קרן אורה מעילה תפה

משום דבעוף מודה דהני תלתא מיעוטי בבהמה נאמרו אבל לא בעוף. ולפ"ז מאי פריך רבי יוסף לרבה מהא דבעוף אם עלה לא ירד דילמא עוף שאני דאפילו ר' יהודה מודה בה. אבל לפי מש"כ לעיל יש לישב דבריה' ז"ל דכיון דטעמ' דרבה דאמר דירד הוא מטעמא אחרינא משום דכמאן דחנקינהו דמי א"כ אין לחלק בין בהמה לעוף. ולקמן בביאור דברי הרמב"ם ז"ל יתבאר יותר בעז"ה:

שם תוס' בד"ה חדא מגו חדא כו'. אלמא דשינוי עולת העוף שעשאה למטה שמלקה למטה כו'. ועיין תוס' זבחים ונדה דלא כ"כ וכן איתא להדיא בזבחי' דבשינוי מיצוי מיירי וכמש"כ לעיל:

שם בא"ד ומנתינת דם לא מצי למיפרך כצ"ל ואזלי הכא בשיטה זו דרבה לא פליג אלא אשחט בדרום ולא אקיבל בדרום:

שם וקרי חדא מגו חדא ההיא כו' כצ"ל:

שם גמרא והא דפליגי בה רבה ורב יוסף כו'. עיין בסוף זבחים דשם איתא סוגיא זו בסגנון אחר וצריך ביאור ואין כאן מקומו:

והנה בד' הרמב"ם ז"ל בשיטה זו איכא תרי מילתא דתמיה לכאורה. וכבר עמדו עליהם מפרשי דבריו ז"ל חדא דבסוגין מבוא' דע"כ לא פליגי רבה ורב יוסף בשחיטת דרום אלא לר"ש. אבל אליבא דר"י כ"ע מודים דירדו והוא ז"ל פסק נשחטה בלילה ונשפך דמה ויצא כר' יהודה דירד ואפ"ה פסק בשחיטת דרום דלא תרד. ועוד דמסוגין משמע דלרב יוסף דאמר לא ירדו יש בהן מעילה מדאורייתא. ולרבה הוא דמוקמינן לה במעילה דרבנן משום דס"ל דירדו. והוא ז"ל פסק בה' מעילה בכל הפסולין דאין מועלין בהם אלא מדברי סופרים אפילו אלו שאם עלו לא ירדו:

והנה הלחם משנה ז"ל כתב בפ"ב מה' פסולי המוקדשין ליישב תמיה הראשונה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דסוגיות חלוקות הן דסוגיא דשמעתין ס"ל דר' יהודה פליג נמי בניתנין למעלה שנתנן למטה ומש"ה קאמרינן דשחיטת דרום נמי תרד אליביה דר"י. אבל לפי מאי דאמרינן בזבחים דר"י מודה בניתנין למעלה שנתנן למטה דלא ירדו א"כ מודה נמי בשחיטת דרום דלא ירד. ולענ"ד אין זה מוכרח חדא דכבר כתבתי לעיל דהא דמודה ר' יהודה בניתנין למעלה שנתנן למטה היינו משום דס"ל דלא יאספנו והוי זריקה קצת ואין זה דומה לנשפך דמה וליכא למילף מינה לשחיטת דרום. ועוד דלדעת הרמב"ם ז"ל וודאי אין זה מוכרח דהא הוא ז"ל פסק דאפילו בעלים נתכפרו בניתנין למעלה שנתנן למטה משום דשלא במקומו כמקומו דמי. ומש"ה מודה בה ר"י וא"כ אין ראיה לשחיטת דרו' וכן פ' הוא ז"ל אפילו בניתנין בחוץ שנתנן בפנים דנתכפרו בעלים ועי' בתוס' זבחים ד' כ"ו ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' פסולי המוקדשים:

ע"כ היה נראה לישב דברי הרמב"ם ז"ל ע"פ ד' התוס' ז"ל בפרק המזבח מקדש שכתבו בטעמא דהאי מילתא דאמרינן הכא דלר' יהודה בשחיטת דרום תרד ואמאי הא לית ליה אלא ג' מיעוטי לנשחטה בלילה ונשפך או יצא דמה ומנ"ל לשחיטת דרום דמלילה ליכא למילף דלילה גריע דלא חזי כלל אבל דרום ראוי לקדשים קלים וכתב ב' טעמים או משום דר' יהודה לטעמי' דאמר השוחט חטאת בדרום לוקה משום לא תזבח כל דבר רע ומינה שמעינן נמי דאם עלה ירד או משום דשחיטת דרום הוי כשחיטת חוץ. והטעם השני אינו מובן דא"כ מאי אירי' לר' יהודה אפילו לר"ש נמי ירד כיון דהוי כשחיטת חוץ ע"כ נראה עיקר כטעם הראשון. ולפ"ז א"ש דהא דאמרינן בפ' כל הפסולין תרי תנאי אליבא דר' יהודה וחד תנא ס"ל אליבי' דאינו לוקה אשחיטת דרום. והרמב"ם ז"ל משמע דפסק כהאי תנא דאינו לוקה מדלא חשיב במנין הלאוין שחיטת דרום ועיין במשנ"למ פ"א מהל' פסולי המוקדשים מש"כ בשם הרמב"ן ז"ל ולהאי תנא לא שמעינן לר' יהודה בשחט בדרום דירד ומש"ה פסק דלא ירד כיון דליכא מיעוטא:

אבל אי קשיא הא קשיא לי אמאי לא פסק בשחיטת דרום כרבה דירד ואי משום דאיתותב ממתניתין דחטאת העוף דבכלל כל שפסולו בקודש הוי נמי מליקח עולת העוף למטה וא"כ הוי נמי בכלל אם עלו לא ירדו. ז"א דהא הרמב"ם ז"ל מחלק בינייהו דהא במלק בלילה לדידי' דפסק כר' יהודה תרד. ואפ"ה פסק דאינו מטמא בבית הבליעה אלמא דלא דמי להדדי אם לא שנאמר דס"ל כמש"כ התוס' ז"ל בפ' חטאת העוף לחלק בין עוף לבהמה אבל מסוגין לא משמע הכי כמש"כ לעיל. וע"כ צריכין אנו לומר כן לדעת הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין בהמה לעוף דהא הוא ז"ל פסק במליקת זר וכל הפסולין דלא תרד ובשחטה כה"ג תרד דדווקא בטמא דחזי לעבודת ציבור מודה ר' יהודה דלא תרד אלא וודאי יש חילוק בין בהמה לעוף וכן כתב התוסי"ט ז"ל שם. ועיין בתוס' ז"ל בזבחים ד' כ"ה ובתוס' פרק חטאת העוף גבי פלוגתא דרב' ור"י לענין מליקת זר אי מטמאה בבית הבליעה כי שיטתם שם הוא דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל כי הם ז"ל כתבו שם דכל הסוגיא התם אליבא דר"ש אזלא ואפילו ר"ש מודה בבע"מ דירד והרמב"ם ז"ל פסק בכל הפסולין דלא ירד בעוף גם אליבי' דר' יהודה והדברים ארוכים בזה. וגם עיקר החילוק בין בהמה לעוף אין לו טעם ברור. דלכאורה די לבא מן הדין להיות כנדון דעוף ילפינן מבהמה לענין דינא דאם עלו לא ירדו כדאיתא ריש פרק המזבח מקדש ע"כ עדיין הדברים צריכין עיון וישוב:

ועתה נשוב אל התמיה הב'. מה שפסק בכל הפסולין אפילו אלו שאם עלו לא ירדו אפ"ה אין מועלין בהן אלא מדרבנן נ"ל משום דרבה דקמשני מאי מועלין מדרבנן ע"כ בכל מילי דתנן במתניתין ג"כ לית בהו מעילה אלא מדרבנן. דאי מועלין בהם מה"ת א"כ איך כייל להו תנא דמתניתין לכולהו כחד. ולא עוד אלא דשחיטת דרום פשיטא ליה טפי למעילה מכל שאר פסולי מדתני ליה ברישא אלא וודאי משמע דכולהו חד דינא אית להו וס"ל לרבה דאפילו הני דאם עלו לא ירדו לית בהו מעילה אלא מדרבנן משום דלאו קדשי ה' מקרי כיון דפסולים הם והיינו דפסק בזה כרבה דהילכתא כוותיה לגבי רב יוסף בכל מקום. אלא דאכתי קשיא לי מהא דתנן בפרק חטאת העוף וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ומועלין בהם משמע דבהני דמטמאין בבית הבליעה אין מועלין בהם ובשלמא אי נימא דבהני פסולי דאין מטמאין בבית הבליעה אית בהו מעילה מה"ת א"ש דבהני דמטמאין לית בהו מעילה אלא מדרבנן. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בכולהו ליכא מעילה אלא מדרבנן וא"כ מ"ט תני דווקא בהני דאין מטמאין דמועלין בהם הא מעילה דרבנן איכא בכל גוונא אפילו בהני דמטמאין מידי דהוי אקדשים שמתו. וצ"ל דהא קמ"ל דאפי' בהני דאין מטמאין אין מיצוי דמן מוציא מידי מעילה והוי ס"ד דאפילו רבנן לא גזרו בהו קמ"ל אבל ה"ה דבהני דמטמאין בבית הבליעה דמועלין בהן ג"כ מדרבנן:

ויש להביא קצת סעד לדברינו דלרבה בכולהו אין מועלין אלא מדרבנן מהא דאמר ר"א לר"י בפרק חטאת העוף אשם ששחטו בצפון לשם שלמים יוכיח דיש בו מעילה ואי נימא דבהני פסולין דאם עלו לא ירדו יש בהן מעילה מה"ת א"כ מאי יוכיח הוא זה על עולה שעשאה למטה כמעשה חטאת דאפילו לר"א אין בו מעילה אלא מדרבנן ובאשם ששחטו בצפון לשם שלמים יש בו מעילה מה"ת אלא וודאי בכל הפסולין אין בהם מעילה מה"ת. אלא מדרבנן והיינו טעמא כיון דלכתחילה אין ראוין להקטרה לא הוי בכלל קדשי ה' ועי' שם בתוס' בפ' חטאת העוף ד' ס"ו בד"ה והרי קדשי קדשים כו' ודו"ק:

ומ"מ צ"ע ליישב פלוגתא דר"א ור"י בפ' חטאת העוף בעולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת אי מועלין בה ולרבה צ"ל דלא פליגי אלא במעילה דרבנן וא"כ מאי מהני הא דאמר ראב"א שטעמיה דר' יהושע דלהכי אין מועלין משום דנמשכה ונעשית חטאת העוף ולענין מעילה דרבנן אכתי אמאי אין מועלין בה כיון דפסולה היא כדמסיק התם לאפוקי ידי חובתו מי אמר. ועיין בתוס' שם שכתב מידי דהוי אזריקת פיגול דמוציא מידי מעילה והרי בזריקת פיגול נמי יש מעילה מדרבנן כמו שיתבאר לקמן בשמעתא דרב גידל. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מעילה כתב הטעם משום דשינה הכל לדבר שאין בו מעילה וכפשטיה דמתניתין ולא כתב לטעמו של רב אדא בר אהבה ואפש' משום דלשיטתו דפסק כרבה דמעילה זו אינה אלא מדרבנן תו לא שייך בזה סברת ר"א ב"א דמ"מ מדרבנן הי' צריך לגזור בה מעילה. ע"כ כתב דמשום דשינה לשם דבר