קרן אורה מעילה תצ

מצי לאפוקי אבל הכא דמעילה מה"ת היא דהא הקרבן כשר מסתבר יותר לאתויי לידי מעילה מלאפוקי אלא דמשמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה דס"ל דמעילה דהכא נמי אינה אלא מד"ס מדכתב לבשר שיצא כולו בכלל כל הפסולין שאין מועלין בהן אלא מד"ס אלמא דס"ל דביצא כולו לר"ע אין בו מעילה אלא מד"ס וה"ה יצא מקצתו לר"א דאמר אין זריקה מועלת דאין בו מעילה אלא מד"ס ולפי דעתי הקלושה הדבר צ"ע:

שם גמרא אמר ר' יוחנן כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא ביצא מקצתו אבל יצא כולו לא. צריך להבין טעמו של דבר אי נימא דעיקר טעמו של ר"ע הוא משום דיוצא פסול מחמת דבר אחר הוא א"כ אפי' כולו נמי וצ"ל דכיון דיצא כולו א"כ אסור לזרוק דמו והזריקה גופיה בפיסול הוא ומש"ה אינה מועלת אפי' לר"ע דע"כ יצא כולו דקאמר היינו גם האימורים דאם נשארו אימורים בפנים א"כ אכתי נימא הואיל דאהני זריקה לאימורים מהני זריקה לבשר אלא משמע דגם האימורים יצאו ולהכי לא מהני זריקתו גם לר"ע ואע"ג דר' יהושע אמר בפסחים גבי יצא אלא אם זרק הורצה היינו לענין הרצאה אבל לא לאפוקי ממעילה ולמיקבעיה בפיגול. והתוס' ז"ל בפסחים כתבו להוכיח דהרצאה עדיפא דהא ר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא והתם ס"ל דיזרוק לכתחלה וראיה זו אינה מוכרחת דהא ר"א ס"ל דם אע"פ שאין בשר ואפי' נשרף הבשר מותר לזרוק הדם. עכ"פ נראה דמש"ה אין מועלין ביצא כולו משום דאסור לזרוק הדם לכתחלה ולפ"ז גבי אימורים של קדשים קלים אפילו יצאו כולו זריקה מועלת כיון דעדיין מותר לזרוק משום בשר וכן כתב התוי"ט במשנתינו אף דמשמעותיה מפ"ג דמעילה לא ידענא ע"ש אבל כן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' פסהמ"ק דאין פסול יוצא באימורי קדשים קלים אפי' יצאו כולן ומטעם שכתבתי ולא הבנתי לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעילה הלכה א' אם יצא מקצת הבשר לפני זריקה אין מועלין בשאר הבשר ומ"ש שאר הבשר דנקט הא אף בבשר שיצא אין בו מעילה ובבשר שנשאר:

פשיטא דאין בו מעילה כיון דנעשה בהכשר:

אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מעילה משמע דגם בבשר עצמו בעינן שישתייר מקצתו ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דטעמא הוא כמש"כ התוס' ז"ל משום דמדמי לה לשתי חטאות דמיגו דמהני הזריקה לכשירה להוציא את בשרה ממעילה ה"נ מועלת לחברתה הפסולה וה"נ אמרי' מיגו דמהני למקצת בשר שנשאר מהני נמי לבשר היוצא ובכלל היתה לה שעת היתר לכהנים הוא אבל יצא כולו לא היתה לה כלל שעת היתר לכהנים ומש"ה מועלין בו אף לר"ע. אלא דא"כ מאי אירי' יוצא במקצת נטמא מקצתו נמי נימא הכי מיגו דמהני זריקה לבשר הטהור ה"נ מהני לבשר הטמא אלא ע"כ איסור יוצא קיל משום דהוי פסול מחמת דבר אחר ואכתי לא ידענא לחלק בין כולו למקצתו. ובסוף פ"ק דמנחות משמע דביוצא כולו נמי זריקה מועלת דמיבעי לן התם בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטירין קומץ עליהם והשירים אסורין באכילה מהו שיקבעו בפיגול ולאפקיעינהו מידי מעילה ומדמי לה לפלוגתא דר"א ור"ע דהכא והתם הוי כמו שיצא כולו דהא כל השירים אסורין באכילה ואפ"ה בעי למימר דלר"ע מועלת להוציאה מידי מעילה וכן הקשו התוס' שם ומה שכ' שם דאיכא פלוגתא בזה לא הבנתי דלא מיבעי לפי' התוס' הכא ודאי ליכא מאן דפליג עליה דר' יוחנן בהא אלא אפי' לפירש"י ז"ל ג"כ במסקנא סלקא בהא דר' יוחנן וצריך לחלק כיון דבמה שנשתייר לא נולד שום פסול הוי כיצא מקצתו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מעילה שכתב דשירים שנפסלו או שחסרו הדבר ספק אם יצאו מידי מעילה אלמא דלא דמי ליצא כולו אלא דמה שכ' דנפסלו ג"כ ספק הוא צ"ע ה"ד אי דנפסלו כולן פשיטא דלא יצאו מידי מעילה דהא לא היה שום שעת היתר לכהנים והקומץ קרב שלא כהלכתו ואי דנפסל מקצתו בטומאה ויוצא א"כ פשיטא לאידך גיסא דיצא מידי מעילה משום דהשירים שנשארו נשארו בכשרותן לאכילה כמו יצא לחם אחד מלחם הפנים או לחמי תודה דמה שנשאר בפנים כשר כדאיתא בסוף פ"ק דמנחות וכתבה הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' פסהמ"ק. והכ"מ ז"ל בפ"ג מה' מעילה הקשה עוד דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דבפ"ג כתב שם יצאו השירים או נטמאו השירים והקטיר הקומץ אין בהם מעילה והכי מבואר בתוספתא מנחות להדיא וצ"ל דמנפסלו קשיא ליה דמחסרון אין כאן קשיא וכנ"ל. והר"י קורקוס ז"ל הקשה עוד למה כתב בפשיטות דאין בהן מעילה הא ביצא כולו אין זריקה מועלת ותי' דיצאו או נטמאו מקצתן קאמר כמו בבשר. ולא הבנתי עדיין מנ"ל הא דנטמא שוה ליוצא והא משמע דדוקא ביוצא קאמר ר"ע דזריקה מועלת משום דהוי פסול מחמת דבר אחר אבל לא בטומאה ואי משום דטומאה עדיפא לענין ריצוי ציץ אין ראיה דהרצאה שאני וכמש"כ לעיל בשם התוס' דפסחים דף ל"ד ועיין בצ"ק בפ"ק דמנחות כמדומה שנעלם ממנו דברי התוס' ז"ל דפסחים שם:

הן אמת דבמנחות משמע דפסול טומאה עדיף מפסול יוצא לענין נטמא או יצא כולה כאחת ואחרי העיון ראיתי דמעילה ופיגול בבשר שנטמא קודם זריקה תליא בפלוגתא דתנאי אי ציץ מרצה על האכילות. ולמ"ד הציץ מרצה. מרצה נמי למקבעינהו בפיגול ולהוציאו מידי מעילה והכי איתא להדיא בפסחים פרק כיצד צולין וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק דאין הציץ מרצה על האכילות ע"כ צ"ל דהא דאין מועלין בנטמא שירים היינו מקצתן והתוספתא מצינן למימר דאפילו נטמא כולן אין מועלין בהן ואתיא כמ"ד הציץ מרצה על האכילות אלא דא"כ לא דמי דין יציאה לדין נטמא דביציאה דוקא יצא מקצתו ובנטמא אפי' נטמא כולו כיון דהציץ מרצה וכבר כתיבנא לעיל דמלשון התוספתא במנחות ומכילתין נראה דיוצא נמי הטעם הוא משום ריצוי ציץ ומ"מ אכתי קשה לי הא מוכח במנחות דף כ"ו דלמ"ד אין הציץ מרצה על אכילות אפי' נטמא מקצת בשר אין הזריקה מועלת לחייב עליה משום טומאה מהא דדייק התם מדקתני בברייתא אבל בשר שנטמא לפני זריקה חייבין עליה משום טומאה ש"מ דס"ל הציץ מרצה על אכילות ויוצא לא קתני אלמא דאתיא כר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא וס"ל דציץ מרצה על האכילות והשתא ה"ד אי בנטמא הבשר כולו א"כ היכי דייק מינה דאתיא כר"א לענין יוצא הא גם ר"ע מודה דאין זריקה מועלת ליוצא כולו אלא ע"כ איירי בכל גוונא בין בכולו בין במקצתו ואפ"ה דייקינן מינה דס"ל הציץ מרצה על אכילות וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל דאין הציץ מרצה על אכילות אפילו נטמא מקצתו אין בה משום טומאה וה"ה פיגול ונותר ומעילה ולמה כתב הוא ז"ל דבנטמא מקצתו אין מועלין בו וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דבנטמא אפילו כולו חייב משום טומאה וע"כ היינו מטעם דציץ מרצה על אכילות ויוצא לא קתני אפי' יצא מקצתו ש"מ דאתיא כר"א דאמר זריקה מועלת ליוצא אבל נטמא מקצתו לכ"ע מהני ריצוי הציץ וכן משמע קצת בסוף פ"ק דמנחות שם גבי הא דדייק מברייתא דאם נפרסה אחת מן החלות כולן פסולות ודייק רבא דאם יצאת לא קתני ש"מ דר"ע היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וחסרון לא דמי ליוצא ועל חסרון אינו מרצה ודחי אביי דלא בא למעט אלא אם נטמא משום דהציץ מרצה אבל יצאה נמי כולן פסולות והא דלא קתני יצאה רבותא קמ"ל ע"ש ולרבא דמוקי לה כר"ע לא דייקינן אמאי לא תני נטמא אחת מן החלות כולן פסולות כיון דמוקי לה כר"ע ואין הציץ מרצה על האכילות ש"מ דבנטמא אחת מן החלות כ"ע מודים דהציץ מרצה ומש"ה לרבא בין יצאת ובין נטמא אחת מן החלות אין השאר פסולות ועדיין צ"ע. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסהמ"ק שכתב כל הזבחים שנטמא אפילו בשר וחלב אם זרק הורצה ועיין בפסחים פרק כיצד צולין דמשמע דלמ"ד הציץ מרצה זורק אפי' לכתחלה ואין כאן מקומו בזה. וממתני' קמייתא נמי משמע דנטמא הבשר לפני זריקה יש בו מעילה דמשמע דוקא משום דאירעו כל אלו היינו שלנה ושנטמאה ושיצאת אחר זריקה הוא דאין מועלין בו דהיתה לה שעת היתר לכהנים אבל נטמא או יצאה קודם זריקה מועלין בו וזה דלא כמש"כ התוס' ז"ל במנחות לחד תירוצא דר' יהושע עדיפא מדר"ע וס"ל דאפילו יצא כולו זריקה מועלת ולא ראיתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל דין דפיגול ונותר וטמא דמתני' לענין קדשי קדשים:

דף ז תוס' בד"ה חישב לנשפכין בסוף דבריהם דלמא הואיל ואין מצוה לאוספו הוי ליה הולך לאיבוד. עיין בתוס' בזבחים ודבריהם שם מבוארים יותר דמיירי שקיבל במקצת הדם ומקצתו נשפך מן הכלי על הריצפה והוליך הדם שנשאר בכלי ובשעת הולכה חישב ע"מ ליזרוק הדם שנשפך חוץ לזמנו. ומה שכ' דאין מצוה לאוספו לא ידעתי טעמו של דבר דלכאורה כשם שמצוה לקבל כל הדם כמו כן מצוה לאסוף הדם שנשפך מן הכלי והוי מצי לפרש דמיירי בקיבל הדם בשתי כוסות והוליך האחד לזרוק וחישב על השני. אלא דלמ"ד כוס עושה חבירו שירים א"א לפרש כן דאין זה בכלל נשפכין בהא אזלי ליסוד וחשיבי אכילת מזבח וגם פירושם ז"ל צ"ע אמאי קרי ליה נשפכין כיון דגם הדם השני ראוי לזריקה והרמב"ם ז"ל השמיט להאי איבעיא דחישב לנשפכין ועיין במשנל"מ ז"ל בפרק י"ג מה' פסהמ"ק:

שם גמרא אימא על העומד לאבוד ועל העומד לישרף ופי' רש"י ז"ל היינו דלבסוף נאבד ונשרף