קרן אורה הוריות רכ

להש"ס לאוקמא מילתא דר' חנינא אליבא דהילכתא והיינו נמי טעמא דב"י אם הרג קודם שנתגייר דחייב כי השתא משום דאישתני דינו ומש"ה דיינינן ליה כי השתא וכמו שכ' הלח"מ בפ"ו מה' מלכים ודו"ק:

מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו ת"ק סבר כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם עיין בתוס' בחולין דף ה' שהקשו הא לכ"ע מומר לדבר אחד לא הוי לכל התורה ותירצו ב' תירוצים הא' דמומר לאכול חלב היינו לכל איסורים והב' משום דחלב ודם נאמרו בחד קרא וסבר ת"ק כיון דהוי מומר לחלב הוי נמי מומר לדם. והא דלא אוכל דם משום דנפשו קצה בו ויש לדקדק לתירוצם הב' דפליגי אי הוי מומר נמי לאכול דם א"כ אכתי תיקשי מאי בינייהו דהא לת"ק אי הוי דריש נמי קרא דשב מידיעתו ג"כ אינו מביא על הדם כיון דמומר הוא לאכול דם לא הוי שב מדיעתו דהא מה שאינו אוכל במזיד היינו משום דנפשו קצה בו ולר"ש נמי דס"ל דלא הוי מומר לאכול דם אפילו הוי דריש מקרא דמעם הארץ פרט למומר נמי היה מביא על הדם כיון דלאו מומר הוא לדם. ולתי' הראשון נמי קשה כיון דהוי מומר לכל האיסורין אמאי לא הוי נמי מומר לדם. ע"כ נראה לפרש דהש"ס דפריך מאי בינייהו הכי פריך כיון דדרשא דשב מידיעתו כולי עלמא מודי כדאמרינן בכמה דוכתי א"כ למאי נ"מ יליף ת"ק מקרא דמעם הארץ ואמר רב המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו ת"ק דיליף פרט למומר וכיון דהוי מומר לחלב לאו בכלל עם הארץ הוא וחשיב מומר נמי לענין קרבן על הדם ור"ש ס"ל דלא הוי מומר לדם כיון דשב מידיעתו הוא גבי דם ולא ממעטינן אלא מומר דאינו שב מידיעתו. ות"ק מחמיר הוא דאפילו שב מידיעתו נמי אימעיט כיון דהוי מומר לחלב ומה שהקשו התוס' והא לא הוי מומר לכל התורה כדתניא שם דמקבלין מהם נדרים ונדבות. י"ל דשאני הכא כיון דמומר הוא לאיסור אחד ממחויבי חטאת ס"ל לת"ק דהוי נמי מומר לכל איסורי חטאת ופריך הש"ס והאמר רבא דכ"ע מומר לחלב לא הוי מומר לדם אפילו גבי חטאת ומסיק דפליגי במומר לתאבון לאותו דבר לת"ק הוי מומר ואימעיט מעם הארץ ולר"ש בר חיובא הוא כיון דאי משכח התירא אכיל חשיב שב מידיעתו והנה בחולין אמרינן דמומר לעבודת כוכבי' ולחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה ולא מקבלין מיניה נדרים ונדבות ונראה דגם ר"ש מודה בזה דכיון דמומר לעבודת כוכבי' הוא לא חשוב שב מידיעתו לכל איסורים. אבל במומר לדבר אחד משאר איסורים בזה לכ"ע לא הוי מומר לכל התורה אפילו להכעיס מדלא תני בברייתא אלא עבודת כוכבי' ושבת אבל לתיאבון גם לאותו דבר פליגי ת"ק ור"ש לת"ק מומר הוא ולר"ש גם לאותו דבר בר חיובא הוא כיון דשב מידיעתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מע"ק ובפ"ג מהלכות שגגות דלדבר אחר לא הוי מומר אפילו להכעיס ולאותו דבר פסק כת"ק דאפילו לתיאבון הוי מומר וכמו שכ' הכ"מ בפ"ג מהל' מעה"ק והיינו לחומרא דכיון דמומר הוא לאותו דבר אימעיט מעם הארץ אע"פ דשב מידיעתו הוא אבל מ"מ היכא דלא הוי שב מידיעתו אע"ג דלא הוי מומר בהא קי"ל נמי כר"ש דאינו מביא חטאת:

וכדאמרינן בכמה דוכתי והיותר מפורש דהילכתא הכי הוא בשבועות דף כ"ו דמיבעיא להו התם בנשבע על ככר שלא לאכלה אם מצטער עליה ואכלה בשגגה מהו ואמר רבא תנינא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן אלמא דהכי הילכתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ג מהל' שבועות ובזה מיושב קושית הלח"מ בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' שהקשה על מה שפסק הרמב"ם כר' יוחנן דאין צריך שישגוג בלאו וע"כ קרא דאשר לא תעשינה אתי לדרשא דשב מידיעתו כדאיתא בפ' כלל גדול וכיון דפסק כת"ק אלמא דלא דרשינן קרא דאשר לא תעשינה להכי וע"כ אתי למילף דבעינן שגגת לאו ע"ש ולפמש"כ ניחא דתרווייהו צריכי מקרא דמעם הארץ ילפינן היכא דהוי מומר לאותו דבר אפילו שב מידיעתו דפטור ומקרא דאשר לא תעשינה ילפינן היכא דלא הוי מומר אלא דלא שב מידיעתו כהאי גוונא דשבועות אלא דמה שפירש הרמב"ם ז"ל התם בעיא דמצטער היינו שדומה שמותר לאוכלו מפני הצער וזה חשיב לא שב מידיעתו:

כיון דלא שגג בעיקר האיסור אלא דימה דמכני הצער מותר וכמו שכתב הלח"מ צ"ע טובא א"כ העובד מאהבה ומיראה אמאי חייב לאביי הא לא שב מידיעתו הוא כיון שידע באיסור ע"א אלא שדימה דמיראת אדם מותר ומה בין זה לאוכל ככר מפני הצער:

והנה בהא שפסק הרמב"ם ז"ל דלהכעיס נמי מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה יש לדקדק כיון דהוא ז"ל פסק בפ' ד' מהלכות רוצח דמומר להכעיס אפיקורוס הוא משמע דהוי מומר לכל התורה כולה וי"ל לענין קרבן לא הוי מומר לכל התורה כולה ולפיכך נראה דה"ה לענין שחיטה אפילו הוי מומר להכעיס בדבר אחר לא חשיב מומר לענין שחיטה ואם עמדו ע"ג וראו ששחט יפה שחיטתו כשירה אבל בש"ע סי' ב' פסק דמומר להכעיס אפילו לדבר אחר שחיטתו פסולה וכן כתב הר"ן ז"ל בריש חולין. אלמא דחשבינן ליה כעובד כוכבים לכל דבר וא"כ אמאי לא יחשב מומר לכל התורה גם לענין קרבן ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל מוכרחים דמומר להכעיס לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה מדלא תני בברייתא אלא המנסך ומחלל שבת. ומגי' הברייתא חוץ מן המומר לנסך כו' ולא משני התם בחולין דהא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס בדבר אחד דהוי מומר לכל התורה אלא ש"מ דאפילו להכעיס לא הוי מומר לכל התורה בדבר אחד. וא"כ מ"ש לענין שחיטה דחשיב כעובד כוכבים. והכ"מ בפ"ד מהל' שחיטה כתב על מה שפירש"י מומר לערלות היינו שמבעט במצוה וכתב שם דדעת הרמב"ם ז"ל אינו כן דמבעט הוי אפיקורוס ושחיטתו נבילה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם ואין דבריו ז"ל מוכרחים דהא כתב שם באלו האפיקורסין שכתב בהל' תשובה ושם לא כתב דנקרא אפיקורס אלא מומר וא"כ אין שחיטתו נבילה ועיין בלח"מ ז"ל שם בהל' תשובה שהאריך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל מהא דאמר ר' יוחנן דמומר להכעיס אפיקורוס הוא ועיין בטור וב"י בזה ובדברי הש"ך ז"ל. והיה נראה לומר דלענין קרבן שאני דאם הוי מומר להכעיס בדבר אחד מ"מ שב מידיעתו הוא בשאר איסורין אבל לענין שחיטה כיון שהוא מומר להכעיס לאו בכלל ישראל הוא אבל זה אינו לא מיבעי למ"ד הטעם בשחיטת עובד כוכבים הוא משום לאו בר זביחה הוא א"כ אי נימא דמומר להכעיס נמי לאו בר זביחה הוא פשיטא דגם לענין קרבן הוי מומר לכל איסורין אלא אפי' לטעם הרמב''ם ז"ל משום דסתם מחשבתו לעבודת כוכבים ה"נ במומר כיון דחיישינן למחשבתו לעבודת כוכבים אמאי לא יחשב מומר נמי לענין קרבן לכל איסורין. ומדברי פי' המשנה להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין משמע כדברי הכ"מ דכל שהוא עובר על המצוה אחת דרך קלות הרי הוא אפיקורס ושחיטתו נבילה והיה נראה דהיינו מדרבנן וכשיטת הב"ח ז"ל אבל מ"הת דאי לא הוי מומר לכל התורה והר''ן ז"ל בריש חולין כתב דשלשה מיני מומר הם אוכל נבילות לתיאבון ושלא לתיאבון ושלא להכעיס ולהכעיס לתיאבון סגי בבדיקת סכין שלא לתיאבון ושלא להכעיס בעינן עוד שיעמוד מתחילה ועד סוף ושחיטתו כשירה דבר זביחה הוא אבל להכעיס אפילו לדבר אחד לאו בר זביחה הוא. ושחיטתו פסולה בכל גווני נראה מדבריו ז"ל דהא דמחלקינן בברייתא בין שאר איסורין לעבודת כוכבים דבדבר אחד בשאר איסורין לא הוי מומר לכל התורה ובעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה היינו שלא לתיאבון ושלא להכעיס אבל להכעיס אפילו בדבר אחד משאר איסורין הוי מומר לכל התורה וכמ"ד דלהכעיס אפיקורוס הוא וגם לדבריו ז"ל תיקשי אמאי לא אוקים הש"ס בחולין הא דתני חוץ מן המומר היינו להכעיס ובדבר אחד משאר איסורין ועמ"א סימן י"ט ועוד דלשיטתו הא דאמרינן לקמן איזהו מומר דסתמו צדוקי הוי הוי אומר זה האוכל נבילות וטריפות כו' ונהי דמשום שנפשו קצה בהן אינו עושה לתיאבון אבל אכתי מנ"ל דעושה להכעיס אלא משמע דכל שאינו עושה לתיאבון מסתמא להכעיס היא עושה. וכן משמע מהא דאמרינן בע"א אהא דקאמר ר"י שם אני שונה ולשני כאן במומר לתיאבון כאן במומר להכעיס ומשני מומר להכעיס אפיקורוס הוא ולשיטת הר"ן ז"ל אמאי לא משני דהיינו במומר שלא לתיאבון ושלא להכעיס ויש לומר דלא ניחא ליה למימר כל שאינו להכעיס. מ"מ מפשטיה דהש"ס נראה דליכא אלא ב' חילוקים או לתיאבון או להכעיס. והנה הרמב"ם ז"ל כתב דלענין שחיטה אפילו מומר לתיאבון בדבר אחד צריך בדיקת, סכין משום דחשוד גם על השחיטה וכבר עמדו הראשונים ז"ל ע"ד מה טעם הא לתיאבון ודאי לא הוי מומר לכל התורה. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל כיון דמומר הוא לדבר אחד אפילו לתיאבון תו לא טרח אהיתרא אפילו בשאר איסורין במידי דאית ביה טרחא אלא דיש להקשות מהא דאמרינן שם בריש חולין אביי לא אמר כרב אשי דלא ס"ל הא דרבא ולדבריו נהי דלא ס"ל הא דרבא היכא דהוי מומר לאותו דבר. מ"מ אמאי לא מוקי במומר לדבר אחד. דבזה כ"ע מודים דסגי בבדיקת סכין ובשלמא אי נימא דמומר לדבר אחר שוחט אפילו לכתחלה א"ש דלא מצי