קרן אורה מעילה תצח

דף יב ע"ב משנה חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין. התוס' ז"ל האריכו בזה ולקמן במשנה דולד מעושרת והעולה מדבריהם ז"ל דבביצי תורים ליכא איסורא דאורייתא ובחלב איכא איסורא דאורייתא או מהא דילפינן לקמן אמו אמו מבכור או ממה שנאמר בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב וכמו שהאריכו בזה לקמן. ולענ"ד לא הוו צריכין לכל זה כי בלא"ה ודאי איכא איסורא דאורייתא בחלב ובביצים מהא דאמרי' בפרק העור והרוטב דהקדש משקין היוצאין מהן כמותן וחלב הוי כמו ציר ורוטב וציר של קדשי מזבח וודאי אסור בהנאה וכמה שכ' התוס' ז"ל שם בהעור והרוטב משום דילפינן חטא חטא מתרומה ואין לומר דשאני חלב דחידוש הוא דהא כבר גלי רחמנא דחלב טמאה אסור וה"ה ביצים של הקדש אסורים מטעם זה. וכתבו התוס' ז"ל לקמן טעמא דמועלין בחלב חמורה בקדושת בדק הבית הוא משום דהקדיש גם החלב. ולפ"ז לא יקדש אלא החלב שהי' בשעה שהקדיש אבל לא החלב שבא לאחר מכאן ולפי מה שכ' ליתא דבקדשים היוצא מהן כמותן בין בקדושת מזבח בין בקדושת בדק הבית. ע"כ בקדושת בדק הבית מועלין בחלב ובביצים משום דגם הם חזיין לבדק הבית אבל בקדושת מזבח אף דהם כמותן ואסורין בהנאה מ"מ אין בהם מעילה כיון דמתקיימא בלא חלב לאו גופא דזיבחא הוא ולא מקרו קדשי ה' לענין מעילה אבל המקיז דם אע"ג דהדם נמי לא חזי לשום דבר מ"מ כיון דגופא דזיבחא הוא מועלין בו כיון דעיקר הזבח בר מעילה הוא וכי היכי דמועלין בשופר של עולה אף שנתלש מחיים וכמו שפי' רש"י ז"ל בר"ה. וכתבו התוס' בסוף ד"ה חלב המקודשין וראי' מדאמר בר"ה כו' אלמא דבשופר של שלמים איכא איסורא ומ"מ ליכא מעילה דלאו קדשי ה' הם. וראייתם בזה לא הבנתי דלמה הביאו ראי' מזה אי לומר דמצינו איסור ואין בו מעילה פשיטא דבשלמים ליכא מעילה ואי כוונתם להביא ראי' דאיכא איסורא בשופר של שלמים הא אפי' מעילה יש בו בשופר של עולה והיינו משום דגופא דזיבחא הוא ולא בעינן דוקא שיהא החיות תלוי בו וכבר דברנו מזה בתמורה דף ל"ב ע"ש:

והנה מסוגיא דר"ה משמע דבשלמים איכא איסורא דאורייתא ליהנות בהם מדלא יצא בתקיעת בשופר של שלמים. אבל לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל דבקול אין בו מעילה מה"ת ואפ"ה לא יצא בו אי לאו דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שכ' הלח"מ ז"ל שם בה' שופר א"כ אפשר לומר דליכא בשלמים אלא איסור דרבנן ואפ"ה לא יצא בו. אבל קשה הא דאמר רב יהוד' שם דבשל עולה יצא משום דנפיק לחולין ע"י מעילה ואם ליכא אלא איסור דרבנן בהנאת הקול אמאי נפיק לחולין ועיין מה שכ' הלח"מ ז"ל בזה ודוחק ומה שכ' בדברי הרמב"ם ז"ל דלהכי איצטריך לטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ג"ז אינו מוכרח. ע"כ נראה דוודאי לרב יהוד' דאמר מצות ליהנות ניתנו איכא בתקיעת שופר של עולה מעילה מה"ת דכיון דיוצא בו ידי חובתו הנאה גמורה היא ומש"ה בשופר של עולה יצא דיצא לחולין ע"י מעילה ובשופר של שלמים לא יצא ורבא אמר דבשל שלמים נמי יצא דאין זה הנאה ואליבי' באמת אינו יוצא לחולין גם אם תקע בשופר של עולה אלא דאכתי איכא הנאה שנהנה מן הקול ע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דקול אין בו משום מעילה וכ"ת למה ליה האי טעמא דקול אין בו משום מעיל' לענין שופר של עולה הא אפי' יש בו מעיל' יצא משום דנפיק לחולין יש לומר דמשום מזיד כתב כן דלא נפיק לחולין ע"י מזיד ועוד דאפי' נפיק לחולין כי תקע באיסורא קתקע כדאמרי' התם בר"ה ועכ"פ משמע דבשלמים איכא איסור הנאה מה"ת וכן משמע בפסחים פרק כל שעה דמוקי לה בעצי שלמים וכן מוכח לקמן דגמר אמו אמו מבכור ואפי' החלב אסור בקדשים קלים. אבל צ"ע מהיכא ילפינן להאי איסורא דמקרא דאוכל לפני זריקה לא שמעינן אלא אכילה ומלקות נמי איכא אבל הנאה לא שמענו. והתוס' בריש תמורה כ' דבקדשי עו"ג נמי איכא איסורא דאורייתא כמו בקדשים קלים. והרמב"ם ז"ל כתב בהדיא בקדשי עו"ג דלא נהנין מדברי סופרים ואולי מהא דילפינן לקמן אמו אמו שמעינן דקדשים קלים אסורין בהנאה ועדיין צ"ע:

ובאותו ענין יש לי להעיר בדברי הר"ן ז"ל שכתב לענין מודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו שופר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו דוקא אם תוקע לו מעצמו אבל אם אמר תקע לי אסור דשליחותי' קעביד כדאמרי' בנדרים אי כהני שלוחי דידן אסור להקריב קרבנותיו במודר הנאה וכן לענין תרומה אמרי' התם אי לדעתו דבעה"ב שליחותי' קעביד וכן פסק הרמ"א ז"ל בסי' תקפ"ט. והקשה בשעה"מ בה' שופר מהא דפליגי הפוסקים לענין הא דמלמדו מדרש אם אמר לו למדני דהרא"ש ז"ל כתב דאפ"ה מותר ולא שייך בזה שליחותי' קעביד כיון דאין צריך הכא דעת ושליחות. והרמב"ן ז"ל כתב דה"נ אמרי' שליחותי' קעביד וכן מבואר בי"ד השני דיעות. והכא גבי תקיעת שופר ג"כ בהאי פלוגתא תליא ואמאי כתב הרמ"א ז"ל בפשיטות כהר"ן ז"ל דע"י שליחות אסור לתקוע לו. ולי נראה דבתקיעת שופר ג"כ בעינן דעת ושליחות דהא אינו מוציא עד שיכוין שומע ומשמיע והוי דומיא דקרבן למ"ד שלוחי דידן ובמצות וודאי שלוחו הוא:

ועוד היה נראה לי דע"כ לא אמרי' דשליחותי' קעביד היינו היכא דהשליח עושה מעשה המוטלת עליו לעשות כמו הקרבת הקרבן או תקיעת שופר דהמשלח הוא המחוייב בדבר וכשהשליח עושה בשליחותי' הכי הוא מהנהו וע"כ אסור לעשות שליח לתרום או להקריב קרבנותיו אע"פ דבגוף המעשה אינו מהנהו דמצוה קעביד מ"מ בשליחותי' אסור אבל לענין ללמדו מדרש אין עושה לו מעשה שמוטלת עליו ואין השליחות מועיל כלום אבל הרמ"א ז"ל כתב בי"ד סי' רכ"א דה"ה לכל דבר מצוה:

והקשה עוד בשע"המ לרב יהוד' דס"ל דמצות ליהנות ניתנו א"כ אמאי מלמדו מדרש. ותי' משום דדעת הנודר לא היה לאסור דברים כאלו ולפ"ז אפי' לעשותו שליח מותר וא"כ הא דבעי למיפשט אי כהני שלוחי דידן אי שלוחי דרחמנא מהא דמקריב עליו קיני זבין דלמא שאני התם דלא נדר אדעתא דהכי ועוד דא"כ אפי' מקרא ילמדנו כיון דלא נדר אדעתא דהכי ודברים אלו אין ענינם לכאן ע"כ קצרתי:

שם תוס' בד"ה כל הראוי למזבח כו'. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים וכן כתב הרשב"א ז"ל בב"ב ומשמע מדבריהם דאם היו רוחצים במים אלו היו חשובים ראוים למזבח. ולא הבנתי דהיכן מצינו שיהיו המים מוקדשים לקדושת מזבח שיהיה שייך בהם מעילה ולא מצינו הקדש בזה וק"ל:

דף יג משנה אבל הקדיש בור ונתמלא מים מועלין בהן ולא במה שבתוכן. וכתבו התוס' ז"ל דחצר הקדש אינו קונה משום דאין יד להקדש. והקשה התוי"ט ז"ל דהא חצר לא גרע משליחות ושליחות מצינו בהקדש כדאמרי' בקדושין ובנדרים הני כהני שלוחי דרחמנא. ותמה עליו בצ"ק הא כתבו התוס' דמיבעי לן אי שלוחי דרחמנא לחוד הם או גם שלוחי דידן. ולא הבנתי תמיהתו דא"כ ליפשוט בעיין ממתניתין. ועוד דהתוי"ט ז"ל כתב זאת לסמך בעלמא דאיכא שליחות בהקדש ובלא"ה נראה דיכול אדם לזכות מן ההפקר בשביל הקדש וזכיה מטעם שליחות הוא וכן כתב הר"ן ז"ל בנדרים דף ל"ד אלא דצ"ע מנא ילפינן דין שליחות בהקדש ומהא דאדם זוכה מן ההפקר להקדש אין ראיה כ"כ די"ל דההקדש הוא מצד זכותו וכן מהני כהני אין ראיה דוודאי היכא דעבדיה רחמנא שלוחא פשיטא דיש לו שליחות אבל לזכות להקדש מאיליו מדין שליחות מנ"ל דלמא לא ניחא לי' לרחמנא בשליחותו ודווקא באדם הוא דאמרי' דכל שזכות הוא לו מסתמא ניחא ליה אבל לא בשליחותיה דרחמנא וצ"ע. ויש להסתפק בבור ונתמלא מים אי איסורא נמי ליכא במים הללו או איסורא עכ"פ איכא דומיא דשדה ונתמלאה עשבים דלת"ק נמי איכא איסורא כדאמרי' בפסחים פרק מקום שנהגו ולקמן יתבאר אי"ה:

שם רבי יוסי אומר מועלין בגידולין וכן פסק הרמב"ם ז"ל ועיין בכ"מ ובבה"ז מה שכ' בטעמו ובתוי"ט העיר ע"ז מהא דאמרי' בפסחים שם גבי אנשי יריחו דהיו מתירין גמזיות של הקדש משום דס"ל אין מועלין בגידולין ורבנן ס"ל נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא משמע דכ"ע ס"ל דאין מעילה בגידולין. ולדידי לא תיקשי דהתם ר"י קאמר להך מלתא דמיחו ולא מיחו תנן ור"י ס"ל דאין מעילה בגידולין כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הבית ומש"ה קאמר הש"ס דאפילו למ"ד אין מועלין בגידולין איסורא מיהא איכא. ועוד נראה דלא מצי הש"ס למימר דרבנן ס"ל דמועלין בגידולין דאטו משום דאנשי יריחו נהגו כר' יהוד' ע"ז יאמר כי עשו שלא ברצון חכמים או שימחו בידם חכמים להכי איצטריך למימר דלכ"ע איסורא מיהא איכא ושלא כדין עשו אנשי יריחו אבל להלכה שפיר קיי"ל דמועלין בגידולין:

ונראה דהאי איסורא אינו אלא מד"ס דאם היה בהם איסור תורה אמאי אין מועלין בהם כיון דהקדש הוא מה"ת וכן משמע מהא דאנשי יריחו דלדידהו ס"ל דאפי' איסורא ליכא בגידולין ואי איסורא דאורייתא איכא לרבנן בזה איך היו טועין