קרן אורה מעילה תפז

ע"ב גמרא הלנה דקעביד בידים כו' ואין כאן סייעתא לרב גידל מסיפא והקשו התוס' ז"ל מ"מ לסייעיה מרישא דאי בעולה פשיטא אלא ע"כ בחטאת ואי דלא זריק פשיטא אלא ע"כ בדזריק וסייעתא לרב גידל ודבריהם ז"ל בתירוצם סתומים ועיין בבה"ז מש"פ בדבריהם דהברייתא מיירי דפיגל בזריקה ואז מועלין בו אבל רב גידל מיירי דפיגל בשחיטה וכמש"כ התוס' לעיל ובזה ליכא סייעתא לרב גידל. ופי' תמוה דא"כ למה להו להתוס' ז"ל למימר דקמ"ל לאפוקי ממ"ד היתר שחיטה שנינו הא בלא"ה קמ"ל רבותא דזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה ועוד דכבר כתבתי לעיל דאין שום חילוק בין פיגל בשחיט' לחוד או פיגל גם בזריקה ונראה לפרש דבריהם ז"ל דמוקי לה בדלא זרק ולא תיקשי מאי למימרא דקמ"ל דאע"ג דלא פיגל בשחיטה אלא בקבלה אפ"ה מועלין בו ודלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו אבל זריקת פיגול הוי זריקה ומוציאה מידי מעילה וזה ברור:

רש"י שם בד"ה הלנה דקעביד בידים כו'. מדבריו משמע דהחילוק הזה אינו אלא מדרבנן ומשום קנסא אבל מה"ת גם זריקת שאר כסולין מוציאה מידי מעיל'. אבל באמת נראה דדוקא בפיגול אמר רב גידל משום דהוי אמינא דזריקתו מוציאה מידי מעילה כי היכי דמרצה לפיגולו ובזה איצטריך ליה לר"ג לאשמעינן דאפ"ה אינו מוציאו וכן כתבו התוס' לעיל אבל בשאר פסולין פשיטא דאינו מוציאה מידי מעילה. וא"כ קשה קצת למה לי' להש"ס לחלק בין עביד מעשה או לא ואמאי לא קאמר דפיגול שאני משום דמרצה לפיגולו מש"ה מוציא נמי מידי מעילה וי"ל דזה נראה לי' להש"ס לדמויי מחשבת לן ללן ממש וכי היכי דלן ממש אינו מוציא מידי מעילה ה"נ מחשבת לינה. והיינו טעמא דלא מייתי סייעתא לרב גידל ממתניתין דזרק בלילה או קיבלו פסולין וזרקו את דמו דאינו מוציא מידי מעילה משום דזה פשיטא ליה דלא דמיין להדדי ועי' בצ"ק ז"ל במנחות ד' מ"ז מה שהקשה שם על התוס' בד"ה ואינה מוציאה. ולא ידענא מאי קשיא ליה דאפיגול קאמרי התם מדקתני שנשחט' חוץ לזמנו משמע דאם השחיטה היתה בהכשר וזרק במחשבה מיקרי שעת היתר ואין בה מעילה אבל הם עצמם כתבו שם דלאו קושיא היא כי באמת הכל אחד בין שחיטה היתה בפיגול בין הזריקה וכמש"כ לעיל:

דף ה ע"א גמרא היתר שחיטה או היתר זריקה שנינו כו. עיין בתוס' ביבמות ד' ל"ג בד"ה אלא מליקה בב"א כו' כתבו דבר קפרא ס"ל היתר זריקה שנינו ולא ידעתי אנה מצאו כן ואולי גירסא אחרת היתה להם הכא בשמעתין ובר קפרא לדעת שלישית דהיתר זריקה שנינו:

והנה התוס' כתבו בטעמא דמ"ד היתר זריקה שנינו דלאו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ושייכא בפלוגתא דר"ש ורבנן דא"כ היה להם למיבעי הלכה כר"ש או כרבנן ועוד דאפילו אליבא דר"ש בעי למימר לקמן דהיתר אכילה שנינו אלא אפילו לר"ש דס"ל בעלמא גבי טומאת אוכלין כל העומד ליזרוק בזרוק דמי אפשר דלענין מעילה מודה דלאו כזרוק דמי. וכן איפכא לרבנן דס"ל בעלמא דכל העומד ליזרק לאו כזרוק דמי הכא לענין מעילה מודו דכיון דעומד ליזרק פקע קדשי השם ויצאו מידי מעילה. ולכאורה הוא נגד הש"ס דמנחות ריש פ"ב דפריך התם על ר' נחמי' ורב אשי דאמרי אליבא דר"ש לענין טומאת אוכלין כל העומד לפדות כפדוי אמרינן וכל העומד ליזרק כזרוק דמי לא אמרינן מהא דאמר ר' יהושע במתניתין איזהו שהיתה לה שעת הכושר שלנה כו'. אלמא דלן דם אין בו מעיל' משום דאי בעי זריק וכל העומד ליזרק כו'. ולדברי התוס' ז"ל הכא מאי קושיא מעילה שאני דאפילו לרבנן דלא ס"ל כלל הך סברא דכל העומד לפדות גבי מעילה מודו דמיד שראוין לזריקה לאו קדשי ה' נינהו וא"כ לר"נ ורב אשי נמי לא תיקשי אלא וודאי משמע משם דמ"ד היתר זריקה שנינו היינו כר"ש דווקא. אבל לרבנן היתר אכיל' דווקא בעינן ומה שהקשו התוס' אמאי לא מבעי לי' אי הל' כר"ש כו' י"ל דאליב' דר"ש מספק' להו אי אמרינן אליבי' כל העומד ליזרוק כזרוק דמי וכמו דפליגי בזה בפי"ב דמנחות ומשום דמדברי ר' יהושע משמע יותר דאיירי בלן דם מדקתני שהיתה לה שעת הכושר וכדאיתא במנחות שם ובפי' רש"י להכי מיבעי ליה אי היתר זריקה שנינו ור' יוחנן דאמר היתר אכילה שנינו היינו משום דס"ל אפילו לר"ש לא אמרינן כל העומד ליזרוק כזרוק דמי וע"כ צ"ל דר' יהושע היתר אכילה שנה והיינו דבעינן למיפשט לקמן כר"ש גופא דהיתר אכילה שנינו וכר' יוחנן דאמר דאליבא דכ"ע היתר אכילה שנינו. ובזה אפשר לישב למ"ד היתר שחיטה שנינו שהקשו התוס' ז"ל אליבי' משחט בצפון וקיבל בדרום דמועלין בו ואמאי הא איכא היתר שחיטה ולפמש"כ ניחא דעיקר פלוגתייהו הוא לר' יהושע ולר"ש משום דמשמע להו דר' יהושע נמי לא בעי היתר אכילה וכנ"ל. ומש"ה אמר חזקי' דסגי בהיתר שחיטה לחוד ג"כ מהאי טעמא דכל העומד ליזרק כו' והכי אמרינן בב"ק פ' מרובה דשחיטת קדשים הוי שחיטה ראוי' מטעמא דכל העומד ליזרק אבל רישא דמתניתין סתמא היא ואתי' כרבנן ולדידהו לכ"ע היתר אכילה שנינו:

והנה אם נאמר דר' יוחנן נמי אליבא דר"ש פליג וכמש"כ וס"ל דאי בעי זריק לא אמרינן קשיא הא דאמרינן במרובה אליבא דר"י דר"ש ס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי וכן הקשו התוס' ז"ל במנחות שם. אבל אם נאמר דר' יוחנן אליבא דרבנן קאמר משום דלא ניחא לי' לאוקמא ר' יהושע כר"ש א"ש דהתם במרובה אליבא דר"ש קאמר אלא דמהא דפשטינן לקמן מר"ש עצמו דהיתר אכילה שנינו משמע דלר"ש נמי פליגי ומשום דאי בעי זריק לא אמרינן בכל מקום. ותדע דמ"ד היתר אכילה שנינו ס"ל דבכל מקום לא אמרינן כל העומד ליזרק כו' דכיון דאליבי' מפרשינן ברייתא דר"ש יש נותר כו' ולפני זריקה ולאחר זריקה ממש א"כ מסתברא דהך ברייתא דנותר שהובאה במנחות לענין טומאת אוכלין נמי לחלק בין לפני זריקה לאחר זריקה נמי מיתפרשא בהאי גוונא לאחר זריקה ממש. אלמא דלענין טומאת אוכלין נמי לא אמרינן אי בעי זריק. עכ"פ זה נראה ברור דלרבנן דר"ש כ"ע מודו דבעינן היתר אכיל' דווקא. ובזה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דפסק כר' יוחנן דהיתר אכילה שנינו ולא כחזקיה רביה ומש"כ הכ"מ ז"ל משום דסוגיא דמנחות אתיא כר' יוחנן הוא תמוה אדרבא מסקנת הש"ס התם דהיתר זריקה שנינו ורב אשי דהוא בתרא מסיק שם הכי וא"כ אמאי לא פסק כרב אשי דהיתר זריקה שנינו. אבל למש"כ ניחא דכל הסוגיא דמנחות אזלא אליבא דר"ש ולדידי' הוא דמסיק רב אשי התם דהיתר זריקה שנינו בדברי ר' יהושע. אבל לענין הלכ' קיי"ל כרבנן דלא ס"ל הך סברא דכל העומד ליזרק ולדידהו וודאי בעינן היתר אכילה וכדברי הרמב"ם ז"ל. ואפשר דדעת הכ"מ ז"ל ג"כ כן הוא ולא הביא ראיה ממנחות אלא לאפוקי מהא דאמר חזקי' דהיתר שחיטה שנינו ומשמע ליה דחזקי' קאמר אליבא דכ"ע אפילו לרבנן דר"ש ושפיר מוכח מסוגיא דמנחות דרב אשי לא ס"ל הכי אבל לענ"ד נראה דגם מ"ד היתר שחיטה שנינו הוא ג"כ דווקא אליבא דר"ש וכמו שכ' לעיל:

וע"פ הנ"ל א"ש נמי מה שנשארו התוס' בקושיא בזבחים פ' חטאת העוף אמ"ד היתר שחיטה שנינו מהא דתנינן התם דמועלין בחטאת העוף ששינה בהזאה בלבד ואמאי הא איכא היתר שחיטה ולמה שכ' ניחא דמתניתין התם אתיא כרבנן דר"ש דלדידהו וודאי היתר אכילה בעינן וכן לקמן ד' ח' במשנה הוזה דמה אין מועלין בה וע"ש בתוס' ולמש"כ יתישב הכל על נכון בס"ד. וכן נראה מכל המשניות דפ"ב וגבי פלוגתא דרב הונא ורב אדא לענין מיצוי חטאת העוף ע"ש היטב ודו"ק:

ונראה לי פשוט דדווקא לענין הוצאת מעילה בקדשי קדשים הוא דפליגי חזקי' ור' יוחנן. אבל לענין הבאת מעילה בקדשים קלים כ"ע מודים דלא הובררו לחלק גבוה עד אחר זריקה וכן משמע בכמה דוכתי:

שם גמרא ה"ד אי דקיבלוהו פסולין. כאן צ"ל ע"כ כפי' התוס' ז"ל למ"ד היתר שחיטה שנינו דקבלת פסולין היתה קודם גמר שחיטה דלא הוי שחיטה בהכשר ועי' בתוס' בד"ה היתר שחיטה מה שכ' בסוף דבריהם לדקדק אמאי לא נקט היתר קבלה ואין זו קושיא דכי בשביל שהותר לקבלה הוא דיצא מידי מעיל' הא עיקר יציאתו מידי מעילה הוא מחמת דאחר שחיט' ג"כ איתחזי לזריקה וכמש"כ לעיל ואע"ג דאיכא קבלה בינתים לא מעכבא וק"ל:

רש"י בד"ה שלן הדם או הבשר כו' אי למר כדאית ליה היתר שחיט' עכ"ל. לא ידעתי מאי ענין פלוגתא זו לכאן דהכא גבי דם חטאת כ"ע מודים דבעינן דם הכשר לזרוק ובהדיא איתא בזבחים דהיתה לה שעת הכושר היינו שנתקבל בהכשר ולא סגי בשחיטה בהכשר לבד:

שם בד"ה קרי כאן כו' אלא וודאי קיבלו פסולים לאו דווקא