קרן אורה מעילה תצה

בצינורא עדיין בקדושתו קאי דטעם הרמה והוצאה ודאי לא שייך בקדשים פסולים ועדיין צ"ע גדול בהלכ' זו ותמיהני על הכ"מ ז"ל שלא העיר כלל בזה כי דברי הרמב"ם ז"ל בזה סתומים וחתומים הם:

הדרן עלך פרק חטאת העוף ולד חטאת פרק שלישי משנה שעברה שנתה ונמצאת בעל מום אם משכיפרו בעלים תמות. הנה רש"י ז"ל כאן ובתמורה פירש דמתני' אתיא כרבנן דרבי דס"ל נמצאת תמימה קודם כפרה תרעה ואפ"ה כאן כיון דנמצאת בע"מ או שעברה שנתה תמות והתוס' ז"ל כאן ובתמורה הקשו ע"ז דאדרבא ריבוי הריעותות גורמות רעיה ולא מיתה ובתמורה הקשו עוד הא לר"א דאמר דאפילו רבנן מודו היכא דנתכפר בשאינה אבודה דאבודה תמות א"כ הכא לכ"ע תמות אפילו אם נמצאת תמימה כיון דנתכפר בשאינה אבודה והתוי"ט ז"ל הקשה על דברי התוס' דמאי אריא לר' אבא הא לרב הונא נמי דאמר אם משך אחת מהן מדעתו והקריבה השניה תמות לכ"ע ג"כ תיקשי דהא מתני' ע"כ מיירי במשך דאם נמלך היו אומרין לו התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה דעשו תקנה בקדשים ואני מסתפק בזה לא מיבעי בעברה שנתה דודאי לא היו אומרין לו להמתין עד שתומם ויביא בדמי' אחרת להתכפר בה אלא אפילו בנמצאת בע"מ ג"כ אפשר לא עשו תקנה בזה כיון דאינה ראויי' לכפרה ודוקא היכא דשתיהם תמימות וראויות לכפר' בזה עשו תקנה ומש"ה הקשו התוס' מר' אבא דאמר דמודו רבנן בנתכפר בשאינה אבודה כי הכא דהאבוד' תמות וגם רב הונא מודה ליה בהא ע"כ פירשו התוס' ז"ל כאן ובתמורה דלרבותא נקט עברה שנתה או נמצאת בע"מ בהדי אבודה דאע"ג דיש בה הרבה ריעותות אפ"ה מתה אם נמצאת לאחר כפרה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' פסולי המוקדשין שכתב נמצאת לאחר כפרה אפי' עברה שנתה תמות אלמא דדעתו כדעת התוס' ז"ל דרבותא הוא בריבוי ריעותות ואפ"ה אזלא למיתה וכן כתב הלח"מ ז"ל שם אלא דקשה לי על דבריו ז"ל דהא בכה"ג דנתכפר בשאינה אבודה האבודה תמות לכ"ע וגם רב הונא מודה בזה לר' אבא אלא דהוא מחמיר עוד דמושך מאיליו איזו מהן ונתכפר בה השני' תמות וא"כ מאי אירי' נמצאת לאחר כפרה אפי' נמצאת קודם כפרה תמות. ועוד קשיא לי מה שכ' כל חטאת שנמצאת קודם כפרה אינה מתה אלא יפלו דמיה לנדבה וה"ד אי בנמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה ואי במשך מדעתו בכל גוונא תמות וצ"ע וכבר הארכתי בזה בתמורה שם בתכלית הביאור. והא דאמרי' במנחות פרק התודה הפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונאבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאו כולן ונתכפר בראשונה השני' תמות ושלישית תרעה הא דשניה תמות אין צריך לאוקמא כרבי דוקא אלא אפי' כרבנן אתיא וכרב הונא דאמר אם משך מאיליו השני' תמות איזה שתהיה או אפשר כיון דגם השני' נאבדה א"כ הרי הם כשניהם אבודים ולכ"ע תמות השני' אלא דאכתי צ"ל דכרב הונא אתיא מהא דאמרי' התם נתכפר בשניה שתיהם ימותו הראשונ' והשלישית ואמאי השלישית תמות הא לאו אבודה היא אלא ע"כ צ"ל דמיירי במשך וכרב הונא וגם בזה נתבאר יותר בתמורה שם:

תוס' בד"ה ולד חטאת כו' וא"ת א"כ היכי משכחת לה חמש חטאות מתות ולר"ש ניחא ע"ש בדבריהם ועפ"ז אפשר לומר דהא דפשיטא לן אליבא דר"ש דחטאת שכיפרו בעלי' תמות אפי' בהפריש לאחריות ולא מצינו זאת מפורש לר"ש דאמר הכי. ועיין בתוס' פרק מי שהיה טמא ולפי דבריהם ז"ל ניחא דע"כ ר"ש דקאמר בתמורה דחמש חטאות הלכתא גמירי לה וחשיב שם עברה שנתה וכיפרו בעלי' בתרתי א"כ ע"כ צ"ל דכיפרו בעלי' אפי' בלא אבודה תמות דאי באבודה דוקא א"כ היינו עברה שנתה לר"ל אלא דאכתי קשה עברה שנתה אמאי חשיב לה באפי נפשה כיון דבעינן עמה כיפרו בעלי' באחרת וי"ל דהכי גמירי הלכתא דריעותא דעברה שנתה אינו מגרע כח המיתה אבל דוחק הוא זה דא"כ אמאי לא חשיב נמי נמצאת בע"מ ועוד בכל הסוגיא בתמורה דף ט"ז דפליגי ר"ל ור' נתן אי ארבע גמירי למיתה או חדא לחוד ופריך התם למ"ד חדא גמירי לה וליחזי בהי גמירי והשתא אי נימא דר"ש מודה לר"ל בעברה שנתה א"כ פשיטא דבהני דליתניהו בציבור גמירי לה דאי בעברה שנתה וכיפרו בעלי' כיון דחדא גמירי למיתה ממילא אידך נמי למיתה אזלא כגון אם עברה שנתה גמירי למיתה והיינו ע"י אבודה ונתכפרו באחרת א"כ ש"מ דכיפרו בעלי' לחוד נמי תמות אלא העיקר נראה דלר"ש עברה שנתה לחוד תמות ור"ל לא אמר אלא אליבא דרבנן וכ"כ התוס' בשם הרמב"ם ז"ל סוף פרק מי שהיה טמא והשתא צ"ל דלרבנן לית להו מנינא דחטאות המתות. והא דאמרי' וארבע גמירי לה או חדא גמירי לה זה קאי אליבא דר"ש אבל לרבנן ג' גמירי לה לרעיה ואחת למיתה ואפשר דכל הנך ג' דרעיה כולן נאמרו בהנך דליתניהו בציבור ולהכי לא ילפי מזה דאין חטאת ציבור מתה משום דאין דנין אפשר משאי אפשר אלא דלפ"ז תיקשי לדידן דס"ל כרבנן דר"ש דלית להו מנינא דה' חטאות א"כ אמאי פסק כר"ש בהא דאין חטאת ציבור מתה הא לדידן תיקשי וכי דנין אפשר משאי אפשר וכבר הארכתי בזה בתמורה שם וגם במס' נזיר בחידושינו שם:

דף יא משנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין להביא כולן שלמים ופירש"י ז"ל דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים ומ"מ אפי' נהנה בכולן ג"כ אין מועלין בהן כיון דלא נתברר איזהו מהן שלמים ואיזהו מהן חטאת ועולה. והתוס' כתבו לפרש כפשוטו דאם ירצה יביא בכולן שלמים ודבריהם מבוארים בנזיר דמיירי הכא דאמר סתמא אלו לנזירותי והברירה בידו להביא בכולן שלמים ולדבריהם ז"ל משמע דאם אמר אלו לקרבנות נזירות דצריך להביא מהן גם חטאת ועולה אם נהנה מכולן שפיר מועלין בהם וכן כתב התוי"ט במתני' אלא דמה שכ' כן בדעת רש"י ז"ל מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן וכמש"כ. ומהא דאמרי' בברייתא בנזיר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי מועלין בכולן מוכח כשיטת התוס' ז"ל ולא כשיטת רש"י ז"ל דהא התם ג"כ לא נתברר איזהו עולה ואיזהו שלמים ועיין שם בתוס' בנזיר בחי' שם ומדברי התוס' נראה דאם אמר סתם אלו לנזירותי יכול להביא לכתחלה כולן שלמים וא"כ יפה הקשה המשנל"מ בהלכות איסורי מזבח מאי פריך ר"ל וליתני נמי כו' הואיל ויכול להביא תורים שלא הגיע זמנן הא איכא איסורא להקדיש מחוסר זמן ואולי יש לחלק בין בהמה לעוף לענין איסור להקדיש והתוס' בד"ה מפני שהם כו' כתבו דבני יונה שעבר זמנן כדי נסבא משום דלהא ודאי לא חיישינן שיביא דבר שאינו ראוי כיון דלא יצא ידי נדרו בזה אבל לתורים שלא הגיע זמנן שפיר חיישינן כיון דכשרים לכשיגדלו מדבריהם ז"ל נמי נראה דיכול להקדיש תורין שלא הגיע זמנן ואין כאן איסור דמחוסר זמן וק"ל:

תוס' בד"ה אמרה תורה כו'. וא"כ לית לן למימר דלא מועלין כצ"ל:

תוס' בד"ה אין לך דבר שנעשית מצותו וא"ת כו'. ולא הבנתי קושיתם ז"ל דע"כ סמיך אהא דתרומת הדשן ועגלה ערופה הוי ב' כתובים ואין מלמדין ומיעוטא הוי דחוץ משני אלו אין מועלין לאחר שנעשית מצותן ושפיר מקשינן לפני כפרה כלאחר כפרה דגם קודם שנעשית מצותו אין מועלין בו והיינו דחידש המתרץ וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דע"כ המקשן נמי ידע זאת מסברא דלאחר מצותו אין מועלין מדיליף ר' יוחנן לפני כפרה מלאחר כפרה אלא דפריך אימא דהקישא איפכא לגלויי דגם לאחר כפרה מועלין כיון דבתרווייהו מסברא קים לן דלפני כפרה יש בו מעילה ולאחר כפרה אין בו מעילה ומהקישא ילפינן דלפני כפרה ולאחר כפרה שוין הם ומנ"ל דלקולא דלמא לחומרא וע"ז משני וכי יש לך דבר כו' דהא אימעיט בעלמא משני כתובים דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ומש"ה ליכא לאוקמי הקישא לחומרא וע"כ לקולא מקשינן וק"ל:

שם גמרא והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו כו'. כבר כתבתי לעיל בשמעתא דנהנה מאפר תפוח דמדברי הרמב"ם ז"ל משמע דליכא מעילה בפ"ע בתרומת הדשן. ושם כתבתי מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל וראיתי בתוס' ביומא דף נ"ט שכתבו ג"כ דהא דאמרי' הכא דמועלין בתרומת הדשן לאו דוקא הוא אלא איסורא בעלמא הוא דאיכא מקרא דושמו אבל מעילה ליכא דכבר נעשית מצותו ולפ"ז הא דפריך הכא והרי תרומת הדשן לאו לאוקמי הא דפרכינן ואימא מה לפני כפרה כו' דהא בתרומת הדשן ג"כ אין מועלין בו אלא דפריך לענין איסור הנאה נימא דהקישא אתי לגלויי דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו תרומת הדשן ופשט הסוגיא לא משמע כן. ועוד דמנ"ל דבדם ליכא איסורא דאורייתא. דהא אין מועלין קתני ואדרבא נקיים ההיקש בין לקולא בין לחומרא דלאחר כפרה נמי אסור בהנאה מה"ת כמו לפני כפרה לקולא דלפני כפרה נמי אין מועלין כמו לאחר כפרה וכן מצינו בקדשים קלים דתנן גבייהו לא נהנין ולא מועלין ואיסור הנאה מה"ת הוא כמש"כ התוס' בתמורה דף ג' וכתבו התם דהכי אמרי' במעילה דף ז' ואני לא מצאתי בזה שם שום משמעות לדברים אלו. ועוד קשיא לי