן אצמר מועלין בכולו אפי' יותר מג' לוגין משום דס"ל אין שיעור למים ור"נ אומר מועלין בג' לוגין דיש שיעור למים. והנה יש לפרש פלוגתייהו בתרי אנפי אליבא דמ"ד יש שיעור למים או דס"ל דאף שיש בצלוחית יותר מג' לוגין מ"מ מועלין בג' לוגין מתוכן כי הג' לוגין הראשונים ראויין הם לקדשי ה' אבל אין מועלין במותר אלא דחא לומר כן דכיון דמעל בראשונים אם כן מה שנשאר ראוי הוא לניסוך דבמה שמעל בראשונים לא נפסלו השנים וצ"ל דמיירי היכא דמעל בכולן בב"א ואמר ר"ל דאין משלם קרן וחומש אלא מג' לוגין ולא יותר. ומדברי התוס' ז"ל משמע איפכא דבמים הראשונים אין בהם מעילה אלא בג' לוגין אחרונים שנשתיירו ודברי היש מפרשים שהביאו התוס' ז"ל לא הבנתי דמה ענין שיעור ג' לוגין לענין מעילה דשוה פרוטה יש בו מעילה ואפי' כ"ש או אפשר לומר דלר"ל היכא דאיכא יותר מג' לוגין אין בו מעילה כלל אפי' בכולן כי אין הכלי מקדש דבר שאינו ראוי כמו יותר מכשיעור אלא דלישנא דהש"ס לא משמע כן. ובזבחים פרק השוחט והמעלה תנינן בברייתא המנסך ג' לוגין מים בחוץ חייב. ר"א אומר אם מלאן לשם חג חייב ואמרי' התם דביש שיעור למים פליגי ופירש"י ז"ל דת"ק ס"ל דאפי' ביותר מג' לוגין חייב ור"א ס"ל דוקא אם מלאן לשם חג היינו שיעור ג' לוגין דוקא אבל יותר מג' לוגין פטור משום דלא קדשינהו כליו משמע דביותר מג' לוגין אפי' ג' לוגין אינן קדושים. והתוס' ז"ל פי' שם בע"א דת"ק דוקא ג' לוגין קאמר ור"א ס"ל דאין שיעור למים ומש"ה אם מילאן לשם חג אפי' פחות מג' לוגין חייב משמע מדבריהם ז"ל דמ"ד אין שיעור למים אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה וא"כ תיקשי על הרמב"ם ז"ל דהכא פסק כר' יוחנן דמועלין בכולן ואין שיעור למים ובה' מעשה הקרבנות פסק דהמנסך פחות מג' לוגין בחוץ פטור ולדברי התוס' ז"ל הם תרי פיסקי דסתרי אהדדי וע"כ צ"ל לדעתו ז"ל דאין שיעור למעלה אבל יש שיעור למטה אבל לא ידענא טעמא מאי דממ"נ אי איתקיש לניסוך היין יהיה לו שיעור בין למעלה בין למטה ואי לא איתקיש ליין מנ"ל דיש שיעור למטה ועיין שם בזבחים:

שם משנה ערבה לא נהנין ולא מועלין נוהגין היו הזקנים שנהנין ממנה בלולביהם. ופירש"י ז"ל דלאחר זקיפה לכ"ע נהנין ממנה ואני מסתפק בזה דהיכי מהני נעשית מצותו גבי קדושה גמורה. דאחר שנעשית מצותו יצא מקדושתו. אבל איסור הנאה דערבה נראה דאינה אלא מדרבנן ומנ"ל דלאחר שנזקפה יצתה מכלל האיסור ועוד דקודם זקיפה בלא"ה אסור בהנאה כמו אתרוג ולולב שמוקצין למצותן אבל משום דדמין לקדשים אסורין אפי' לאחר זקיפה כמו כל קדשים דלא נהנין בהם אפי' לאחר שנעשית מצותן וי"ל דמהא דר"א בר צדוק שאמר דנוהגין היו הזקנים ליהנות בהן בלולביהן ומשמע דאפי' ביום ראשון דבעינן שלכם היו נוהגין כן מזה מוכח דלאחר זקיפה מותרין בהנאה ושפיר מיקרי לכם אבל אין זה מוכרח. ובטעמיה דר"א בר צדוק פי' התוס' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו קשה לי דהתינח לרבא אלא לר' יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו מ"ט דר"א ועוד דרבא נמי מודה גבי שופר של עולה דאסור לתקוע בו לכתחלה ומ"ט עשו הזקנים כן לכתחלה ולפי מה שכ' לעיל דאיסור הנאה זה אינו אלא מדרבנן אתי שפיר דס"ל לר' אליעזר בר צדוק דגבי מצוה לא גזרו ואתי שפיר בזה מה שתמה התוי"ט ז"ל על הרמב"ם ז"ל למה לא פסק כר"א הא קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי הנ"ל אתי שפיר דת"ק ס"ל דמ"מ גם למצות לולב אסור לכתחלה כמו בשופר ומה שמצינו למשנה ג' פ"ד דנדרים מודר הנאה שאני כדאיתא בר"ה שם המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו שופר ושופר של הקדש לא יתקע בו וכש"כ דאתי שפיר לשיטת הרמב"ם ז"ל שפי' לערבה דמתני' דלא מיירי בערבה של מזבח דמשמע ליה דבזו הערבה אין כאן קדושה כלל אלא מיירי בערבה הגדלה בשדה הקדש דאע"ג דבשאר גידולי הקדש מועלין בהן בערבה לא נהנין ולא מועלין אבל עכ"פ אית בה איסור הנאה מה"ת ואסור להניחה בלולב וכבר השיג הראב"ד ז"ל על זה דאמאי אין כאן מעילה ומה שתי' הצ"ק ז"ל דמיירי במחובר ואין מעילה במחובר הוא תמוה דמאי אריא ערבה כל גידולי הקדש אין מועלין בהן במחובר. ועוד לפ"ז מ"ט דר"א בר צדוק דאמר דהזקנים היו נהנין ממנו בלולביהם הא איכא מעילה בתלוש:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי' המשנה דדוקא ערבה הגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה משום דלא חזיא כלל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר ומש"ה אין מועלין בה לכ"ע וזה הוא דעתו בחיבורו אבל פי' חדש הוא ועוד דמעדותו של ר"א בר צדוק משמע דקאי אערבה שבחג דבזמן לולב הוא ואולי יש לומר דמתני' מיירי בערבה של מקדש אלא דמשמע ליה להרמב"ם מסידוריה דתנא דמתני' דתני להאי בבא הכא בין הני דינא דמיירי בגידולי הקדש ש"מ דאיסור הנאה דערבה הוא ג"כ משום גידולי הקדש והיינו דהיו נוטלין אותו ממקום מוצא סמוך לירושלים ואולי שדה הקדש היתה כי היתה נקראת שדה קלניא ופטורה ממס אבל מחמת עצמה אין בה איסור כי מצוה מחויבת היא כמו ערבה שבלולב לא מיבעי למאן דיליף לה מקרא וערבי נחל אחד ללולב ואחד לערבה וודאי אינה אלא מצוה בעלמא כמו ערבה שבלולב אלא אפי' למ"ד הלכה היא ג"כ אין בה שייכות קדושה אלא מצוה לכל ישראל היא ומפני שזוקפין אותה אצל המזבח משום זה (אין) בה דין הקדש וכן המים שבכד של זהב דלא נהנין ולא מועלין הוא ג"כ מהאי טעמא דהביאו אותן במקום הקודש והוי דומיא דמעין היוצא משדה הקדש ולהכי נקט תנא דמתני' דין מים וערבה בין דיני גידולי ההקדש כ"ז נראה לי לדעת הרמב"ם ז"ל:

דף יד ע"א משנה הקן שבראש האילן כו'. ביאור סוגיא זו עיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' עו"ג בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל שהאריכו בזה ובביאור דברי הרמב"ם ז"ל שחילק בין הקדש לאשירה דבהקדש אסור גם קן דאייתי מעלמא ובאשירה מותר הקן דאייתי מעלמא ופירש"י ז"ל בע"א הטעם משום דעו"ג בדילי מיניה. ול"נ דמידי דהוי אבור ונתמלא מים אשפה ונתמלא זבל דלא נהנין בהקדש ובע"א כה"ג שרי. ועוד דלפי מאי שכתב הבה"ז ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דיש יד להקדש אלא דאין מועלין בהן א"כ הכא בהקדש וודאי איכא איסור בקן דאייתי מעלמא אבל מהא דפריך הש"ס אי הכי אמאי לא נהנין משמע דזה לא דמי לבור ונתמלא מים משום דזה דרך להתקיים המים בבור ודמי קצת לגידולי הקדש וכן היונים בשובך אבל הקן בראש האילן לא דמי כלל לגידולין ואי משום יד וכמה שכ' בשם הרמב"ן ז"ל ג"כ לא שייך הכא דבעינן חצר המשתמרת ואילן לאו משתמר הוא ואין בו דין יד. ואכתי צריך לדקדק מהא דפסק הרמב"ם ז"ל דאפרוחים שאינן צריכין לאמן בהקדש נמי מותר ומשמע אפי' בקן דאייתי מגופא ומ"ש בשובך ונתמלא יונים דלא מחלקינן וכל היונים אסורים בין גדולים בין קטנים ולדברי הרמב"ם ז"ל י"ל דהכא לא שייך יד כיון דאינו משתמר וכמה שכ' לעיל אלא דעיקר סברת הרמב"ן ז"ל קשה לי דכבר כתבתי לעיל דכל דבר של בדק הבית כשחל עליו קדושה מה"ת יש בו מעילה ג"כ כמו חלב חמורה דכיון דקדוש הוא צריך שילכו דמיו לבדק הבית וממילא אית ביה מעילה וא"כ אמאי אין מועלין ביוני שובך ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' עו"ג שכתב טעם איסור הביצים ואפרוחים שצריכין לאמן מפני שהאשירה נעשה בסיס להם והראב"ד ז"ל כתב משום דהוי גידולי אשירה ויפה כתב הכ"מ ז"ל דא"כ אפי' אינן צריכין לאמן נמי ליתסרו אלא וודאי אין כאן אלא איסור דרבנן מטעם שנעשה בסיס והיינו דמצינו איסור שחוזר להתירו ואע"ג שהיו האפרוחים אסורין בשעה שהיו צריכין לאמן כשנתגדלו ואין צריכים לאמן מותרים. והנה הכא מצינו דהקדש חמור מאיסור אשירה דבהקדש הקן עצמו אסור ובאשירה מותר וגבי גידולין גמורים אשירה חמורה דבאשירה אסורה אפילו גידולין הבאין לאחר מכאן וגבי ה הקדש פליגי תנאי בזה וכבר