קרן אורה מעילה תצא

אע"ג דבשעת מחשבה לא הי' שום פסול. והוא תמוה דמאי מהני מה שנאבד אח"כ כיון דבשעת מחשב' היתה בהכשר וכבר חל עליו פסול מחשבה ואולי כוונתו ג"כ כמש"כ התוס' כגון שזרק חתיכת בשר בפי כלב ועדיין לא אכלו וגם ע"ז קשה דמיד שזרקו כבר נפסל בהיסח הדעת והוי בכלל אבוד. והרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פסולי המוקדשים כתב סתמא מחשבין על העומד לאיבוד ועל העומד לשרפה ולא פירש מה הוא העומד לאיבוד ונראה דעומד לאיבוד בשר שנפסל ביוצא או שנטמא מקצתו דמהני מחשבה לאכול מבשר הזה כזית וזה דמי לחישב שיאכלוהו טמאים דמדמינן לה לבשר לפני זריקה דפסול הוא ואפ"ה מחשבין עלי' כדאיתא בסוף פ"ג דזבחים וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ד שם ואע"ג דיש לחלק בין שיאכלוהו טמאים ובין בשר פסול מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאין חילוק ולא דמי לאכילת פרים הנשרפים דלא הוי מחשבה משום דהתם מתחלתן עומדים לשרפה והוי כחישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול אבל בשר שנפסל דתחלתו עומד לאכילה שפיר הוי מחשבה אפי' אחר שנפסל. ולפ"ז ע"כ צריך לפרש הא דאמר לי' רב אסי לר"י כבר לימדוני מחשבין על איבוד הוא מלתא באנפא נפשי' וכשיטת התוס' כיון דלמסקנא ג"כ מחשבין על פסול העומד לאיבוד א"כ ליכא לפרושי דלר' יוחנן פריך דא"כ לא משני כלום אלא ע"כ הא דרב אסי מלתא באפי נפשא היא ובאבוד ממש ס"ד נמי דמחשבין והיינו דפריך עלי' מאלל ועדיין צ"ע היכי ס"ד דמחשבין על השרוף דבר שאינו בעולם כלל:

שם גמרא לא שנו אלא שיצא בשר אבל יצא דם אין זריקה מועלת. עיין בכ"מ מה שדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל מה שכ' גבי דם נמי שיצא כולו והדברים פשוטים דאי יצא מקצתו מיתכשר הזבח במה שלא יצא וכן כתב הברה"ז ז"ל:

שם גמרא אמר ר"ש כשהלכתי לכפר פאני כו' ופריך ר"ל בבת אחת אין בזא"ז לא משמע דבזא"ז הייט אם זרק דמו של אחת קודה שחיטת השני' או קבלתה אז מועלין בשני'. וקשה לי הא ר"ש אית לי' כל חטאות מתות ואפי' הפריש לאחריות ורועה לית לי' כלום א"כ אמאי מועלין בשני' הא תנינן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין ועוד דאפי' לרבנן יש להקשות דלדידהו נמי אם נתכפר בשאינו אבודה האבוד' תמות והכא לא מחלקינן כלל איזה מהן זרק תחלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג דאין חילוק ביניהם ואין לומר כיון דמחיים לא הוי בדילי מינה הוי כקדשים שמתו דיש בהן מעילה מד"ס דכיון דלאיבוד אזלי הוי ככל חטאות המתות ובשלמא אי נימא כפירש"י ז"ל דדוקא בנשחטו בבת אחת אבל אם נשחטו בזא"ז אע"ג דדם שניהם עומדין ליזרק אינה מוציא את חברתה מידי מעילה אפשר לומר כיון דגם השני' היתה ראויה לזריקה קודם כפרת הראשונ' לא הויא בכלל חטאות המתות ומש"ה מועלין בה אבל אם נפרש כפי' שני דהתוס' ז"ל דבזא"ז היינו שיזרק הראשונ' קודם קבלת השני' א"כ ודאי הוי לשני' דין חטאת המתה ואמאי מועלין בשני'. שוב ראיתי בזבחים סוף פרק השוחט והמעלה הא דאין מועלין בשני' הוא משום חטאות המתות וכבר הקשו התוס' ז"ל שם על דבריו וכתבו הם ז"ל דכיון דנשחטה קודם כפרה לא הוי בכלל חטאת המתה אלא דקשה לי ע"ז מהא דפליג רבנן ור"א בר"ש גבי חטאת בע"מ וס"ל דאפי' שחטו קודם כפרה לאחר כפרה אסור הוא משום חטאת המתה ואפי' רבנן לא פליגי אלא בבע"מ שנפדה דחולין הוא אבל בקדשים אפי' רבנן מודו דנאסר אפי' אם נשחט קודם כפרה ועיין בחי' בתמורה הארכתי שם בענין זה. ועיין שם בזבחים במתני' דתנן התם שחט הראשונה בפנים והשני' בחוץ פטור משום שחוטי חוץ ולפי' התוס' דאפי' שחטן זא"ז יכול להתכפר בשני' א"כ אמאי פטור על השני' משום שחוטי חוץ כיון דחזיא לפנים וע"כ משמע מזה דמיד אחר שחיטת הראשונ' נדחית השני' משום חטאת שכיפרו בעלי' וא"כ פשיטא דאין דמה פוטר את בשר חברתה כיון דלא איחזי כלל. ואפשר לומר דלאו דוקא שחט שני' אחר שחיטת הראשונה לחוד אלא כגון ששחטה אחר זריקת הראשונ' או אחר קבלתה וגם בזה כבר הארכתי שם בתמורה:

שם גמרא והרי דמן מונח בכוסות כו' והקשה הברה"ז ז"ל מכאן למ"ד היתר זריקה או היתר אכילה שנינו א"כ אמאי מועלין בהן הא כבר היה להם היתר זריקה ותי' הצ"ק ז"ל דהכא שאני כיון דשניהם עומדין לזרוק א"א לומר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דאין ידוע ממי יזרק. ולכאורה אין בהם מעילה ממ"נ אי עומד לזרוק הוא הרי הוא כזרוק דמי ואי עומד לאיבוד ג"כ אין בו מעילה ויש לדחות ומ"מ לפי' התוס' לעיל דמ"ד היתר זריקה שנינו לאו מטעם כל העומד ליזרק אתינן עלה אלא מכיון דראוי לזריקה יצאו מכלל קדשי ה' א"כ לכאורה ה"נ ל"ש. ואפילו לפי מאי דכתיבנא לעיל דלרבנן דר"ש ודאי בעינן היתר אכילה אכתי תיקשי הכא דהא ר"ש קאמר הכא דאם שניהם מונחין בכוסות דמועלין בהן ומש"כ הצ"ק דמעילתן מספק הוא ור"ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי הוא דבר רחוק וגם בלא"ה אין כאן מעילה מה"ת בשניהם וצ"ע:

ומסוגין נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמעילת כל הפסולין אינן אלא מדרבנן וגם בשר שיצא בכלל כל הפסולין הוא ואין מועלין בהם אלא מדרבנן דאי נימא דמה"ת מועלין בהן א"כ מה הביא ר"ע ראיה מהא דדם הראשונה מוציא את בשר השניה מידי מעילה לבשר שיצא דלמא שאני התם דאין מעילת השניה אלא מדרבנן דהא חטאת שניה ודאי אם עלתה תרד כדמוכח מהא דפטרינן עליה אם עשאה בחוץ אבל בשר היוצא אי נימא דמועלין בו מה"ת שמא אינו מוציאו מידי מעילה זריקה שלא כתיקונה אלא ש"מ דגם בבשר שיצא חוץ למחיצתו ג"כ אין בו מעילה אלא מדרבנן ושפיר מדמי ר"ע בשר היוצא לבשר חטאת השניה. אלא דקשיא מכאן לרב יוסף דאמר לעיל קדשים ששחטן בדרום אם עלו לא ירדו והוכיח כן ממתניתין קמייתא דתנן דמועלין בו דהתינח בחטאת ששחטה בדרום אבל הכא גבי חטאת השניה דתנן בה דמועלין מאי איכא למימר דהא חטאת זו ודאי אם עלתה תרד ומכאן נראה דלמסקנא לרב יוסף נמי כל המעילות של הפסולים אינן אלא מדרבנן כמו לרבה ודו"ק היטב:

ע"ב גמרא אלו הפריש שתי אשמות לאחריות ושחט שתיהם וקדם והעלה אימורין של אחד מהם קודם זריקה אי אתה מודה שאם עלו ירדו. ופירש"י ז"ל ואח"כ נזרק דמו של האחר וכן פירשו התוס' ז"ל וקצת קשה לפ"ז למה ליה להש"ס להביא מהא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו והא דעולא ע"כ אתי לאשמעינן דלא ירדו קודם זריקה דלאחר זריקה פשיטא דלא ירדו ואי כפירש"י ז"ל דר' יוחנן לאחר זריקה מיירי בלא הא דעולא הוי מצי להוכיח דלאו גוף אחד הם מדירדו לאחר זריקה ש"מ דלאו גוף אחד הם ועוד דלענין מאי אמר ר' יוחנן כלל שקדם והעלה האימורין קודם זריקה ולמה לא הביא ראיתו מאם העלן אחר זריקה מזה שלא זרק דירדו אלמא דלאו גוף אחד הם אלא ע"כ לאחר זריקה פשיטא דירדו כיון דכבר נדחה השני ועיקר הוכחתו הוא מהא דירדו קודם זריקה אע"ג דבשאר אימורין לא ירדו וה"נ עדיין לא נודע מי הוא אשר יכשר ואפ"ה ירדו ש"מ דלאו גוף אחד הם וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' סתמא דאם העלה אימורין של אחד מהן קודם זריקה הרי אלו ירדו משמע דמחויב להורידן מיד קודם זריקה ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם ולפמש"כ נראין דברי הרמב"ם ז"ל נכונים ודו"ק:

תוס' בד"ה הא ממונא דבעלים הוא כו' ונראה דלא פריך אלא למ"ד היתר אכילה שנינו דלמ"ד היתר זריקה ולאחר זריקה היינו שנראה לזריקה א"כ מאי פריך הא ממונא דבעלים עכ"ל. ונראה מדבריהם ז"ל דס"ל דבקדשים קלים נמי שייכא האי פלוגתא דהיתר אכילה או היתר זריקה וכבר כתבתי לעיל במכילתין דלענ"ד ברור ופשוט דבק"ק כ"ע מודים דהיתר אכילה בעינן ואין מועלין באימורין עד אחר זריקה ממש ולא מיקרי קדשי ה' אלא כשראוין להעלותן למזבח ואדיוקא דרישא שפיר יש לומר כדבריהם ז"ל אבל בלא"ה משמע ממתני' דדין הוצאה מידי מעילה הוא אחר זריקה ממש דומיא דחיוב פיגולן נותר וטמא ובמתני' משמע דחלין בבת אחת הוצאה ממעילה וחיוב פיגול ונותר וטמא וכמו דפיגול אינו חל עד אחר זריקה ממש ה"נ הוצאה ממעילה אינו אלא לאחר זריקה ממש ודו"ק:

שם גמרא אמר רבי חנינא ליוצאין ור"ע היא ק"ק מכאן למאי דס"ד בזבחים למימר דר"ע דוקא באיתניהו גוואי הוא דפליג אבל איתניהו אבראי גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת א"כ א"א לאוקמא ליוצאין ואליבא דר"ע והדרא קושיין לדוכתא הא ממונא דבעלים היא אלא דנראה דהוי עלי נמי לאוקמא בנטמא הבשר אליבא דכ"ע וכמו שהארכתי בזה לעיל ואפשר לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי משום דא"כ לא קמשמע לן מידי דפשיטא דאיסורא איכא אכל בשר שנטמא אבל כי מוקי לה ביוצאין קמ"ל רבותא דלאכילה לא קאמר ר"ע ודו"ק ואפי' למאי דבעי למימר דבאיתניהו גוואי פליג מ"מ הבשר שיצא חוץ למחיצתו בשר קדשים קלים חוץ לעזרה ובשר ק"ק חוץ לירושלים אסור אע"פ שחזר לפנים:

הדרן עלך פרק קדשי קדשים