קרן אורה מעילה תצב

חטאת העוף פרק שני דף ח בד"ה חטאת העוף כו' אפי' אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין עכ"ל. ודבריו צ"ע דהיכן מצינו קדושת הגוף יוצאת לחולין וכדאמרי' לקמן דיש מועל אחר מועל בבהמה דקדושת הגוף היא וה"ה בעופות דקדשי קדושת הגוף וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש:

תוס' בד"ה ובלינה כו' לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה ע"ש ולא ידעתי מאי נ"מ בזה שמתחלת הלינה משעת מליקה אם סוף הזמן הכל אחד הוא:

שם תוס' בד"ה הוזה דמה כו' ופי' למ"ד היתר זריקה שנינו היינו שנראה להזאה והוא מיד אחר המליקה וא"כ אמאי לא עריב ותני לה בהדי הנך דרישא ועוד דלפ"ז לא מצינו מעילה מה"ת בחטאת העוף קודם הזאה דאם לא נראה להזאה היינו שנמלקה סמוך לשקיעת החמה וא"כ בלא"ה בלא"ה בה מעילה מן התורה כיון דפסולה הוא שלא היתה הזאתה כתיקון. וכן יקשה בהא דתנן לעיל דלפני זריקה מועלין בבשר ובאימורין וצריך לפרש נמי שלא נראו לזריקה א"כ אין מעילתן אלא מדרבנן והדבר תמוה ועוד דתני להו הכא נמי ביחד עם פיגול נותר וטמא ומה שנראה לי כבר כתבתי בריש מכילתין:

שם גמרא ליפסול אין לטמא לא מתני' מני רבנן היא כו' ורבא אמר דבמעלה דרבנן פליגי ופירש"י ז"ל דרבא אתי למימר דמתני' ככ"ע ואפילו כאבא שאול ומדאורייתא קאמרה מתני' דאינו אנלא פסול בלבד:

והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' אה"ט פסק כחכמים דטבול יום פוסל קודש ולא מטמא ובסוף נדה במשנה דהאשה שהיא טבולת יום דאמרי ב"ה שהיא כמגע טמא מת לקדשים אמרינן התם בגמרא דמני אבא שאול הוא דאמר טבול יום תחלה לקדש ופסק הרמב"ם ז"ל שם כב"ה ונמצאו דבריו סותרין זא"ז וכבר עמד ע"ז התוי"ט ז"ל בנדה שם אלא דהוא מקשה לדברי התוס' חולין דף פ"ו שכתבו שם מסברא דנפשייהו דמתני' דנדה אתא כאבא שאול ונראה מדבריהם דלא הוי גרסי הא מתני' אבא שאול היא בגמ' וכתבו שם עוד לישב הא דאמר ר"ע בפסחים דמדליקין שמן שנטמא בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"ג דהוי פסול וטמא והיינו משום דר"ע ס"ל כרבנן דטבול יום פוסל לבד וקשה לי לפ"ז למה ליה להש"ס להוכיח שם בפסחים דר"ע לית ליה ק"ו דר' יוסי ברביעי בקודש מדלא אשכחן בשום דוכתא אליבא דר"ע דליתני חמישי בקודש תיפוק ליה דלר"ע אין כאן ק"ו דמצינן למימר אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח דפוסל בתרומה ואינו פוסל בקודש וכדאמרי' בסוטה דר' יוסי ע"כ כאבא שאול ס"ל וכמש"כ התוס' לקמן ע"ב בד"ה לאבא שאול ועיין בתוס' פסחים דף י"ד ע"ב בד"ה ואלו הכא פסול וטמא מה שכ' בזה וכבר תמהו על דבריהם ז"ל המפרשים ע"ש:

והנה מסקנת התוספת ז"ל כאן דסוגיא דסוטה פליגי אסוגיא דהכא וסוגיא דסוטה ס"ל דאבא שאול ג"כ מדאורייתא קאמר דהוי ראשון לקודש. ומלשון רש"י ז"ל בסוטה נראה דמפרש דהא דקאמר רבא מעלה בעלמא עשו בקדשים אינו אלא אליבא דאבא שאול דאמר דהוי תחלה לקודש וזה אינו אלא מעלה בעלמא. וכן נראה דאי כמש"כ כאן דסוגיא דסוטה ס"ל דאבא שאול נמי מדאורייתא קאמר קשה מהיכא תיתי לומר כן דתחלה הוי דבשלמא ר"מ דאמר דשני הוי אפשר לומר דטעמי' משום דיליף מק"ו ממחוסר כיפורים אבל להיות תחל' אין למצוא לזה טעם מה"ת אלא ע"כ מעלה בעלמא הוא והיינו דקאמר רבא הכא ולפ"ז לא פליגי הסוגיות אהדדי וגם מימרא דרבא לפי הנ"ל לאו לתרוצי מתני' ככ"ע אתי אלא מלתא באפי נפשי' קאמר לפרושי טעמא דהני תנאי:

ולענין דברי הרמב"ם ז"ל צ"ל דהוא נמי לא גריס בגמ' בנדה דמתני' שהוא כמגע טמא מת אתיא כאבא שאול ע"כ לא ניחא לי' לאוקמא לב"ה כאבא שאול אלא בטבול יום דעלמא כרבנן ס"ל דפוסל ולא מטמא והתם בטבולת יום ארוך אחמירו רבנן ושוויה ראשון וכן כתב הפני יהושע בפסחים וגם עליו ז"ל יש לתמוה מדוע לא הביא נוסחא דילן דמוקי לדברי ב"ה כאבא שאול ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר ר' חנינא ליוצאין והקשו ה"ד אי דיצא לצד הראש הא מודה ביצא דם והראש של עוף שיצא הוי כיצא דם וכן פי' הבה"ז ז"ל ולדידי צ"ע דכ"ז שמובלע הדם באיברים אין עליו פסול יוצא משום דם וכדמשמע בזבחים דף כ"ו ונראה כוונתם דכיון דיצא לצד הראש א"כ הדם חבור בצואר הוא ולא הוי כדם איברים ומיפסל ביוצא ואי דיצא לצד רגליו אכתי פסול הוא להזאה משום שמנונית האבר שמתערב עם הדם כדאמרי' בזבחים שם ותירץ ע"ז ג' תירוצים או דמיירי כגון שנאסף כל הדם בצואר ואח"כ יצא הרגל דליכא למיחש לשמנונית דמה שעתיד לעלות כבר עלה ותירוץ זה דחוק הוא דמי נתן שיעור לזה לומר דיותר אינו עולה ותי' עוד דמיירי כגון שחתך מה שיצא עם העצם שאין זה פסול בעופות אלא א"כ מחוסר אבר ואח"כ מלקה ותי' זה אינו מובן כלל דלפי נוסחא זו דחתך עם העצם קודם מליקה א"כ מה ענין זה ליוצא כיון דכבר נחתך קודם מליקה לגמרי והרי הוא אסור משום אבר מן החי ולא משום יוצא ואי כגירסת הצ"ק דחותך עד שמגיע לעצם א"כ לא יתישב מה שכ' דלא פסול בעופות אלא מחוסר אבר הא עד שמגיע לעצם אפי' בע"מ לא הוי ובבהמ' נמי כשר כה"ג כדאיתא בזבחים ועוד דלשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין אם יצא מקצת קודם שחיטה או מליקה כולו פסול משום דבעינן והביאום כלו וכדמשמע התם בזבחים מהא דנאדו ממימרא דחתך ואח"כ שחט ומוקי לה בחתך ואח"כ קיבל וכמש"כ הלח"מ ז"ל שם וא"כ א"א לאוקמי ביצא מקצתו קודם מליקה ע"כ לא הבנתי דבריהם ז"ל בזה וע"כ ליכא לאוקמי אלא ביצא אחר מליקה וכגון שחתך מקצתו תיכף אחר מליקה ויצא לחוץ ואי מוקים בחתך עד שמגיע לעצם א"ש בפשיטות ואפי' אם חתך מקצת אבר עם העצם לאחר מליקה ג"כ מספקא לי אם אימעיט מקרא דהפר שהי' כבר ובעינן שיהי' בשלימות בשעת קבלה כמו בשעת שחיט' או מליקה או דלמא בעוף דמום אינו פוסל בו כשר הוא גם אם חתך קודם מליקה לא פסיל נמי קודם קבלה עוד דבעוף תיכף אחר מליקה הרי הוא כאלו כבר קיבל דמו דאינו מחוסר אלא הזאה וכדמיבעי לן בזבחים לענין נשפך מן הצואר אי חשיב כנשפך מן הכלי ואחר קבלה ודאי לא איכפת לן אם חתך אלא דמלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א הנ"ל הלכה כ"ט משמע דאפי' חסר כל שהוא קודם קבלה אפי' דבר שאינו נעשה בו בע"מ מ"מ הקבלה פסול' דבעינן הפר שהי' תחלה ואין זה מוכרח מ"מ דברי התוס' ז"ל לא זכיתי להבין בתירוצם זה. וכתבו עוד לתרץ בשם רבינו רחבי' דהא דאמרי' התם קיבל ואח"כ חתך פסול היינו דפסול לכתחל' להזות משום תערובות השמנונית הפסול' אבל אם זרק הורצה וכמו בנתערב בדם הפסולים דתנן התם בפרק כל התערובות אם זרק הורצה והכא מיירי דעבר והזה ותירוץ זה מלתא דמסתבר הוא אלא דצ"ע כיון דהשמנונית עם הדם הוי מין בשאינו מינו א"כ ממ"נ אם יש בשמנונית בנ"ט לא בטיל מה"ת ופסול הוא אפי' בדיעבד ואם אין בו בנ"ט ליבטיל אפי' לכתחל' ועיין בתוס' שם בזבחים שכתבו הטעם דגוזרין גזירה במקדש וצ"ע בזה ואין כאן מקומו:

שם גמרא ליוצאין ואליבא דר"ע. קצת קשה למה ליה לאשמעינן תרתי בפסול יוצא דאסור באכילה דהא כבר אשמעינן בפ"ק וי"ל דקמ"ל בקדשי קדשים ובקדשים קלים וכ"ש לרב פפא דאמר דבקדשים קלים פליגי דוקא באיתניהו אבראי ובבשר כ"ע מודים דבאיתניהו אבראי פליגי והכא אשמעינן בקדשי קדשים דאפי' איתניהו גוואי אסורין באכיל' ועיין בתוס' זבחים דף כ"ו בד"ה דלמא כו' שכתבו לפרש הא דאמר רב פפא דבעיילינהו גוואי כ"ע לא פליגי היינו דר"א נמי מודה דזריקה מועלת ליוצא כי האי שנכנס לפני זריקה ולפ"ז הי' נראה דבקדשי קדשים נמי לא פליגי בעיילינהו לגוואי לפני זריק' וא"כ לא איצטריך למימר ליוצאין ואליבא דר"ע דכר"א נמי מצי אתיא והיכא דעיילינהו לגוואי וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דלרב פפא בעיילינהו לגוואי לא נפסלו אימורי קדשים קלים כלל והורצו להקרבה ודו"ק:

שם גמרא דתני רב הוזה דמה אבל מיצוי לא מעכב. ולפ"ז הוי מצי לשנויי לעיל הא דפריך הא איסורא איכא היינו קודם מיצוי דנהי דאינו מעכב מ"מ לכתחלה אסור באכילה קודם מיצוי ודוחק לומר דאפי' לכתחלה לא מעכב ואפשר דמיצוי חטאת העוף הוי כמו שפיכת שירים של בהמה דאינו מעכב כלל והרמב"ם ז"ל פסק דמיצוי מעכב ואפ"ה העתיק למתני' הוזה דמה אין בה מעילה וצידד הלח"מ לומר דבמעילה לכ"ע ע"י הזאה לחוד נפיק מידי מעילה ולא נראה כן דמידי דהוי אד' מתנות של חטאת לב"ש דאין מתנה הראשונ' מוציאה מידי מעילה וה"נ דכוותא וע"ש בלח"מ בה' מעה"ק:

ולפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל למ"ד היתר זריקה שנינו הוזה דמה היינו שנראה להזאה א"כ למה לי' לרב אדא בר אהבה למיתני מיצה דמה דאין לומר דהיינו ראוי' למיצוי אחר