קרן אורה מעילה תצו

לדבריהם מהא דאמרי' בפסחים דף כ"ז ריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה משום דנעשית מצותו. ופריך והרי תרומת הדשן כו' ומאי קושיא לדבריה' ז"ל דלמא בריח נמי איכא איסורא גם לאחר שתעלה תמרתו וכדדייקינן התם אקול ומראה:

ובאותו ענין ראיתי דבר תימא בתוי"ט ביומא שם שכ' דהא דמועלין בריח קודם שתעלה תמרתו אינה אלא מדרבנן משום דאין בה ממש ובפסחים שם משמע בהדיא דמועלין בריח וחשיב יש בו ממש ע"ש. עכ"פ מסוגיא דפסחים משמע דתרומת הדשן יש בו מעילה ומה שכ' התוס' שם דה"נ בעגלה ערופה ליכא אלא איסור בעלמא נראה לי לומר דהכי קאמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו וישאר בקדושתו הראשונ' שהיה קודם שנעשית מצותו וכל א' לפי ענינו דבר שיש בו מעילה לא יהיה בו מעילה אחרת ודבר שאין בו אלא איסורא בעלמא אחר שנעשית מצותו פקע איסורו ממנו ובזה יתישב לי הא דאמרי' דתרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כא' ופריך הניחא למ"ד והניחם שם מלמד שטעון גניזה אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט מאי איכא למימר. ולכאורה מאי קושיא הא גם הוא מודה דיש בהם מעילה ואסור להשתמש בהן חול רק כהן הדיוט מותר לעבוד בהן וזה מותר מן הדין דאין זה מועל בהקדש ומאן דאסר אינו אלא משום דכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה הרי דלמ"ד דאינן טעונין גניזה ג"כ אכתי יש בהם מעילה גם לאחר שנעשית מצותן ולמש"כ א"ש דלר' דוסא עכ"פ אחר שנעשית מצותו יצאו מקדושתן הראשונ' אשר הוקדשו לכה"ג ומה שמועלין בהן אחר כן אין זה מחמת קדושה הראשונ' אבל למ"ד שטעונין גניזה שפיר שמעינן דבקדושתי' קאי גם לאחר שנעשית מצותו והוי ב' כתובים. והנה בהא דמשמע כאן דאי לאו קרא דוהניחם שם מסברא היה לן למימר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהם י"ל מה שהקשו התוס' ז"ל ביומא על הא דפריך הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ואמאי לא משני דהוא ס"ל כמ"ד בגדי כה"ג טעונין גניזה והוי שלשה כתובים ועוד דהא ר' יהוד' הוא דקאמר ב' כתובים מלמדים ואיהו הוא בר פלוגתא דר' דוסא דאמר דכהן הדיוט מותר להשתמש בהן מילבש ור' יהוד' דריש ילבש לרבות את השחקים ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דר' יהוד' לא דריש ילבש כר' דוסא אפ"ה אפשר דס"ל הכי מסברא דאין לך דבר שנעשית מצותו ובקדושתו קאי:

אבל קשה לי מהא דקאמר רבי התם על דברי ר' דוסא שתי תשובות בדבר כו'. ועוד דבר שנשתמש בהן קדושה חמור' ישתמש קדושה קלה משמע דמסברא פשיטא לי' דכהן הדיוט אסור להשתמש בהן והכא משמע איפכא משום דהוי דבר שנעשית מצותו ע"כ צ"ל דלמ"ד שטעונין גניזה א"כ הוי נעשית מצותו דאין ראויין עוד לשום עבודה ואפ"ה אסורין בהנאה ולדידי' הוי שפיר שני כתובים אבל למ"ד כהן הדיוט מותר להשתמש בהם א"כ עדיין לא נעשית מצותו כלל וליכא ב' כתובים. שוב ראיתי ביומא שכ' רש"י ז"ל אהא דפריך אלא למ"ד ראויין הן לכהן הדיוט ובגדי כהן הדיוט אין בהם מעילה כדאיתא בקדושין פרק האיש מקדש וכן כתב רש"י ז"ל הכא בשמעתין וקשה לי על פירושו חדא דהא דאין מועלין בבגדי כהונה לאו משום דאין בהם מעילה אלא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל לאחר שבלו יש בהן מעילה. ועוד הא ר' יהוד' ס"ל בקדושין דמועלין בבגדי כהונה וא"כ מאי פריך אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הא לר"י יש בהן מעילה גם לאחר שנעשית מצותן ע"כ נראה כמו שכתבתי. ובאותו ענין ראיתי לכתוב כאן מה שצריך לי עיון בדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דלפום ריהטא משמע מסוגיא דיומא דלא אסרה תורה לכהן הדיוט להשתמש בבגדי כהן גדול אלא בבגדי לבן שנשתמש בהן ביוה"כ דכתיב בהו והניחם שם אבל ארבע בגדים שנשתמש בהן כה"ג בשאר ימות השנה מותרים הם לכהן הדיוט וכן משמע מהא דפריך רבי על ר' דוסא דדריש ילבש ללמד שכהן הדיוט מותר להשתמש בבגדי כה"ג ביוה"כ הא אבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט ואמאי לא דריש קרא דילבש אבגדי כה"ג של כל ימות השנה דשוין הם באבנט אלא ש"מ דלזה לא צריך קרא ולכ"ע מותרים הם לכהן הדיוט ודוקא לשל יוה"כ הוא דצריך קרא משום דכתיב בהו והניחם שם וא"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש דבגדי כה"ג טעונין גניזה מנ"ל כיון דקרא דוהניחם שם לא קאי אלא אבגדי לבן של יוה"כ ומנ"ל לחלק בין בגדי כה"ג לכה"ד בכל ימות השנה ועיין במשנל"מ פ"ה מה' מעילה שכ' דדעת הרמב"ם ז"ל דכל בגדי כהונה דין אחד להם ולמה שכ' א"א לומר כן וגם מדבריו ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש משמע שהוא עצמו חוזר בו ממה שהקשה על הריטב"א ז"ל דס"ל דבגדי כהונה קדושת דמים יש להן א"כ בגדי כה"ג אמאי יגנזו לאחר שבלו יפדו אותם ואי נימא דכל בגדי כה"ג בכלל והניחם שם הם אין כאן קושיא אלא ודאי קרא דוהניחם שם לא נאמר אלא בבגדי לבן של יוה"כ וכן משמע מפירכא אחריתא דר' בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהן קדושה קלה והיינו דוקא בבגדי לבן שעובד בהן לפני ולפנים אבל לא של כל ימות השנה ואפשר לומר דמהאי טעמא כל בגדי כה"ג חשובין נשתמש בהן קדושה חמורה דיש עבודות שנעשית דוקא בכה"ג ולא בכהן הדיוט ומש"ה אסור לעשות בבגדי כה"ג איזה מצוה אחרת וקרא דוהניחם שם איצטריך לבגדי לבן שלא ישתמש בהן ביוה"כ אחר והדברים חתומים עד עמוד הכהן לאורים ותומים ועדיין צ"ע יותר בזה במקומות הלכה זו:

תוס' בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו כו'. עיין בתוס' בזבחים ובפסחים שכתב דדשן המזבח אין מועלין בו עד אחר הרמה והוא נגד הש"ס דלעיל במכילתין וכבר כתבו התוס' ביומא דזה אינו:

ע"ב גמרא משום דהוי תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובים כו'. הנה דבר זה לא נאמר בשאר מקומות כ"א בשמעתין ולמה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו אפשר שיהיה בו איסור בעלמא א"כ אין ראי' מאיברי שעיר המשתלח דלית בהו אלא איסורא בעלמא וילפינן לה מגזירה אבל אין בהן מעילה וכי תימא עגלה ערופה נמי אין בה מעילה אלא איסורא בעלמא כבר כתבתי דעגלה ערופה שאני דמתחלה נמי אין בה מעילה:

וראיתי בתוספת ישינים ביומא שכ' דהא דאמרי' הכא עגלה ערופה ותרומת הדשן הוי ב' כתובים היינו למ"ד עגלה ערופה מחיים נאסרה אבל למ"ד לאחר עריפה לא שייך לומר דלאחר מצותה אסורה כיון דעיקר איסורא הוא לאחר עריפתה ולפ"ז יש להקשות לרבא דס"ל איברי שעיר המשתלח מותרין ועגלה ערופה ס"ל דנאסרת לאחר עריפה וא"כ מנ"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין דבדם אין בו מעילה כיון דתו ליכא תרי מיעוטי וי"ל דהא דאמרי' בקדושין דתנאי פליגי בזה וס"ל למ"ד ב' כתובים מלמדין כמ"ד מחיים נאסרה או יאמר דלר' יהוד' הוי פטר חמור ג' כתובים דהוא אסור לאחר עריפה אלא דלפ"ז אמאי איצטריך הש"ס למימר בבכורות אליבא דר' יהוד' דאיצטריך גז"ש דעריפה עריפה אע"ג דאסור מחיים משום דהוי אמינא דעריפה במקום פדיה קיימא ואמאי לא קאמר משום דנעשית מצותו וצ"ל דפטר חמור לא שייך בכלל זה דנעשית מצותו משום דכלל זה אינו אלא בקדשים ועגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים וכן כתבו בתוס' ישינים אהא דלא חשיב ציפרי מצורע השחוטה דאסורה לעולם ועיין בזה בתוס' סוף תמורה מה שכ' לענין הא דנשרפין אפרן מותר ומה שכ' שם בחידושי ודו"ק:

ודרך אגב יש לדקדק בסוגיא דבכורות היכי ילפינן מגזרה שוה דעריפה דפטר חמור אסור לאחר עריפה הא כתיב הכא הערופה לזו ולא לאחרת ועוד אמאי לא קאמר התם דר' יהוד' מחיים נמי יליף לאסור פטר חמור מעגלה ערופה לפי מה שכתבו דר"י ס"ל דעגלה ערופה מחיים נאסרה ודברים אלו אין ענינם כאן ואין להאריך:

שם גמרא לימא מתני' דלא כר"א ב"ר צדוק ומשני אפי' תימא ר"א דאי קלט. ופירש"י ז"ל דקלט מן האויר וכתבו התוס' דבכה"ג אין מצותה בשריפה ולא ידענא טעמא מאי ומה שכ' רש"י ז"ל דקרקע השית מקדש לי' ג"כ לא הבנתי דמנ"ל הא כיון דמקרא דבקודש ילפינן דמצותו בשריפה א"כ בכל גוונא מצותו בשריפה ונראה דעיקר בזה גירסת הש"ס בסוכה לימא דלא כר"א דאמר דשריפתו בקדושה אלמא דבקדושתו קאי וימעלו בו ומשני אין לך דבר שנעשית מצותו כו' דמידי מעילה כבר יצתה וכן הביא רש"י ז"ל גירסא זו אלא דמשמע מלשונו קצת דהשריפה אינו מחוייב אלא אם רצה לשורפו ולא משמע כן אלא מצוה לשרפו מה"ת ואפ"ה אין מועלין בו כמו בשר שנטמא לעיל דאע"ג דטעון שריפה אין מועלין בו. וסייעתא מכאן למה שכ' לעיל דגם לאחר שנעשית מצותו איסורא איכא ואין זה נגד הכלל כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו ולפ"ז לא מוכח נמי מקרא דושמו דמועלין בדשן דדלמא לא אשמעינן קרא אלא דאסור הוא אבל לא למעילה כמו הכא בנסכים ואיכא דאמרי לימא מתני' ר"א דס"ל דשיתין לא היו חלולין עד התהום ומשני אפי' תימא רבנן דאי קלט כן הוא הגירסא שם בסוכה וכן נכון:

שם משנה דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ובגמ' בשלמא כו'. פירש"י ז"ל