קרן אורה מעילה תצג

הזאה הא אין צריך להגיה כלום דהיינו דתנן הוזה דמה חייבין עלי' משום פיגול משום דראוי למיצוי אלא ודאי מוכח דס"ל היתר אכילה בעינן וי"ל לשיטת התוס' ז"ל דמשום פיגול ונותר וטמא הוא דהגיה מיצה דמה:

דף ט משנה אין מועלין בעורות אבל מועלין בבשר. עיין תוס' לעיל דף ח' שכתב דמועלין בבשר הואיל וזכה המזבח בבשר הוי קדשי ה' ולא כתבו כן אלא משום סיפא דלהכי אין מועלין בעורות משום דזכו הכהנים בהם אבל בבשר גם קודם זריקה יש בו מעילה ולא כתבו אלא דבשר כיון דזכה בו המזבח נשאר בקדושתו והא דתנן אין מועלין בעורות ליכא למידק הא איסורא איכא דאגב דקתני מועלין בבשר קתני אין מועלין בעורות וכן צ"ל לקמן גבי חטאת ואשם דקתני אין מועלין בבשרה:

שם משנה קרמו פני' בתנור הוכשרה ליפסל בטבול יום כו'. עיין תוס' לעיל שכתבו וא"ת כיון דאית לי' תנור מקדש א"כ ל"ל קרמו פני' בתנור. בכניסתו לתנור ליקדש וי"ל דמשום טבול יום נקט דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דמשמע מדבריהם ז"ל דאיידי דטבול יום נקט קרמו פני' אבל לשאר דברים סגי בכניסה לתנור לחוד ולאיזה דברים סגי בכניסה לחוד אי למח"כ הא דומיא דטבול יום הוא ולענין לינה נמי ודאי בעינן קרמו פני' וכמו שכתבו דאין התנור מקדש אלא כשנעשה בו כל הראוי היינו שיקרם פניו ועוד לא הבנתי מש"כ כאן דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי הא בכל דיני דמתני' צ"ל כן ומש"ה לא מיפסיל בטבול יום קודם שחיטה אחר הקדש דמים ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט שכתב שם דמנחות עד שלא קידשו בכלי לא הוי לא כחולין ולא כקודש אלא כתרומה והכי איתא בתוספתא טהרות וא"כ קשה אמאי לא יפסל בטבול יום קודם שהוקדש בכלי כמו תרומה דמיפסל בטבול יום ועיין בכ"מ ז"ל שם ואין לומר דמתני' מדאורייתא קאמר דלא מיפסיל בטבול יום אלא אחר קידוש כלי או קרימה בתנור ומש"כ הרמב"ם ז"ל דהרי הם כתרומה הוא מדרבנן דבשבועות פ"ק מוכח דאפי' מדרבנן לא מיפסיל בטבול יום קודם שנתקדשה בכלי מדפריך התם מהא דנתנה במכתשת נפסל בטבול יום אלמא דקדוש קדושת הגוף ואי נימא דקדושת דמים נמי מיפסיל מדרבנן בטבול יום מאי פריך דלמא מדרבנן קאמר וכמו שהקשו התוס' התם למ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי ותירוצם התם לא שייך לענין קדושת דמים כמבואר שם בדבריהם באורך ודבריהם כאן אינן מיושבין ונראה שיש קצת חסרון בדבריהם ועיקר תירוצם הא דכלי אינו מקדש קודם קרימה בתנור וכמש"כ התם בשבועות ע"ש:

שם תוס' בד"ה נזרק דמן כו' חייבין עליהם משום פיגול כו' פי' על הכבשים וט"ס הוא וצריך להיות על הלחם:

עם בא"ד דהא אפי' לר"ע אין בהם. גם זה ט"ס הוא דמאי אפי' דקאמרי דהא לר"א ודאי יש בהם מעילה כיון דאין זריקה מועלת אלא צ"ל דאפי' לר"ע יש בהן מעילה וקושיתם הוא למ"ד במנחות דף מ"ז דשתי הלחם שיצאו לפני זריקה ונזרק דמן של כבשים אין בלחם משום פיגול משום דלחם לאו גופא דזיבחא ולכ"ע אין זריקה מועלת וא"כ יש בהן מעילה וליכא לאוקמא ביוצא ודו"ק:

שם גמרא הנהנה מאפר התפוח פליגי בה רב ור"י קודם תרומת הדשן כ"ע לא פליגי דמועלין בו כי פליגי לאחר תרומה רב אומר הרי נעשית מצותו ואין מועלין בו ור' יוחנן אמר כיון דבעינן הוצאה לבית הדשן בבגדי כהונה עדיין בקדושתו קאי. ומשמע דלא פליגי אלא משעה שנתרמה התרומ' עד הוצאה אבל אחר שהוציאו ודאי אין בו מעילה כדתנן במתני' מועלין בהם עד שתצא לבית הדשן. והא דאמרי' בכמה דוכתי והרי תרומת הדשן דנעשית מצותו ומועלין בו היינו דוקא בקומץ דתרומ' דבו נאמר ושמו שלא יפזר. ולא הבנתי דברי הכ"מ ז"ל בפ"ב מה' מעילה שכתב דמש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דשמעתין משום דהכי אמרי' בכמה דוכתי דתרומת הדשן מועלין בו אף לאחר שנעשית מצותו ולפי הנ"ל אין ראיה משם דבתרומה לחוד הוא דאמרי' דמועלין אבל לא בכל האפר כן נראה לפי פשט ההלכה:

וראיתי שנחלקו בזה הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל לאחר הוצאה אם יש איסור בעלמא בדשן. דעת הראב"ד ז"ל הוא דליכא איסורא כלל ובכלל הנשרפין דאפרן מותר הוא וכן משמע בסוף תמורה דמוקי הא דתניא ואפר הקדש לעולם אסור היינו תרומת הדשן דכתיב ושמו אבל שאר הדשן משמע דמותר ואפי' איסורא בעלמא אין בו עיין בפ"ב מה' תמידים ובסוף הלכות פסה"מ דמבואר כן בדברי הראב"ד ז"ל אבל דעת הרמב"ם ז"ל הוא דכל הדשן לעולם אסור אף לאחר הוצאה דקרא דושמו קאי אכל הדשן כמש"כ להדיא שם בסוף פ"ב מה' תמידין וע"כ נ"ל דאין בו אלא איסור בעלמא אבל אין מועלין בו כדמוכח ממתני' ולא הבנתי דברי הר"י קרקוס ז"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל למד כן מהא דאמר ר' יוחנן דמועלין באפר שעל התפוח ור"י לא קאמר אלא קודם הוצאה בעוד שהוא על גבי המזבח ומונח בתפוח ובסוף הלכות פסה"מ כתב הכ"מ ז"ל דמתרומת הדשן למדה הרמב"ם ז"ל וגם זה אינו מובן דהא בתרומה גם מעילה יש בה כמבואר בכמה דוכתי ובכל הדשן ודאי אין בו מעילה וא"כ איסורא נמי לא שמעי' ומה שנראה שם מלשונו ז"ל דהראב"ד ז"ל משיג גם על דישון מזבח הפנימי והמנורה אינו מדוקדק דהא משנה מפורשת היא לקמן דלא נהנין ולא מועלין בדישון מזבח הפנימי והמנורה ובדברי הרמב"ם ז"ל נראה עיקר בזה דמדישון המזבח והמנורה למד כן וכי היכי דאיכא איסורא בהו אף לאחר שנעשה מצותן ה"נ בכל הדשן. אלא דלא ידענא הא גופא מנ"ל דדישון מזבח והמנורה יצאו מכלל כל הנשרפים ועיין מה שכ' בזה בסוף תמורה אלא דהא קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דקרא דושמו קאי אכל הדשן א"כ מנ"ל לחלק בין תרומה דמועלין לעולם ובין כל הדשן דאין בו מעילה לאחר הוצאה הן אמת דלא מצאתי מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דין קומץ התרומה אם מועלין בו לעולם מזה נראה קצת דלדעתו אין חילוק בין תרומה לכל הדשן והא דאמרי' בכל דוכתי והרי תרומה דמועלין בו לאחר שנעשית מצותו קאי אכל הדשן דמועלין בו גם אחר הרמה אבל א"א לומר כן חדא דא"כ למה לי קרא דושמו הא טעמי' דר' יוחנן הוא משום דאכתי בעי הוצאה בבגדי כהונה. ועוד דלר"י לא הוי בכלל נעשית מצותו כיון דצריכה הוצאה ואמאי אמרי' בכל דוכתין דתרומת הדשן הוי דבר שנעשית מצותו ומועלין וע"כ קאי אתרומה לחוד ע"כ עדיין לא נתברר לי דעתו של הרמב"ם ז"ל בזה:

וראיתי במשנל"מ ז"ל שחקר אי הוצאת הדשן עבודה דאורייתא אי לא והכריחו לזה משום דדעת רש"י הוא דלאו בכל יום היו מוציאין הדשן ומסוגין משמע דמה"ת גם בכל יום. מדאמר ר' יוחנן דאכתי בקדושתה קאי מדבעי הוצאת אפר בבגדי כהונה ואי ליכא חיובא להוציא את האפר א"כ איזה קדושה יש באפר אחר הרמתו ועוד משמע לי מסוגין דהוצאת הדשן לאו עבודה היא מדקאמר רב הרי נעשית מצותה בהרמה ור"י נמי לא קאמר אלא דאכתי צריך הוצאה בבגדי כהונה ואי נימא דמיקרייה עבודה א"כ מאי טעמי' דרב דאמר דכבר נעשית מצותו ואין לומר דרב דס"ל כר"ל ביומא דאינו צריך כלל בגדי כהונה דא"כ גם הרמה לאו עבודה הוא ואפי' קודם הרמה לא ימעלו באפר אלא ודאי כולהו ס"ל דהרמה עבודה היא והוצאה לאו עבודה היא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שם בפ"ב מה' תמידין והמשנל"מ ז"ל תמה שם מאין יצא לו כן ולמש"כ ניחא. ואין להקשות לר"ל תיקשי מתני' דמועלין באפר עד שתצא לבית הדשן אלמא דמועלין בו קודם הרמה והרמה חשיבא עבודה י"ל דתנאי פליגי בזה ואיכא למימר דמתני' אתיא כמ"ד דעבודה היא ועוד נראה דאפי' לאו עבודה היא מ"מ חשיב עדיין לא נעשית מצותו כיון דמצוה לתרום וכן נראה דלא מסתבר לומר דר"ל ס"ל דלא כסתמא דמתני' ועיין בברה"ז ובצ"ק ז"ל מה שכ' בזה ואי"ה לקמן יתבאר עוד בזה ומה שיש לדבר בדברי התוס' ביומא דף נ"ט:

ע"ב רש"י בד"ה אם כבר קרבה כו' ומביא בהן חטאת מעילה הוא ט"ס ונ"ל ומביא בהן חטאת אבל פירושו תמוה וכמש"כ התוס' דהא רבא מסיק לקמן דבנודע לו לאחר כפרה לכ"ע יפלו לנדבה ע"כ פירשו הם ז"ל אם כבר קרבה חטאתו היינו שלא הפריש את מעילתו עד אחר כפרה אבל נודע לו קודם כפרה ולכאורה לאו דוקא קאמרי לא הפריש קודם כפרה דה"ה אם הפריש קודם כפרה אלא שלא הוסיף אותן על דמי חטאתו ילכו לים המלח וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא ולקמן נבאר עוד אי"ה:

שם גמרא קרבנות ציבור לנדבת ציבור ופירש"י ז"ל לשופרות ולדבריו הכל הולך אל מקום אחד בין קרבנות יחיד בין קרבנות ציבור. והרמב"ם ז"ל כתב של קרבנות ציבור אזלי ללישכה ופי' הכ"מ לשירי לישכה והיה נראה לכאורה דללישכת הציבור קאמר להביא מהן קרבנות ציבור אבל לשון לנדבת ציבור לא משמע כן ומש"כ התוס' ז"ל פירוש אף אם מתו אותו הדור כו' לא הבנתי דמה ענין זה לכאן ונראה מדבריהם דלא גרסי לנדבת ציבור אלא קרבנות ציבור לציבור היינו להביא קרבנות ציבור ואפי' לאחר שקרבה הראשונ' או לאחר מיתת הדור הראשון