קרן אורה הוריות ריד

ב"ד בהוראתן ג"כ הוי זה כאלו חטא בעצמו ב' פעמים דצריך להביא ב' פרים אכתי מאי פריך הוראה דילהון לאו כלום היא דילמא אין הכהן ממנין סנהדרין ואטו אם יש בישראל אחד גדול בחכמה מן הסנהדרין הוראתו לאו כלום היא דע"כ לא אמרי' היה להם ללמוד אלא אם נחסר ראש ישיבה שלהם היינו גדול שבסנהדרין אבל ם הסנהדרין הם בשלימות אמאי הוראתן לאו כלום הוא הן אמת דע"פ התורה מצות סנהדרין בכהנים כמש"כ הרמב"ם ז"ל ומסתמ' הכהן המשיח הוא הראש שבסנהדרין מ"מ לא הוי ליה להש"ס לאקשויי מחמת זה דדילמ' מיירי שהוא אינו מן המנין וכן הא דפריך אי דהם מופלין והוא לאו מופלא הוראה דידיה לאו כלום הוא וגם זה מנ"ל אטו משום דסנהדרין גדולים ממנו הוראתו לעצמו לאו כלום היא כיון דגם הוא ראוי להוראה והיכן מצינו זאת דבעינן דווקא שיהיה המשיח גדול מכל ישראל וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דלא בעינן אלא שיהיה מופלא וראוי להוראה אבל לא שיהיה גדול מכל ישראל אבל לאביי דמוקי לה בחד איסור' אלא דכ"א הורה לעצמו א"ש אי הוא מופלא והן אינן מופלין הוראתן לאו כלום היא פי' דהוראתן בטלה נגד הוראתו כיון דהוא גדול מהם וגם הוא הורה להיתר אין לחייבו בפר על הוראתו ואי הם מופלין והוא אינו מופלא היראתו לאו כלום הוא דבטלה הוראתו נגד הוראתן והוי כמו שאכל בהוראתן לחוד דפטור ומשני בשוין ומש"ה הוראת שניהם הוראה היא לעצמה ויש לישב שיטת התוס' דהפירכא קאי אליבא דרבא והיינו למאי דמוקי לה בדיתבי בחד מקום וא"כ אפי' בתרי איסורי פריך שפיר אי דהוא מופלא כו' משום דכיון דבחד מקום יתבי א"כ היה צריך כ"א ללמוד זה מזה בשעת הוראתו וכיון דלא למדו לאו הוראה היא:

ומעתה נבא לביאור דברי הרמב"ם ז"ל במה שעמדו ע"ד הכ"מ והלח"מ במאי דפסק דהוא בחלב והם בדם מתכפר לעצמו ומה שכתב הכ"מ כבר הקשו ע"ד ז"ל הלח"מ והמשנל"מ ודברי הלח"מ ג"כ נפלאו כי הוסיף קמחא להגדיל הקושיא ע"ש ובספר פני משה ולפענ"ד נראה ברור דהרמב"ם ז"ל פסק כסברא דאביי דמתני' דהורה עם הציבור מיירי שהורה עמהם ביחד וכמבואר בדבריו להדיא הטעם דמש"ה פטור משום דלא סמך על הוראת עצמו אלא גם על הוראת ב"ד. וע' בפי' הרע"ב במשניות והיינו משום דפשטי' דבריית' דבעי למילף במה מצינו מנשיא בהכי מיירי וכמש"כ לעיל וגם קושית הש"ס היכי דמי אזלא אליביה דאביי ורב פפא דמשני בשניהם שוין משמע נמי דכאביי ס"ל. ומש"ה פסק כאביי וגם משיטת הירושלמי מוכח כאביי כמו שאבאר ולפ"ז א"ש בפשיטות מש"כ דהוא בחלב והם בדם מתכפר לו בפ"ע דע"כ לא מיבעי לן אלא אליבא דרבא אבל לאביי לא מיבעי לן כלל אלא דאי קשיא הא קשיא לי לשיטתו מאי אריא הוא בחלב והם בדם דמתכפר לעצמו אפי' בחד איסור' נמי מתכפר לעצמו כי הורה כ"א לעצמו ולזה י"ל כיון דלא משכחת לה אלא בשוין לא כתבה אבל אכתי תיקשי לאשמועי' רבותא דאפי' הוא בחלב שעל הקיבה והם בחלב שעל הדקין נמי מתכפר לעצמו:

וקצת יש ליישב ע"פ מה שהאריך המל"מ בפרק י"ב דלדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן כרת בחלב שעל הקיבה ושעל הדקין והא דחייבין ב"ד עלי' היינו משום דיש באיסורו איסור כרת וכתב שם הטעם משום דב"ד ילפינן מזקן ממרא וזה דוקא לענין ב"ד אבל לא לענין כהן משיח דלא חמיר מיחיד דאינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת אבל כבר נפלאתי הפלא ופלא על דברי המל"מ בחי' בחולין כי הוא נגד דברי הרמב"ם ז"ל ונגד דברי הש"ס במכילתין. כדאמרי' לקמן דציבור ומשיח ונשיא ויחיד כולן שוין הן בדין זה וחד מחבריה יליף ויתבאר עוד לקמן אי"ה. עכ"פ זה נראה ברור דלשיטת הרמב"ם ז"ל אזלא כאביי וי"ל עוד לסמך לזה דלפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל דמיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים מצטרפי להביא פר וכמו שהארכתי לעיל בזה א"כ אמאי לא יצטרף נמי כהן משיח בכה"ג עם הציבור וא"כ למאי דפשיט' ליה לעיל גבי ציבור תו ליכא לפרושי מתני' כלל בשיטתיה דרבא ומש"ה פסק כאביי.. ובירושלמי מבואר להדיא דמשיח שעשה בהוראת ב"ד פטור ויליף לה מדאיתקש ליחיד מה יחיד פטור אף משיח פטור ונראה דבטעמ' דמתני' קאמר לה דמש"ה עשה עם הציבור מתכפר עם הציבור משום דהוראתו בטלה לגבי הוראת ציבור והוי כמו שלא עשה אלא בהוראת ב"ד לבד ומיבעי להו התם אם אכל משחזרו בהן ב"ד וקאמר דחייב ופריך עליה ולא מתני' היא הורה בפ"ע ועשה בפ"ע מתכפר בפ"ע אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע מתכפר לו עם הציבור ואמר ר' מנא אמור דבתרה הורה עם הציבור וחטא עם הציבור הוא דמתכפר לו עם הציבור אבל אם הורה עם הציבור וחטא בפ"ע היינו אחר שחזרו בהן ב"ד מתכפר לו בפ"ע ואע"פ שלפנינו בירו' הנוסחא לא כן הוא מ"מ נראה להגיה כמ"ש מכל זה שמעינן דטעמ' דמתני' דמתכפר עם הציבור היינו משום דהוראתו היתה עם הוראת ב"ד אבל בתרי איסורי דלא שייכא כלל הוראתו להוראת ב"ד ודאי מתכפר לו בפ"ע ואמרי' עוד שם עשה בהוראת משיח אחר חייב והוא שהורה כיוצא בו והיא הלכה מחודשת ולא נמצא שורש לזה בשיטת הש"ס דילן וע"כ צריך לפרש דאין חיובו בשביל הוראת משיח האחר אלא החיוב הוא מחמת הוראתו וכדאמר והוא שהורה גם הוא כיוצא בו אלא דקמ"ל דאין הוראת משיח אחר מבטלת הוראתו ומש"ה חייב מחמת הוראתו ודי"ק היטב:

ע"ב אלא אפי' יתבי בחד מקום וקמורו בתרי איסורי כו'. לישנא דאפי' אינו מדוקדק לגירסת התוס' דלאביי הוי חטא בפ"ע אפי' בחד איסור' בתרי מקומות ולרבא דווקא בתרי איסורי וא"כ מאי אפי' ולגירסא אשר לפנינו ניחא דאביי בעי תרתי תרי איסורי ותרי מקומות ולרבא סגי בחדא בתרי איסורי אבל מקומות לא גרמי כלל אלא דכבר כתבתי לעיל דקשה לומר דאביי תרתי בעי כיון דתרי איסורי הוי למה לי תרי מקומות אם לא שנאמר כמו שכתבתי לעיל דאביי מוקי לה בשאינן שוין וא"כ אי בחד מקום הוי יתבי אפי' בתרי איסורי לא הוי הוראה של אח' מהן הוראה משום דהוי ליה ללמוד וכנ"ל אבל העיקר נראה כגירסת התוס' ז"ל. רש"י בד"ה והם בדם כגון בדם המובלע באברים עכ"ל וקשה הא דם האברים אין בו כרת ואין ב"ד חייבין עליו והרמב"ם ז"ל כתב באמת דם הלב ומיירי בשל בהמה דאיכ' כרת אלא דאכתי יש לדקדק דלכאורה הוא דבר שהצדוקים מודי' בו כיון דהוי דם דאתי מעלמ' והוא דם שהנשמ' יוצאה בו כדאית' בחולין ובכריתות ואפילו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דחיוב כרת הוא בדם דידי' תיקשי כיון דמסברא בעלמ' הו' בכלל דם לענין כרת בלי שום ריבויי א"כ הוי כדבר שהצדוקים מודי' בה. וי"ל דמ"מ אין דין זה פשוט כ"כ כיון דאיכא דם בלב שאין חייבין עליו כרת אבל לשון רש"י ז"ל צ"ע גם מה שכ' רש"י ז"ל לעיל דאמוראי פליגי מאי נינהו כרס הפנימי לא הבנתי דמה ענין מחלוקת זו לענין חלב המכסה את הקרב דחלב שעל הקרב הוא שעל המסס ובית הכוסות כדאית' בפ' גיד הנשה:

בד"ה מה להלן ב"ד כו' ובעבודת כוכבים לא כתיב ב"ד דכתיב ואם מעיני העדה נעשתה כו' דהיינו מעשה עכ"ל:

אין זה מובן דהא אביי יליף מהא לעיל בפירקא קמא דהוראה תלוי בב"ד דנעשתה משמע שע"י הוראתן יעשו הקהל וע' תוספת בד"ה נאמר כאן מעיני:

שם גמרא משיח בעבודת כוכבים רבי אומר בשגגת מעשה כו' בסנהדרין פ' ד"מ אמר אביי מנא אמינ' דמאהבה ומיראה חייב מהא דאמר רבי בשגגת מעשה האי שגגת מעשה ה"ד כו' אלא לאו מאהבה ומיראה ופירש"י ז"ל כסבור דמותר לעבוד מאהבה ומיראה ואין זה העלם דבר שאין זה מגוף האיסור ולא חשיב העלם דבר אלא כשנעלם ממנו גוף האיסור אחת מעבודתיה ורבא מוקי לה באומר מותר ופריך אומר מותר היינו העלם דבר ומשני העלם דבר הוא בקיום מקצת כו' ואומר מות' מיירי בכל הגוף ויש לדקדק לרבא מאי דייק הש"ס ואלו משיח לא קתני מני רבי היא הא לרבי נמי אינו חייב אלא בהעלם דבר) באומר מותר וי"ל דזה לא נקרא העלם דבר דאפי' לא היה לו ידיעה כלל מתחלה באיסור נמי שוגג הוא אבל העלם דבר לא הוי אלא שידע בתחלה ונעלם ממנו כדאית' בירושלמי בפירק' קמא והוי מצי למימר הכי בסנהדרין אלא דנקט חד גוונא ועוד איכ' לאשכוחי כמה גווני כגון שהורו לו אחרים דמותר הוא ועפ"ז א"ש נמי הא דילפינן תרי זימני מעיני מעיני לציבור חדא בעבוד' כוכבי' דאינו חייב על שגגת מעשה וחדא דאין חייבין על עקירת כל הגוף משמע דעקירת כל הגוף לחוד ושגגת מעשה לחוד. ולכאורה לרבא כיון דאימעיט שגגת מעשה היינו אומר מותר א"כ ממילא אימעט נמי עקירת כל הגוף דאל"ה היינו שגגת מעשה. ולפי הנ"ל ניח' דתחלה ממעטינן אומר מותר ע"י עצמן או שלא ע"י ב"ד הגדול ואכתי ה"א דע"י ב"ד הגדול חייבין אפי' בעקירת כל הגוף להכי הדר יליף מעיני מעיני למעט עקירת כל הגוף ואי קשיא לי הא קשיא לי מש"כ רש"י ז"ל לאביי דמוקי לה מאהבה ומיראה ובאומר מותר דזה לא חשיב העלם דבר מפני שאינו מגוף האיסור ולא זכיתי להבין טעמו של דבר ומה בין זה לאם הורו דכזית מותר וב' זיתים אסורים או דגמר ביאה אסור והעראה מותרת. או אם הוסיפו על שיעור אמות לזורק ברה"ר דכל אלו חשיב' הוראה אע"ג דמודים בגוף האיסור ומ"ש התיר' דמאהבה ומיראה דלא חשיב' הוראה ולא נעלם ממני שיש לחלק קצת דכל הני חשיב' העלמה בגוף האיסור כמו העראה שלא כדרכה או ד' אמות ברה"ר אבל הכא ההיתר הוא מצד אחר. מפני שעובדה מאהבה ומיראה עכ"ז בעיני יפלא מנ"ל לחלק בהכי הא הלכה פסוקה היא דכל שהיחיד חייב כרת על זדונו