קרן אורה הוריות רכא

למימר דאתי לאתויי ערל כדתניא בברייתא משום דלא אשכחן ביה דיעבד. ולא יתיישב הא דתני ושחיטתן כשירה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שפיר אשכחן ביה לכתחילה ודיעבד וצ"ל דמילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לאתויי אע"ג דבברייתא תני לה. וע"כ צ"ל כן לפי מה שנראה מדברי התוס' בעירובין ריש פרק הדר דאביי ס"ל כר"מ דאמר מומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה וכדמוקמינן לאביי דאמר אוכל נבילות להכעיס כר"מ גבי עד זומם וא"כ אביי ודאי הוי מצי לאוקמי לאתויי ישראל מומר לדבר אחד ודוחק לומר דלר"מ לא מהני בדיקת סכין אלא דכבר כתיבנא בסנהדרין פרק זה בורר דאביי לא ס"ל כר"מ בהא דחשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה ע"ש ונראה דגם לר"מ דס"ל חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה הוא אינו אלא משום חשדא ומדרבנן דאל"כ מאי עביד בקרא דמן הבהמה להביא בני אדם שדומין לבהמה לקבל מהן קרבנות. כיון דס"ל מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה אלא ש"מ דמדרבנן בעלמא קאמר אבל מ"הת לא הוי מומר לכל התורה. אלא דבעירובין לא משמע כן בהא דקאמר איזהו מומר זה המחלל שבת בפרהסיא ופריך אי ר"מ הא אמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה אפי' באחד משאר איסורין נמי ומאי קושיא דלמא איזהו מומר מ"הת קאמר. וי"ל דהכי פריך כיון דאמרת דמחלל שבת מומר הוי ע"כ היינו משום דס"ל דלר"מ בדבר אחד הוי מומר לכל התורה א"כ בכל אסורין נמי אבל למסקנא גם לר"מ לא הוי מומר לדין תורה אלא חשוד וכן משמע מלישנא דרבא דאמר דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם משמע דליכא למ"ד דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה העולה מכל הנ"ל דבין מומר לתיאבון בין מומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה ודין האמור בש"ע דשחיטתו פסולה בכל גווני צ"ע ולמאי דפסק הרמב"ם ז"ל דאפיקורוס הוא יש לדקדק קצת מאי טעמא דרבא דאמר דמומר להכעיס כשר לעדות הא כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות דהאפיקורסין לא הוצרכו חכמים למנותן בפסולי עדות ופשיטא שהן פסולין ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה:

ואכתי נשאר לבאר מ"ש להרמב"ם ז"ל דלא נקרא מומר אלא אם הוא מפורסם בה והורגל לעבור עליה כמ"ש בהל' מע"הק ומשמע דבפעם אחת לא נקרא מומר. ולא נודע מקורן של דברים ונראה דיצא לו מהא דממעטינן מומר מקרא דמעם הארץ ומומר אינו בכלל עם הארץ ומשום חד זימנא לא מיקרי יוצא מן הכלל אלא דוקא אם הורגל ומפורסם בה. אז הוא אינו בכלל עם הארץ אלא דלכאורה זה אינו אלא לת"ק דיליף מקרא דמעם הארץ אבל לר' שמעו דהטעם הוא משום דלא הוי שב מידיעתו א"כ אפילו בחד זימני נמי לא הוי שב מידיעתו ולמאי דכתיבנא דהרמב"ם ז"ל ס"ל לתרווייהו לדרשא דמעם הארץ וגם שיהיה שב מידיעתו א"כ בשלמא במומר לתיאבון א"ש דבעינן שיהיה רגיל בה משום דחשיב שב מידיעתו. ואין מקבלין ממנו אלא מטעם מומר ומומר לא הוי אלא אם רגיל בעבירה אבל להכעיס אפילו בחד זימנא לא יקבלו ממנו דלא הוי שב מידיעתו. וי"ל דבחד זימנא לא מיקרי נמי לא שב מידיעתו דשמא עשה תשובה ובשעה שאכל פ"ש בשוגג שמא שב מידיעתו הוא אבל כיון שהורגל בה ודאי לא שב מידיעתו הוא וכ"ז אינו אלא היכא דעבר פעם אחת ואח"ז עבר פ"ש בזה אמרינן שמא עשה תשובה. אבל היכא דבאותו פעם שעשה במזיד נעלם ממנו הדבר ועשה בשוגג ודאי חשיב לא שב מידיעתו כיון דבשעה זו עשה במזיד ובזה א"ש דברי התוס' בשבועות דף י"ז ד"ה טימא עצמו במזיד שכתבו דאם שכח אח"כ לא הוי שב מידיעתו ועיין במל"מ ז"ל פ"ג מהל' שגגות שכתב להוכיח מדברי התוס' דשבועות דלאותו דבר לא בעינן ג' פעמים והוא עד מה שכתב בכמה מקומות דלא מיקרי מומר אלא בג' פעמים ובעירובין מוכח מ"ד דאפילו לאותו דבר לבטל רשות לא הוי מומר בפעם אחת שחלל שבת. עיין בריש פרק הדר ע"כ כמ"פ דמומר לא מיקרי אלא בכמה פעמים ובשבועות הוא מחמת דלא שב מידיעתו הוא בשעת מעשה אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מש"כ הרמב"ם ז"ל גם לענין שחיטה כן דלא בעינן בדיקת סכין אלא במומר ולא ידענא טעמא מאי כיון דהתם מטעם חשוד אתינן עלה וחשוד ודאי הוי אפילו בפעם אחת. ובשלמא בחשוד לשאר עבירות דבעי בדיקת סכין להר"מ ז"ל יש לומר דדוקא היכא דהוי מומר לשאר עבירות אז חיישינן ליה גם לשחיטה אבל בפ"א שנחשד לשאר עבירות לא הוי חשוד לשחיטה אבל אכל נבילות פ"א דהוי חשוד לאותו דבר למה יוכשר בלא בדיקת סכין הא הוי חשוד לאותו דבר והב"י כתב באמת דלאותו דבר לא בעינן כמה פעמים ומדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' עדות נראה דהא דבעינן מומר דוקא היינו שלא יהא נאמן אפילו על של אחרים אלא ע"י בדיקת סכין אבל אם לא עבר אלא פעם אחת נאמן הוא על של אחרים כיון דגם בעיניו לאיסור יחשב:

והנה המל"מ ז"ל צידד לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דבעבודת כוכבי' ובחילול שבת הוי מומר בפעם אחת ודלא כשיטת התוס' ז"ל ובאמת יש לדקדק לפמש"כ דהא דבעינן ג' פעמים לענין שחיטה היינו שלא יהיה נאמן כלל אפילו בשל אחרים. א"כ בעבודת כוכבים ושבת דהוי חשוד לכל התורה הוי כחשוד לאותו דבר א"כ הראיה שהביאו דבעינן ג"פ מהא דא' ר"ל השוחט לזרוק דמה לעבודת כוכבים דמותרת ופירש"י ז"ל דמותר באכילה אלמא דלא הוי מומר בפעם אחת ולפי הנ"ל אמאי מותרת באכילה אפילו בפעם אחת כיון דחשוד הוא לעבודת כוכבים חשוד הוא נמי לקלקל בשחיטה וי"ל דמיירי שראו אחרים ששחט כהוגן ועפ"ז יש ליישב דברי התוס' בע"א דף כ"א בד"ה איזהו אפיקורס וכו' שכ' דהא דתניא שחיטת אפיקורוס אסורה היינו באדוק בעבודת כוכבים ביותר אבל ישראל העובד עבודת כוכבי' שחיטתו שחיטת אפיקורוס והביאו ראיה מהא דר"ל דאמר מותרת והוא תמוה דהא קי"ל דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אפילו אינו אדוק ודלא כרב ענן. וכן הקשה ידידי ורעי הרב הגדול מוהר"ר יעקב מאיר ני' ולפירוש הנ"ל ניחא דנהי דקי"ל אסור לאכול משחיטתו היינו' משום דהוי מומר לכל התורה אבל מ"מ בר זביחה הוא ואם עמדו אחרים ע"ג וראו ששחט כהוגן שחיטתו מותרת ובהכי מיירי הא דר"ל אבל אם אדוק ביותר הוי אפיקורוס ולאו בר זביחה הוא ושחיטתו פסולה בכל גוונא אלא דאכתי דבריהם צ"ע דכיון דאפילו עובד עבודת כוכבים לא מיקרי אפיקורו" אלא באדוק ביותר א"כ כש"כ בשאר דברים להכעיס למ"ד דהוי אפיקורוס דבעינן שיהיו בהם ומהא דפריך ומברייתא דאכל פרעוש או יתוש אחד לא משמע כן דמאי קושיא דהא דהוי אפיקורו' היינו באדוק בהן והא דתני דהוי מומר היינו בפעם אחד וכדתניא אכל פרעוש אחד ומברייתא זו תיקשי נמי לדברי הראשונים דלא הוי מומר אלא בכמה פעמים והכא תניא בהדיא דאפילו בפרעוש אחד הוי מומר ויש להאריך עוד בזה הרבה אבל לא רציתי כי אין נמצאין כעת ספרי הראשונים ת"י לעניין ע"כ לא כתבתי בזה אלא הערות דברים בעלמא:

איזהו מומר דבסתמו צדוקי הוי אומר אכל נבילות וטריפות כו' וכ' התוס' בע"א שם דנבילה היינו שמתה מחמת חולי וטריפה היינו נשברה מפרקתה ולא משמע כן בבכורות סוף פ' כל פסולי המוקדשים דלסתם טריפה קרי ליה רשב"א שם דבר שנפשו קצה בו ויי"נ חשיב לה התם בדברים שאין הנפש קצה בהם ועיין בתוס' שם שדקדקו מהא דאמרינן כאן דיי"נ סהמו אפיקורוס הוי והיה נראה דבכל אלו סתמו להכעיס משום דשכיחי התירא וכיון דהוא רגיל באיסור סתמו להכעיס ובתוספתא חשיב נמי אוכל בשר חזיר והמחלל שבת והמנסך בהדי כל הני. ועיין בתוס' בע"א שם שהקשו למ"ד דלהכעיס הוי מומר מהאי ברייתא דמפרש לה ר"י דהוי צדוקי ותירצו דמפרש איזהו מומר להכעיס לענין הכרזה ולמאי דכייל לה בתוספתא בהדי מחלל שבת ומנסך א"א לפרש כן דהא במנסך אפיקורוס נמי הוי ויש ליישב ומהא דתני לה להאי ברייתא בתוספתא דמכילתין משמע קצת דאמומר האמור לענין קרבן קאי דאימעיט מעם הארץ וחשיב כל הני שב"א פרושים מהם והרגיל בהם לאו בכלל ב"א הוא והוי מומר לכל הקרבנות אבל לא משמע כן בגמרא גמרא אים איכא בינייהו כלאים דרבנן עיין בתוס' בעירובין פרק הדר דף ס"ט שכ' לפירש"י שם בדרבנן הוי מומר והקשו ע"ז מהא דכותים היו מבטלים רשות קודם שגזרו עליהם אע"ג דלא זהירי במילי דרבנן ותמיה לי שלא הביאו סוגין דפליגי תנאי בהא אי הוי מומר במילי דרבנן ומשמע דאפילו צדוקי הוי לריבר"י. ובאמת צריך עיון גם משחיטת כותי דכשר כשישראל עומד ע"ג קודם גזירה ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שחיטה ובלח"מ שם יכול נשיא שבט כנחשון ת"ל מכל מצות ה' כו' מי שאין על גביו אלא ה' כו' נראה דנשיא שבט לא אימעיט אלא היכא דאיכא מלך על גביהם אבל אם אין מלך אפילו נשיא שבט מביא שעיר. דבשבטו אין ע"ג אלא ה' כו' ולא בעינן דווקא מלך כדמוכח מהא דבעי רבי כגון אני ורבי לא היה אלא נשיא וכן אמרה תורה אשר נשיא יחטא וגם לא בעינן שיהיה מושל על כל ישראל אלא כל שהוא מושל בשבטו ואין עליו מושל אחר מיקרי נשיא לענין זה. וכדמוכח מהא דתניא מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לענין כו' והנה התוס' כתבו בסנהדרין פ' כה"ג לחד תירוצא דכל האמור בפרש' שופטים לא הותר אלא למי שמלך בא"י על ישראל ויהודה ומאת המקום אבל כגון אחאב שמלך על ישראל לבד ושלא מאת המקום לא הותר בכל אלו הדברים האמורים