קרן אורה מעילה תצז

הוא צ"ע מאוד ומה שפי' לענין מקדיש דישון בתחלה היינו שמונח אצל החיצון אין דברים אלו מובנים דאטו משום תערובות ימעלו בכולו:

וראיתי בתוס' יומא שם שהאריכו בזה בשם ריצב"א ז"ל בפירושא דהאי שמעתא ותוכן דבריו ז"ל כן הוא דהא דתנינן לא נהנין הוא מה"ת כדאיתא בירושלמי ובתרומת הדשן ג"כ ליכא אלא איסורא בעלמא והכי פריך בשלמא מזבח החיצון נאמר בו ושמו אלא דישון מזבח הפנימי והמנורה מנ"ל ומשני מאל מקום הדשן ואיתקיש דישון מזבח הפנימי והמנורה לתרומת הדשן דאית בהו איסור מה"ת והרבה יש לדקדק בזה הפירוש חדא כיון דהמקשה לא ידע עדיין מקרא דאל מקום הדשן א"כ מנ"ל דלא נהנין מה"ת קאמר דלמא מדרבנן קאמר דהא בירושלמי נמי לא איפשיטא דאסור בהנאה מה"ת אלא מקרא דאל מקום הדשן. והיותר תימה כיון דלדברי הריצב"א ז"ל כל הדשנים שוין לאיסורא וא"כ הא דאמרי' בפסחים ובכריתות דריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה היינו דאין בו מעילה לשלם קרן וחומש אבל אסור הוא בהנאה מה"ת וכן כתבו התוס' שם ומאי פריך התם הרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו הא בדישון המנורה נמי איכא איסורא אלא ודאי נראה דהא דילפינן בירושלמי מאל מקום הדשן לאסור בהנאה לאו מדאיתקיש לתרומת הדשן אלא מדקבע לו התורה מקום ממילא שמעינן דמן הנקברים הם ואסורין בהנאה ובפירושו של סוגיא דשמעתין נראה עיקר כפי' האחרון של התוס' ז"ל דעל קביעות מקום קבעי הש"ס:

שם גמרא המקדיש דישון בתחלה מועלין בו. ופי' התוס' ז"ל דמיירי בדשן אחר שנתרמה וע"כ היינו בדשן שנשאר אחר התרומה דבדשן התרומה עצמה הא בלא"ה מועלין בה וכן כתבו התוס' ביומא אבל גם זה לא הבנתי דלמי יש כח להקדיש זה הדשן כיון דאין לאדם זכות בו. ומה שפי' הרע"ב ז"ל דמיירי באומר דמי דשן זה עלי ולהכי מעל משום דחסרי' וא"א לשער דמיו כמה הי' שוה מעילה כזו לא שמעתי מעולם כיון דהדשן עצמו אינו קדוש וכן תנינא בהדיא בברייתא בערכין דמי שור זה עלי אין מועלין בו כיון דאין עליו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים ואמאי לא נימא דימעול כיון דאפחתי' מכספי' ע"י מעילתו ולא יהי' נישום כ"כ כמו מעיקרא אלא ודאי אין בזה משום מעילה כיון דאין בעצמו שום קדושה וע"כ צריכין אנו לקבל פי' התוס' ביומא דבאפר כירתו קאמר וכן כתב התוי"ט ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל או אפשר לפרש המקדיש דישון בתחלה היינו שהקדיש בתחלת הקדשו של הקרבן גם הדשן ושוב אינו יוצא מידי הקדש גם לאחר שנעשה מצותו ומועלין בו השי"ת יודיע לנו תעלומות חכמה:

דף יב גמרא הואיל ואין לעוף פדיון כו'. יש להבין בזה וכי הא דמועלין במחוסר זמן הוא משום דיש לו פדיון ואמאי לא ימעלו משום שקדוש קדושת הגוף וחזי לאחר זמן והוי קדשי ה' וכן עושה תמורה משום האי טעמא וגם בתורין שלא הגיע זמנן אמאי אין מועלין דע"כ חייל עלייהו קדושת הגוף מדקאמר דאליבא דר"ש בל"ת הם אם שחטן בחוץ. ועוד דאם אינה חלה עליהם אלא קדושת דמים היה להם פדיון כמו שכ' התוס' בפרק המנחות והנסכים דאם לא הוקדשו מתחלה אלא קדושת דמים יש להם פדיון אלא ודאי קדושת הגוף נחית עליהם כיון דחזי לכשיגדלו ואמאי אין מועלין בהן:

והרמב"ם ז"ל כתב דדמי לחטאות המתות ולא הבנתי דהדברים ק"ו מה כל אלו הרועות דלא חזיין לגובייהו לקרבן אלא עד שיסתאבו ויפדו ואפ"ה מועלין בהם כ"ש תורים שלא הגיע זמנן דהם עצמן ראוין לאחר זמן ועומדים להקרבה דמועלין בהן. וע"כ צריך לומר דלרבנן בעינן דוקא או שיהי' עליהם קדושת הגוף או קדושת דמים מיד והיינו טעמא דבכל הני דרועות או מחוסר זמן דבהמה דחזי השתא לקדושת דמים עכ"פ אם יפול בו מום מש"ה מועלין בהם אבל תורין שלא הגיע זמנן נהי דקדשי מ"מ כיון דע"י מום אין נפדין ולקדושת הגוף ג"כ לא חזי השתא מש"ה אין מועלין בהן ואפשר לומר דבזה פליגי ר"ש ורבנן דלר"ש הא דמועלין בתרווייהו בתורים שלא הגיע זמנן ובמחוסר זמן היינו משום דחזו לאחר זמן וכמו שאמר לענין שחוטי חוץ כל הראוי לבא לאחר זמן כו'. ורבנן לית להו האי סברא דראויין לאחר זמן והא דמועלין במחוסר זמן הוא משום דחזי לאלתר לקדושת דמים לפדות ע"י מום ויש לישב בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל דאמאי לא קאמר נמי לר"ש טעמא משום דדמי למחוסר זמן דהיינו הך ועי' בתמורה דף י"ט ע"ב גבי פלוגתא דר"ש ורבנן במפריש נקבה לאשם ובמה שכתבתי שם ודו"ק:

שם גמרא אמר עולא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת אמר לי' רב חסדא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה א"ל מודינא לך כו'. פירש"י ז"ל בזה הוא בדרך א' עם פירוש הראשון של התוס' ז"ל דרב חסדא פריך עלי' וכי קדושה שבהם להיכן הלכה ועולא השיב לו ממתני' דבני יונה שעבר זמנן דתנן לא נהנין ולא מועלין ונימא נמי קדושה שבהן להיכן הלכה וכתבו התוס' ז"ל דמיירי אף בשהקדישה קודם שעבר זמנן. ולענד"נ דלא מיירי אלא בשהקדישה קודם שעבר זמנן. דאי הקדישה לאחר שעבר זמנן לא הוי חייל עלייהו אלא קדושת דמים לר"ש ויש להם פדיון לשיטת התוס' ואמאי קאמר ר"ש דאין מועלין אלא ע"כ מיירי בהקדישן קודם שעבר זמנן ואמאי לא נימא קדושה שבהן להיכן הלכה א"ל מודינא לך כו' ופי' התוס' ז"ל דרב חסדא הוא דהדר בי' ואמר דמודינא דאין בו מעלה אלא מדרבנן כדמוכח מבני יונה שעבר זמנן ומה שאין מעילה אפי' מדרבנן בבני יונה שעבר זמנן הוא משום דדמין לחטאות המתות וכדאמרי' בריש מכילתין ואמר רב חסדא דקשיא לי' מי איכא מידי דמעיקרא לית בי' מעילה ולסוף אית בי' מעילה ואתורים שלא הגיע זמנן קשיא לי' דמשמע דלאחר זמן יש בהן מעילה ואמאי כיון דמעיקרא לית בהו מעילה לבסוף נמי לא ימעלו בהם וכבר כתבתי הקושיא מהתוס' ז"ל על פירוש זה דמה ענין קושיא זו להא דעולא. ועוד דאין כאן קושיא דלמה לא ימעלו בהן לאחר שהגיע זמנן כיון דחל עלייהו קדושת הגוף וראויין להקרבה ומה שאין בהן מעילה מעיקרא הוא מפני שאין ראויין אז לקרבן וגם אין עומדין לפדיון:

ופי' התוס' ז"ל פי' אחר דרב חסדא מפרש קושיתו דפריך עלי' דעולא דאמר דמעילה דרבנן איכא אפי' בקדשים קלים שמתו וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכיון דבקדושה הראשונ' לא היה בהן מעילה א"כ לאחר שמתו ג"כ לא יהיה בהן מעילה ופי' זה ג"כ קשה מאוד דמנ"ל לרב חסדא דעולא קאמר אפי' קדשים קלים דהא לא אמר עולא אלא דיצאו מידי מעילה אלמא דמיירי בקדשי קדשים שהיה בהן מעילה מחיים ועוד דמהיכא תיתי למיגזר בקדשים קלים מעילה לאחר מיתה כיון דאפי' מחיים אין בהם מעילה דטעמא דמועלין לאחר מיתה מדרבנן הוא משום גזירה דמחיים לא בדילי מיני'. ולשון הגמרא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ג"כ דחוק הוא מאוד לפי' זה דמשמע דלחומרא קאמר וכדאשכחן לרב חסדא נמי בשבועות דף י"א דפריך לעולא וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ולחומרא ע"ש ואפשר לישב דרב חסדא בתחל' פריך עליה דעולא מתרווייהו וכי קדוש' שבהן להיכן הלכה ומ"ש לאחר מיתה אין בהם מעילה בקדשי קדשים וכן מה שמשמע מדבריך דבקדשים קלים ג"כ יש מעילה מדרבנן ג"כ קשיא לי למה אתה מחלק בין לאחר מיתה למחיים ובין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים צריכין להיות שוין מחיים ולאחר מיתה. והשיב רבה ממתני' דבני יונה שעבר זמנן וחזר בו רב חסדא מקושיתו אקדשי קדשים אבל חזר ופי' לו קושיתו בקדשים קלים מי איכא מידי דמעיקרא לית בו מעילה ולבסוף יש בו מעילה ומ"מ לא נתישבה דעתי בפי' הלכה זו וסתומה ועלומה היא ממני בעוונותי השי"ת יאיר עיני. ועיין בתוספתא פ"ק דקתני התם חטאת שמתה מעצמה ועולה שמתה מעצמה אין מועלין בה. וצ"ל דמדאורייתא קאמר דאין מועלין בו. ובאותו ענין ראיתי במשנל"מ ז"ל בפ"ג מהל' מעילה שהביא דברי הירושלמי פרק חלק דפליגי ר"י ור"ל לענין קדשי עיר הנידחת אי מועלין בהם ר' יוחנן אמר מועלין בו ור"ל אמר אין מועלין בו ובירושלמי הגירסא איפכא ר"י אמר אין מועלין בו' כו'. ונראה דבכוונה כתב המשלנ"מ איפכא דהכי משמע התם מהא דפריך ליה ר"י לר"ל א"כ ליתני שש חטאות המתות ואי ר' יוחנן קאמר דמועלין היכי מצי למיתני בהדי חטאות המתות דאין מועלין וכן כתב הפני משה שם ומ"מ נראה לי דר' יוחנן לא קאמר אלא דמועלין בהן מדרבנן אבל מדאורייתא אין בהם מעילה דלאו קדשי ה' נינהו כיון דלא חזו להקרבה לא הן ולא דמיהן. ומה שאמרו שם בירושלמי בטעמא דר"ל דמ"ד מועלין בו כו' צ"ע. דזבח גופא לכאורה אין בו מעילה כיון דזבח רשעים תועבה ולאו קדשי ה' הם ולא הבנתי זאת אלא להערה בעלמא. וצריך לעיין יותר בזה ובסוף סנהדרין דאמרי' שללה ולא שלל שמים. ואי כל שפסול להקרבה הוא ודמיו אין בו מעילה א"כ לאו שלל שמים הוא ואין כאן מקומו ועיין בפי' הרע"ב ז"ל מה שכ' לחלק בין מחוסר זמן לתורין שלא הגיע זמנן ולא הבנתי דבריו ז"ל ומה שכתבתי נראה נכון: