קרן אורה הוריות רכב

בפרשת מלך ולכאורה לא משמע כן מסוגין דלדבריהם דלא נאמרה פרשת מלך במלכי ישראל א"כ האימה מפניהם לאו מצוה היא ולא קרינן ביה אין ע"ג אלא ה' כו' אלא נראה דהדבר תלוי בעם וכל שקבלו עליהם אותו למלך מחוייבים לסור אל משמעתו וגם בהם הדבר תלוי להורידו מגדולתו כדאיתא בירושלמי שדוד כל הימים שברח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט אע"פ שנמשח תחילה ע"פ הדיבור וכן משמע פשטיה דקרא מקרב אחיך תשים עליך מלך דשימת המלך תלוי בעם. אבל בירושלמי במכילתין איתא דהא דמלכי ישראל מביאין שעיר היינו עד יהוא בן נמשי שנאמר בני רבעים ישבו לך על כסא אבל מכאן ואילך בלסטיות נטלוהו משמע דמלך ישראל שמלך בחזקה לא נאמר בו כל דיני מלך וחשיב כהדיוט ומדברי הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים נראה דלא נקרא מלך ישראל לכל הדברים הנאמרים בפרשה אלא מלך שהועמד ע"פ נביא כמו ירבעם. ומבואר בדבריו שם בפ"א הלכה ח' נביא שהעמיד מלך מישראל כו' הרי זה מלך משמע דמלכי ישראל שעמדו שלא ע"פ נביא אין להם דיני מלך. וכן מסתבר דהמלוכה נתנה לזרע דוד המלך ע"ה לבד וכל המורד בו ובזרעו כאילו מורד בשכינה ע"כ לא היה להם בארץ ישראל רשות מצד עצמ' להמליך מלך אחר אם לא ע"פ נביא כמו ירבעם ויהוא בן נמשי דמשמיא הוא דאסכי מויומה שפי' רש"י ז"ל בד"ה מה להלן שאין על גביו וכו' דבמלך משתעי קרא דכתיב שום תשים עליך מדבריו ז"ל נראה דקרא לא מיירי אלא במלך ממש דנאמר בו שום תשים ולפ"ז צ"ע בנשיא דאין עליו דין מלך. ואם מחל על כבודו כבודו מחול למה יתחייב בשעיר. וצ"ל דמ"מ אין על גביו כו' אע"פ שיכול למחול ודו"ק:

ע"ב מלכי בית דוד מושחין מלכי ישראל אין מושחין ומפני מה משחו את יהוא מפני מחלוקתו של יהורם. והקשה הכ"מ בפ"א מהלכות מלכים ממשיחת שאול והוא תמוה דע"כ לא אימעיטו ממשיחה אלא לאחר שנתנה המלוכה לדוד ולזרעו עד עולם ומלכות ישראל הוא מלוכה שאינו קיימת לדורות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים ע"כ אין צריכה משיחה בשמן המשחה ואפילו משיחה בשמן אפרסמון לא עשו אלא מפני המחלוקת חבל שאול המלך שהוא הוכשר למלוכה ראשונה ע"פ הדיבור ודאי שהיה צריך משיחה גמורה בשמן המשחה ועיין רש"י ז"ל בכריתות אלא דממה שאמרו ז"ל רמה קרני ולא רמה פכי שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן נראה דשאול ג"כ לא נמשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון והיינו דאמרו ז"ל ולא רמה פכי כי הפך הוא כלי חרס ופסול הוא לכלי שרת ולא ניתן בו שמן משחת קודש אלא שמן אפרסמון ע"כ לא נמשכה מלכותם כי לא היתה משיחה גמורה אבל דוד ושלמה שנמשחו בשמן המשחה כמו שכתב ויקח את קרן השמן מן האהל משיחתן היתה משיחה גמורה לעד ולדורות אי הוי משיח הוי כה"ג ואי לא לא הוי כה"ג נראה דל"ד קאמר דלא הוי כה"ג דוודאי אין משיחה מעכבת אלא ה"ק דבלא משיחה לא הוי כה"ג מחמת ירושה:

דף יב ע"א ומר הוה שמן המשחה כו' אמר רב פפא באפרסמא דכיא. עיין בלח"מ פ"א מהלכות מלכים שהקשה על לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות כלי המקדש דמשמע שם מדבריו ז"ל דיהואחז נמשח בשמן המשחה. והוא נגד דברי הש"ס הכא ולדידי לא קשיא דהש"ס לא פריך אלא דר' יהודה אדר"י דר' יהודה אית ליה ביומא דארון נגנז ויאשיהו גנזו א"כ לטעמיה לא היה אז בימי יהואחז שמן המשחה אבל לסתמא דמתניתין דיומא דארון גלה לבבל לא קשיא דשפיר היה שמן המשחה עד החורבן ומלשון הרמב"ם ז"ל מהלכות עבודת יוה"כ נראה שדפהו כמ"ד ארון גלה לבבל שכתב כל ימי בית שני שלא היה ארון משמע דכל ימי בית ראשון היה הארון. וכן כתב בפ"א מהלכות כהמ"ק דבבית שני לא היה שמן המשחה אבל כל ימי בית ראשון היה שמן המשחה וק"ל אמר רב פפא באפרסמא דכיא נראה דהא דלא משני רב פפא הכי אברייתא דיהוא דהתם פשיטא דלאו שמן המשחה היה דמשיחתו היה בשבטי ישראל. ומאי בעי שמן המשחה התם הלא היה מונח אצל הארון בירושלים וק"ל:

בתחלה היו יוצקין על ראשו ואח"כ נותנין לו שמן בין ריסי עיניו משמע דהיו נותנין שני פעמים שמן פ"א על ראשו ואח"כ נותנין שמן בין ריסי עיניו כמו למ"ד משיחה תחלה דהיו ב' מתנות שמן אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמאותו השמן עצמו שיצקו על ראשו מזה היה מושחו בין ריסי עיניו. ע"ש בפ"א מהל' כלי המקדש וגם משמע מדבריו ז"ל דהמשיחה כמין כי לא היתה כמו שפירש"י ז"ל אלא מהשמן שיצק על הראש היה מושח ממנו ע"ג עיניו כמין כי והטעם נראה כי עיני הכהן הם עיני כל ישראל להאיר להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב גו' וגם עיני הכהן יראו כל נגע ועליו הדבר מוטל לטהר את ישראל מכל טומאה ע"כ היה נמשח משמן שעל הראש על גבי העינים שגם העינים יומשחו בשמן משחת קודש כי המשיחה בשמן הקודש רומזת לאור הקדושה אשר ישכון על ראש המלך וכהן בחינת כתר כהונה ומלכות וע"כ המלך לא היה נמשח אלא כמין נזר על הראש לבד לרמוז כי הוא הראש כמש"נ ראש שבטי ישראל אתה אבל להמשיך האור הגדול הזה למטה לכל ישראל היא פעולת הכהן הגדול ע"כ היה השמן יורד מן הראש על העינים ומשם היה יורד אל הזקן כמין שני טיפי מרגליות ומשם יורד ע"פ מדותיו כי אור השמן היה מתפשט על כל ישראל שהם בחינת מלבוש אל מעלת הכה"ג כנודע שכל מדריגה עליונה מתלבשת במה שלמטה הימנו ולגודל קדושת השמן אין כח ביד כולם לקבל אור עצמותו ע"כ כשהיה מספר היה עולה בעיקרי זקנו ולא היו מקבלים אלא מריחו הטוב.:

וזש"א ז"ל שהיה משה רבינו דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה במה שירד למטה על זקן אהרן ואולי מעילה היא זו לרוב קדושתו יצא ב"ק כטל חרמון כו' מה טל אין בו מעילה בירידתו כן שמן המשחה אין בו מעילה כי כן הוא חפצו יתברך להיות אור השמן מאיר לכל ועדיין היה אהרן דואג שמא אני מעלתי במה שהוריד ע"פ מדותי יצא ב"ק ואמרה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשם שמשה לא מעל כך אתה לא מעלה כי נחת רוח הוא לפני שע"י שניכם יתגלה טוב ונועם העליון על כל עמי ישראל וכל הארץ האירה מכבודו יתברך כרצונו הק' האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש"א בח"א שהאריך בזה ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין הם ניחוש לרעה וזה אסור ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו וקאמר התם אלא משום דנחיש והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש ולדברי המהרש"א ז"ל תיפוק ליה דמוהר לעשות סימן לטובה והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש הא עשה סימן לטובה כמ"ש והיה הנערה כו' ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ע"א ובדברי הראב"ד שם ובנושאי כליו ועוד מ"ש דגבי לא תעוננו אסור ליתן עונה אפילו לטובה כדאיתא התם בפ"ד מיתות ולענין ניחוש אינו אסור אלא לרעה ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר ואינו בכלל ניחוש ושורש של דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה"ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה כמ"ש ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשם סימן וכמו שאמרו ז"ל על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו:

מ"ס דר"מ כו' מרובה בגדים מנין ת"ל הכהן המשיח נראה דהא דלא איצטריך לר"מ הכהן למעוטי מלך כמו דאמרי רבנן משום דס"ל כיון דבאותו הפרשה קראו התורה בשם נשיא ולא בשם משיח אלמא דלא הוזכר בתורה משיחת המלך וגם אינה מחוייבת היא אלא במלך ראשון. ע"כ אפילו אם לא נאמר כהן לא הוי מרבינן מלך ממשיח. ובאמת קשיא לי למה ליה להש"ס למימר לעיל לרבנן דס"ד על שגגת מעשה יביא שעיר כו' ואמאי לא קאמר דהוי ס"ד דמלך שנמשח בשמן המשחה מביא פר ונשיא הוא מלך שלא נמשח מביא שעיר וצ"ל דבלא"ה שפיר משני וק"ל:

ע"ב אימא סיפא אין בין המשמש כו' אתאן לר"מ כו' כבר העירותי לעיל במכילתין דתרי גווני איכא בכהן שעבר הא' הוא משיח שעבר מחמת זקנה או מחמת מום ומשחו כהן אחר והב' הוא בגוונא דפליגי ר"מ ור"י שאירע פסול בכה"ג ומינו אחר תחתיו ואח"כ חזר הראשון לעבודתו והשני נקרא כהן שעבר והיה נראה דבמשיח שעבר מחמת זקנה או מחמת מום לכ"ע הרי הוא כה"ג לכל דבריו ולא פליג ר"י בזה אלא דלא מצי לאוקמא מתניתין בהכי משום דמתניתין סתמא קתני משמע דמיירי בכל כהן שעבר ועוד דבעבר מחמת מום לא שייך למיתני אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה (כיון דהוא פסול לעבודה) אבל לכל דיניו הרי הוא ככה"ג וכשעבר מחמת זקנה ודאי משמש בח' בגדים:

ולית ביה משום איבה ולא פליגי אלא בכהן שנתמנה בשעת פסולו של ראשון ואח"כ עבר בזה ס"ל לר' יוסי דאינו ראוי לכה"ג משום איבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה את שני הפירושים בכהן שעבר ובזה יתיישב נמי לשון הרמב"ם ז"ל בסוף הל' שגגות שכתב על משוח שעבר מחמת זקנה או מום כלישנא