קרן אורה מעילה תפט

אלא דמשמע מלשונו דדווקא בחזר ונכנסו פליגי וגם זה לא נרא' כן אלא כמו שכ' ועי' בתוס' י"ט משנה זו:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' פסולי המוקדשי' כתב דאימורי קדשים קלים שיצאו אם חזרו מקטירן. וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל זה אין מחוור ובאמת לא מצינו זאת בשום מקום דיוצא יהי' כשר להקטרה והכי אמרינן להדיא דלענין אכילה אין זריקה מועלת וה"ה להקטרה וכן בדין כיון דכבר נפסל. ומה שכת' התוספת יו"ט דהא דלא מהני זריקה ליוצא לאכילה הוא מדרבנן דברים תמוהים הם דא"כ מאי רבותא דחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא פשיטא דכיון דראוי לאכילה דיש בהן פיגול ונותר כו'. ע"כ נראה עיקר בדעתו דמה שכ' אם החזירן מקטירן היינו שחזרו קודם זריקה וכשינויא דרב פפא דהיכא דאיתניהו גוואי כ"ע לא פליגי דמועלין בהם משום דאימורי קדשים קלים לא מיפסלי ביוצא קודם זריקה וכן משמע שם בדבריו שם בפ"א וכן כתב בתוס' חדשים ומה שפסק כרב פפא אע"ג דסתמא דהש"ס בזבחי' ד' כ"ו לא ס"ל הכי וכמש"כ לעיל. מ"מ משמע ליה מדברי רב פפא דדווקא קאמר וס"ל כן ולא לדחויי' בעלמא דאי לא בעי למימר אלא לדחוי' דלא פליגי תנאי בהאי מילתא א"כ אמאי לא קאמר דכ"ע ס"ל דמיפסלי ביוצא ופליגי בין באיתניהו גואי ובין באיתניהו אבראי ור"ע אומר דבכל גוונא זריקה מועלת כמו בבשר קדשי קדשים אלא מדקאמר דבאיתניהו גוואי ר"א נמי מודה ש"מ דהכי ס"ל לרב פפא ומש"ה פסק הרמב"ם ז"ל כוותיה. ובזה א"ש מה שהקשה הלח"מ ז"ל בפ"א מהל' פסה"מק מ"ש דבהא פסק כרב פפא דבאיתניהו אבראי פליגי ולענין שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה דפליגי נמי ר"א ור"ע אי זרק חוץ לזמנו ואמר ר"ש במנחות ד' מ"ז דפליגי נמי אי זריקה מועלת ליוצא ולטעמייהו אזלי ורב פפא דחי דילמא היכא דאיתניהו אבראי כ"ע לא פליגי דאין בלחם משום פיגול וכי פליגי באיתניהו גוואי ובזה פסק דלא כשינויא דרב פפא ומ"ש גבי אימורי קדשים קלים פסק כשינויא דרב פפא ובזבחים פ' כל התדיר רמיין לה אהדדי ומשני ומה שתי' הוא ז"ל לדחות שינויא דרב פפא גבי שתי הלחם מהא דרב גידל לפמש"כ לעיל בסוגיא דרב גידל זה אינו ולפמש"כ ניחא דהכא גבי אמורין ע"כ להלכה אמר רב פפא כן וכמש"כ לעיל. אבל גבי שתי הלחם דיחוי בעלמא הוא ובלשון קושיא ע"כ תפס הרמב"ם ז"ל עיקר לדברי רב ששת דבאיתניהו אבראי נמי פליגי. ועוד דלרב פפא צ"ל דר"ע ס"ל כר"א בר"ש דזריקה מקדש ללחם ולא שחיט' והוא דלא כהילכתא:

ועוד בלא"ה אין כאן קושיא דהא דאמר רב פפא גבי אימורין דאיתניהו אבראי פליגי בהא כ"ע מודים וכן משמע מרישא דבשר קדשי קדשים ועיקר חידושי' דרב פפא הוא לאשמעינן דבאיתניהו גוואי כ"ע מודים וא"כ הא דפרכינן דרב פפא אדרב פכא בפ' כל התדיר ע"כ הוא משום דס"ד דהמקשה לחלק בין איתניהו אבראי לאיתניהו גוואי אפילו בבשר קדשי קדשים ואי לאו דרב פפא הוי אומר דגם בבשר ואימורין פליגי באיתניהו גוואי אבל איתניהו בראי ר"ע נמי מודה אבל כיון דאמר רב פפא דגם באיתניהו אבראי פליגי מש"ה פריך עלי' מהא דאמר גבי שתי הלחם דבאיתניהו אבראי לא פליגי ומסתברא ליה להמקשה דדמיין להדדי ומשני דלא דמי אימורים ובשר דגופא דזיבחא הם ומש"ה ס"ל לר"ע דגם באיתניהו אבראי זריקה מועלת אבל שתי הלחם לאו גופא דזיבחא הם. וא"כ תו לא תיקשי מ"ש דפסק כרב פפא באימורי' דבאיתניהו אבראי פליגי דזה לא מחידושי' דרב פפא הוא אלא מסברא שמיע לן מרישא דבשר קדשי קדשים דנפסלו ביוצא ואין לחלק בזה בין חזרו לפנים או אם עדיין הם בחוץ. אבל לענין שתי הלחם לא פסק כוותיה אלא כרב ששת:

והתוספות במנחות ד' מ"ז הקשו אהא דקאמר התם ואזדא ר"א לטעמיה ור"ע לטעמי' דתנן אימורי קדשים קלים והקשו שם אמאי לא מייתי רישא דמתניתין דפליגי בבשר קדשי קדשים. ולפי הנ"ל יש ליישב דבעי לאתויי ראיה דבאיתניהו אבראי נמי פליגי וא"כ לא הוי מצי לאתויי מרישא דדילמא התם נמי לא פליגי אלא באיתניהו גוואי אבל מסיפא שפיר מייתי דע"כ באיתניהו אבראי פליגי דבאיתניהו גוואי גם ר"א מודה כיון דלא מיפסלי ביוצא:

ובצ"ק ז"ל שם במנחות ראיתי שתי' דמש"ה לא מייתי מרישא דה"א דברישא הוא דאמר ר"א דאין זריקה מועלת לאפוקי מידי מעילה משום דלחומרא. אבל התם גבי שתי הלחם לקובעו בפיגול ה"א דמודה ר"א דזריקה מועלת לקובעו בפיגול ודבריו תמוהים הא תנינן בהדיא ברישא דאין חייבין משום פיגול ונותר וטמא אלמא דלקולא נמי אמרינן דאין זריקה מועלת ע"כ נראה כמו שכתבתי:

ואיידי דאיירינן באותו ענין אכתוב כאן מה שראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י' מהל' פסולי המוקדשים דיציאה אי פוסלת בפרים הנשרפים הוי ספק דאיבעי לן בש"ס בזבחים וסלקא בתיקו. והביא שם הכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל שתמה עליו דע"כ לא מיבעי לן הכי אלא לר"ל דס"ל דבשר קדשים קלים נפסל ביוצא קודם זריקה משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת ומש"ה מיבעי לן בפרים הנשרפין משום דדילמא דווקא בקדשי קדשים הוא דס"ל לר"ל הכי משום דאין סופן לצאת חובה אבל פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה גם ר"ל מודה דאינו נפסל ביוצא או דילמא ל"ש. אבל לר' יוחנן דס"ל דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא משום דסופן לצאת אע"ג דאין יציאתן חובה א"כ כש"כ פרים הנשרפים דסופן לצאת חובה דאין בהם פסול יוצא. וא"כ אמאי פסק דספיקא הוא ועי' בלחם משנה פ"ג מהל' מעה"ק מה שכ' בזה ולענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל ברורין דרש"י ז"ל כתב שם להדיא דהא דקאמר הש"ס התם בטעמי' דר' יוחנן דאמר דבשר קדשים קלים אינו נפסל ביוצא היינו משום דסופן לצאת לאו מדברי ר' יוחנן הוא מדבעי לן התם בפרק התדיר אליבא דר' יוחנן באימורין מאי וע"כ היינו משום דמספקא לן בטעמי' דר' יוחנן אי משום דסופן לצאת ודווקא בשר אבל אימורין דאין סופן לצאת מיפסלי ביוצא או דילמא טעמיה דר' יוחנן הוא משום דבקדשים קלים אין בהם פסול יוצא עד אחר זריקה. אבל קודם זריקה לא מיפסלי ביוצא לא בשר ולא אימורים ופליגי שם אמוראי באימורים אליבא דר' יוחנן איכא אמוראי דס"ל דבאימורין יש בהן פסול יוצא גם קודם זריקה וטעמי' דר' יוחנן בבשר הוא משום דסופו לצאת ואליבי' אתיא הא דאמרינן בפ' טבול יום דלא מיבעי לן בפסול יציאה בפרים הנשרפים אלא אליבא דר"ל דאמר עדיין לא הגיע זמנן לצאת אבל לר"י פשיטא דאין בה פסול יוצא מקל וחומר דבשר קדשים קלים דאין יציאתן חובה. אבל למ"ד דר' יוחנן אף באימורים פליג וע"כ לאו מטעמי' דסופן לצאת אלא משום דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא קודם זריקה א"כ גם אליבי' דר"י איכא למיבעי בפרים הנשרפים משום דיש לומר דגם הוא מודה לסברת ר"ל דעדיין לא הגיע זמנן לצאת ומטעמא אחרינא קאמר דאין פסול יוצא בבשר ואמורי קדשים קלים וכנ"ל ומיבעי לן בפרים הנשרפין כיון דיציאתן חובה מי אמרינן הא סופן לצאת או מ"מ עדיין לא הגיע זמנן לצאת. וא"כ אין כאן שום קושיא על הרמב"ם ז"ל כיון דהוא ז"ל פסק כרב פפא דבאימורין נמי אין בהן פסול יוצא ושפיר איתא הא דמיבעי לן בפ' טבול יום לענין פרים הנשרפין ככ"ע וזה ברור ואמת ותמיהני על לח"מ ז"ל שדיבר קצת מזה ויישב בדוחק ולענ"ד הדברים ברורי' ופשוטים כמו שכ':

שם גמרא והני תרתי למה לי כו' לפי מאי דמשמע מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל דזריקה מועלת לאימורי' אפילו להקטירן על גבי המזבח א"כ הוי מצי למיעבד צריכותא בפשיטות דאי תני רישא ה"א בהא אמר ר"א דאין זריק' מועלת משום דנפסל הבשר ואין לו תקנה אבל באימורים דכשירים להקטיר אימא דמודה ר"א אלא דכבר כתבתי לעיל מה שנראה לי בדעתו ז"ל:

ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שביאר האי צריכותא דהש"ס דמשום קולא וחומרא קאמר דאי הוי תני' רישא ה"א בהא קאמר ר"א דאין זריקה מועלת משום דלחומרא הוא למעול בו אבל בסיפא אי נימא דאין זריקה מועלת הוי לקולא דאין מועלין בה אימא דמודה דזריקה מועלת לחומרא ויש שם חסרון דברים בפי' המשניות שם ולפ"ז מיושב קצת קושית התוס' בזה מהא דלעיל אמרינן איפכא אלא דלפי האמת א"א לפרש כן דהא ברישא קולא נמי איכא בהא דאין זריקה מועלת דאין חייב עליו משום פיגול נותר וטמא ואפשר לומר דלענין חיוב חטאת אזלינן לקולא ולא מחייבינן ליה מספק אלא דא"כ גבי אשם מעילות נמי א"א לחיובי מחמת חומרא:

ולפי מה שנתבאר לעיל שיטת הרמב"ם ז"ל דכל הני מעילות דלעיל אינן אלא מד"ס אפשר לישב ג"כ קושית התוס' דהתם שפיר אמרינן דמסתבר יותר לאפוקי מידי מעיל' מלאתויי' משום דמעילה דהתם בלא"ה מד"ס הוא א"כ אפילו שלא כתיקנה