קרן אורה מעילה תצט

אנשי יריחו להתיר לכתחלה ומוכח מזה דגידולין אלו לא דמי לחלב וביצים דלכ"ע אית בהו איסורא דאורייתא כמה שכ' לעיל וזה דלא כמה שכ' התוי"ט ז"ל דהא דתנינן לעיל הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה דאתי דווקא כמ"ד מועלין בגידולין ולמה שכ' זה אינו אלא הכי הוא עיקרן של דברים דבקדשי מזבח יש דברים שאסורין מה"ת אבל אין בהן מעילה מפני דלאו קדשי ה' הם כמו חלב וביצים דלאו גופה ממש הם ובקדשי בדק הבית כל מידי דאית בי' איסורא דאורייתא יש בה מעילה ג"כ ומש"ה בחלב חמורה מועלין לכ"ע ומה שכ' עוד סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ממשנה נדרים דגידולי קונם ג"כ לא הבנתי וכבר הארכתי בדינים אלו שם בחי' לנדרים:

שם תוס' בד"ה ואחרים מתנדבים כן שהיו מתנין שלא יקדש החלב ולא ידעתי מה מועיל תנאי בזה הא הוי מתנה ע"מ שכ' בתורה והעיקר כפי' השני של התוס' ז"ל וכן פי' הרמב"ם ז"ל:

תוס' בד"ה אתיא יא כו' אמו אמו מבכור. והקשו התוס' ז"ל למה לי גז"ש דהחלב אסור תיפוק לי' מהא דדרשינן גבי פסולי המוקדשין בשר ולא חלב ורצו לתרץ דאיצטריך לאסור החלב בהנאה דמכשר ולא חלב לא שמעינן אלא איסור אכילה וכתבו לדחות האי תירוצא מחולין פרק השוחט ולא ידעתי למה לא הביאו מבכורות דף ו' ע"ב דאיתמר שם בהדיא דחלב פסולי המוקדשין אסור אפי' בהנאה. וי"ל דע"כ לא אמרי' התם דחלב אסור בהנאה אלא למאי דבעי למימר דחלב דעלמא אסור באכיל' וא"כ ע"כ בשר ולא חלב אתי לאיסור הנאה אבל למסקנא אין בה אלא איסור אכילה אלא דאכתי הוי מצי הש"ס למידק מדאיצטריך גז"ש לאסור החלב בהנאה ש"מ דחלב דעלמא מותר גם באכילה דאי אסור באכילה א"כ למה לי גז"ש הא בלא"ה ידעינן דחלב פסולי המוקדשין אסור אפי' בהנאה כיון דחלב דעלמא ג"כ אסור באכילה ולקמן יתבאר עוד בזה:

שם בא"ד לכן נראה למורי שיחיה כו' תדע מדאיצטריך למיכתב לא תגוז כו'. והקשה המשנל"מ ז"ל הא דאיצטריך לא תגוז למילקי עלה דהא דתנינן הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את הארבעים היינו משום דאהדרי' קרא לאיסורא קמא וקושיא גדולה היא. ונראה דע"כ איצטריך לומר כסברת התוס' ז"ל דמקרא דבשר ולא חלב לא הוי שמעינן שום איסורא אי לאו דילפינן אמו אמו וכן תזבח ולא גיזה ג"כ לא הוי דרשינן אי לאו דכתב רחמנא לא תגוז דאי נימא דמתזבח ולא גיזה נפקא לן איסור גיזה ממשמעותא ומבשר שמעינן לאיסור החלב והוי כמו שנאמר בפירוש ולא חלב או לאסור הגיזה בפסולי המוקדשין א"כ מנ"ל למימר דאהדרי' לאיסורא קמא דלמא אין כאן אלא איסור שנאמר בהו אלא ע"כ צ"ל דממשמעותא דתזבח או ואכלת בשר לא הוי שמעינן איסור בגיזה וחלב אלא כיון דנאסר החלב והגיזה קודם פדיון וכשהותר בקרא דתזבח ואכלת בשר לא הותר אלא זביחה ולא גיזה ובשר ולא חלב וגיזה וחלב באיסורא קמא קאי כיון דלא הותרו ולא איצטריך לן למימר הכא אהדרי' לאיסורא קמא אלא עדיף יותר דלא הותר כלל וכדקאי קאי ומש"ה סופג את הארבעים. ובזה יש לישב מה שהקשו התוס' ז"ל בבכורות ובע"ג אהנך דס"ל דאין לוקין אטעם כעיקר משום דאין בו אלא עשה דתעבירו באש ואמאי לא נימא דאהדרי' לאיסורא קמא ולפי וזה שכ' ניחא דהכא דווקא אמרי' הכי דלא הותר אלא זביחה ואכילת בשר אבל גיזה כדקאי קאי אבל התם דהאיסור נאמר בפירוש דתעבירו באש משמע הגעלה או ליבון אין לנו אלא עשה דתעבירו באש ומנ"ל לאהדורי' לאיסורא קמא וכן מה שהקשו התוס' ז"ל בביצה דף י"ב אמאי אין לוקין על נדרים ונדבות בי"ט לב"ה דילפינן לה מלכם ולא לגבוה ולא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא ולפי הנ"ל ג"כ מיושב דהתם לכם מיותר לאסור לגבוה אין לנו אלא האי איסורא לבד וצ"ע בזה בדברי התוס' בכמה דוכתי:

שם בא"ד הקשו והא אין דנין אפשר משאי אפשר. ותירצו כיון דהך גז"ש דאמו אמו לא נמסרה אלא לענין הנקה ע"כ ילפינן מהדדי ולא משמע כן בכמה דוכתי ואפי' בהיקש אין דנין אפשר משאי אפשר ועיין בתוס' במנחות דף פ"ב ע"ב. עכ"פ לא ניחא להו להתוס' בשיטה זו דמיירי בוולד חולין ע"כ פירשו בענין אחר דמתני' בוולדות קדשים מיירי ואפ"ה אסורין לינק מאמן קדשים וע"ז בעי מנא הני מילי הא כתיב והיה ז' ימים תחת אמו משמע דמותר לינק מאמו. ומשני דילפינן מבכור דתחת אמו לאו דוקא כי היכי דבבכור לאו דוקא דהא הקדש פעור מן הבכורה עיין בדבריהם ז"ל. ומדבריהם נראה דעיקר הקושיא מנא הני מילי הוא מדכתיב תחת אמו אבל אי לא הוי כתיב תחת אמו מסברא הוי ידעינן דהוולד אסור לינק ולא ידענא אמאי כיון דהוולד נמי קדוש למה יאסר לינק מן הקדשים וי"ל כיון דהחלב מכח קדושת מזבח קאתי אסור להאכילו אפי' לבהמת הקדש וא"כ אם הקדיש חלב מתחלה על מנת כן להניק לוולדי קדשים מותר להניקן כיון דלזה הקדיש החלב. ובזה מיושב השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם ז"ל שכ' ואחרים מתנדבים כן שאומרים חלב בהמה זו החולין יהיה הקדש לוולדות קדשים שינקוהו. ותמה הראב"ד ז"ל אם אמר יהיה הקדש מה מועיל ולפי הנ"ל ניחא דשפיר יכול להקדיש כגון זה לצורך וולדי קדשים ועיין בכ"מ ז"ל דאסמכיה לפלוגתא דר"י ור"מ אם בגמר דבריו אדם נתפס ואין צורך ולשון מתנדבים משמע לי' להרמב"ם ז"ל דמתנדבין להקדיש החלב לצורך הוולדות דאל"ה לא שייך לשון נדבה. ובאמת מבואר בתוספתא כפירושם האחרון דאפי' וולדי הקדש לא יינק מן ההקדש והכי תניא התם לענין פרה שדשה בכרשיני הקדש דאפי' הקדיש הפרה והכרשינין והעמיר אין אומרין תאכל פרה את הכרשינין אלא אחרים מתנדבין לה והיינו דכל שהקדיש סתם הרי הוא קדוש לבדק הבית ואסור להאכיל אפי' לבהמת הקדש אם לא שהקדיש מתחלה לכך כמו שכ' הרמב"ם ז"ל ובפי' המשנה כתב הרמב"ם ז"ל דאיסור הנקה הוא משום דדמיא לגיזה ועבודה. ובזה נמי יתישב השגת הראב"ד ז"ל דהיכא דלא הקדיש אלא החלב לא שייך חשש עבודה אבל מלשונו ז"ל בחיבורו משמע דמחמת איסור הנאת החלב הוא דאסורין לינק ע"ש. ולפי סוגיא דשמעתין נראה דולד פסולי המוקדשין נמי יאסרו לינק מאמותיהם כיון דחלבן אסור בהנאה ולא מצאתי דבר זה מבואר וגם עיקר דין חלב פסולין המוקדשים לא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל ועוד דאכתי לא נתברר לי מנ"ל דחלב פסולי המוקדשין אסורין בהנאה דהא ואכלת בשר ולא חלב כתיב דאי משום דאיסור חלב כדקאי קאי א"כ גיזת פסולי המוקדשין נמי יאסר הגיזה עצמה כמו בקדשים וצ"ע יותר בזה:

שם גמרא דישו שלך כו'. עיין בתוס' ב"מ דף פ"ז ע"ב בד"ה רעך ולא של הקדש. ולא הבנתי היאך שמעינן מדישו שלך ולא של הקדש דהא דישו אשור קאי ושל הקדש ג"כ דישו הוא. ולשון הרמב"ם ז"ל צריך לחסום הפרה שדשה בהקדש שנאמר לא תחסום שור בדישו דישו הראוי לו משמע דהא דאסור לאכול בהקדש הוא משום דכתיב דישו היינו שמיוחד לו ומותר תמיד באכילתו אבל של הקדש אינו ראוי לו ולפיכך גם בשעת דישה אסור לאכול. וקצת צ"ע למה לי קרא לזה מהיכא תיתי נימא דמותרת לאכול של הקדש דגבי פועל כתבו התוס' דס"ד כיון שהותר גזל לאכול של חבירו הוה אמינא דשל הקדש נמי מותר אבל גבי פרה למה לי קרא וי"ל דה"א דמשום צער בעלי חיים הותרה ג"כ בשל הקדש וק"ל:

ע"ב משנה שרשי אילן של הדיוט כו'. מהך סתמא נמי סייעתא להרמב"ם ז"ל שפסק דמועלין בגידולין לפי מאי דאוקים רבינא התם להא מתני' ולחד תירוצא התם מוקים לה כמ"ד אין מועלין בגידולין משום סיפא דשרשי הקדש שבאין בשל הדיוט והקשו התוס' ז"ל התם אמאי לא אשמועינן תרווייהו בשל הקדש ולדידי קשיא למה לי כלל הך בבא לאשמועינן דאין מעילה בגידולין הא כבר תנינן לעיל במתני' דאין מועלין בגידולין ולפי הך נוסחא דגרסינן לעיל ברישא דברי ר' יהוד' אפשר לומר דבעי תנא דמתני' הכא למיסתם כמ"ד אין מועלין בגידולין וק"ל:

שם משנה מעין היוצא מתוך שדה הקדש לא נהנין ולא מועלין כו'. ופירש"י ז"ל דהמעין יוצא מתוך שדה של חולין ונכנסת בתוך של הקדש וכן פי' הרע"ב ז"ל בשם רבותיו בפי' המשנה ונראה מדבריהם ז"ל דאם היה יוצא מתוך שדה הקדש היו מועלין בו והיינו משום דניחא להו לפרש דמיירי מתני' אפי' אם היה המעין בשעה שהקדיש השדה ולהכי אם היה יוצא משדה הקדש היו מועלין בו אבל אם יוצא משדה הדיוט אף דעובר בשדה הקדש אין מועלין בהן דהמים שהיו בתוכה בשעת הקדש אזלי והני אחריני נינהו אלא דלפ"ז אף אם יוצא משדה הקדש אין מועלין בהן דהני שהיו בשעת הקדש אזלי להו והני אחריני והוי כבור ואח"כ נתמלאו דאין מועלין בו לכ"ע וי"ל דמעין שאני כיון דנובע הוא תמיד חל הקדישו אפילו לאלו שבאו לאחר הקדישו כמו גידולי הקדש דמשמע בתוספתא דטעמא דר' יוסי מפני שדרכן להתמלאות ודעתי' עלייהו להקדישן כדאית' בתוספתא דמכילתין פ"ק אלא דלפי מה דמשמע מסוגיא דהמוכר את הספינה א"א לומר כן דטעמא דר' יוסי בשדה ואילן מש"ה הוא דהא הוי דבר שלא בא לעולם ואינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם כשלא יבא לרשותו לעולם וכמסקנת דברי הר"י ז"ל שם בתוס' באריכות וכאוקימתא דהתם דדוקא דרך חצירו