קרן אורה הוריות ריג

פרק הורה כהן משיח במשנה שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור יש לדקדק בשלמא גבי ציבור שייך שפיר חלוקות אלו דב"ד היו מזידין בהוראתן והציבור היו שוגגין במעשה כי סמכו על הב"ד. וכן איפכא דב"ד היו שוגגין בהוראתן והציבור מזידין היו במעשה כי ידעו שטעו אבל הכא בכהן משיח לעצמו היכי משכחת לה. ע"כ צריך לפרש דבשעת הוראה שוגג היה וסבור שמותר לזרוק מרשות לרשות ועשה במזיד ע"כ היינו שנזכר שאסור ואפ"ה עבר וזרק. וא"כ פשיטא דפטור כיון דעשה במזיד וגבי ציבור שפיר הוי רבותא אפי' עשו מזידין משום דה"א דסמכו על הוראת ב"ד חשיבא שגגה אע"פ שידעו שטעו. אבל הכא בהוראת עצמו כיון דנזכר שטעה א"כ פשיטא כי עשה במזיד פטור וכן אידך בבא מזיד ועשה שוגג היינו שהיה מזיד בהוראה א"כ עשה שוגג היכי משכחת לה כיון דמזיד היה. וכן הקשו בתוס' ונראה לפרש שוגג ועשה מזיד לא מיירי שנזכר בשעת מעשה דאסור לזרוק אלא הכוונה דהעשייה לא היתה בשגגת הוראה לסמוך על הוראתו אלא בדעתו לזרוק אפי' אם היה אסור וכיון דלא מחמת סמך הוראתו עשה חשוב כמזיד גמור ופטור ומזיד ועשה שוגג היינו שבדין והוראה היה מזיד וידע שאסור לזרוק אלא שעשה בשוגג בשגגת מעשה לבד נמי פטור. דכהן משיח אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ע"י העלמו ולפ"ז משמע דאם היה שוגג בהוראה ובדעתו שמותר לזרוק ועשה המעשה בשגגה אחרת הרי זה חייב:

ותיקשה תפשוט דרמי בר חמא וכ"ש למה שכתבו התוס' לעיל דצבור ודאי אין חייבין בכה"ג א"כ כהן משיח נמי פטור:

וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' שגגות שביאר כל החלוקות שם ודבריו ז"ל צריכין ביאור וז"ל שם הלכה ב' אבל אם לא תלה בהוראתו אלא שגג וזרק בשגגה כו' או ששגג בהוראתו לבטל מקצתו ולא עשה והוא סומך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה הרי זה פטור עכ"ל וצריך לפרש כוונתו בבבא ראשונה דלא תלה בהוראתו ועשה בשגגה ונראה דהיינו שלא היה בדעתו לסמוך על הוראתו אלא עשה בשגגה אחרת ובבבא שני' רבותא קמ"ל אפי' אם היה סומך על הוראתו אלא דעשה בשגגה אחרת נמי פטור ובבא דמתניתין שוגג ועשה מזיד לא כתב כלל ונראה דמפרש הכי לבבא זו שגג בהוראה ועשה מזיד היינו דעשייתו היתה בגדר מזיד כי לא רצה לסמוך על הוראתו ואפי' רצה לסמוך כיון דבשגגה אחרת עשה מזיד קרי לה כיון דהוי דומיא דמזיד שלא עשה על סמך הוראתו ולפ"ז איפשיטא מאי דמספקא להו להתוס' לעיל לענין צבור אי מייתי בכה"ג שעשו בשגגה אחרת והכא מוכח דפטור אלא דקשה לפ"ז אמאי לא מפרש הש"ס נמי הכי לעיל בשוגגין ועשו מזידין וי"ל דהיינו דקמשני לעיל איידי דתנא שוגגין ועשו שוגגין תנא שוגגין ועשו מזידין פי' דזה קורא התנא מזידין כשלא עשו על סמך ההוראה ובבא ג' או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה היינו דלא נעלמה ממנו הוראה כלל אלא עשה בשגגת מעשה לבד בכל זה פטור כן נראה לי לפרש דבריו ז"ל ופלא בעיני על נושאי כליו שלא דברו מזה כלל:

שוגג ועשה שוגג פשיטא וכתבו התוס' ז"ל הא דלא פריך הכא לעיל גבי ציבור צ"ל דתנא התם אגב הכא ותירוצם דחוק דלא תני רישא אגב סיפא אבל לא ידענא מאי קשיא להו דהתם הא דהוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל לא פשיטא כ"כ וצריכין למילף הכי מקראי כדאיתא לעיל בפ"ק אבל הכא מלתא דפשיטא דחייב דשוגג גמור הוא וק"ל דף ז' ע"א מה ציבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כו' לפי מה שנראה מבריית' זו דס"ל כר"מ דב"ד חייבין מדבעי למילף מלאשמת העם דהורה הוא ועשו אחרים יהא חייב. משמע דבציבור החיוב על המורים וה"נ בעינן למילף שנתחייב הוא בהוראתו לאחרים א"כ לא אתיא שפיר האי מה מצינו דהתם ניחא דאין ב"ד חייבין אלא על העלם דבר ולא על שגגת מעשה של הקהל דב"ד מאי חטאו אבל כהן משיח מנ"ל לפוטרו בשגגת מעשה וי"ל דאפי' למ"ד ב"ד מייתי מ"מ עיקר החיוב הוא מפני חטאת הציבור ואם עשו הציבור בשגגת מעשה אין מביאין פר אלא דאין פר בא אלא על העלם דבר ושפיר ילפינן לכהן משיח במה מצינו דלא יתחייב אלא על העלם דבר ואכתי איכא למיפרך דציבור אין חייבין על שגגת מעשה להביא פר אבל חייבין כשבה או שעירה והיכי מצינן למילף לכהן משיח לפוטרו לגמרי דכהן משיח לאו בר כשבה הוא וי"ל דאה"נ דהוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא"ה איפרכא:

מה צבור הורה ועשו אחריו חייבין אף משיח הורה ועשו אחריו חייב והקשו בתוס' היאך שייך לדמותו להוראת ב"ד הא כתיב לאשמת העם וכבר כתבתי בזה ומצאתי בירושלמי בפרקין דפליגי ביה אית תנויי תני העם ב"ד ובעי למילף הכי לחייבו על הוראתו לאחרים ואית תנויי תני העם ציבור ובעי למילף הכי אי מה ציבור אין חייבין אלא ע"י הוראת ב"ד אף הוא אינו חייב אלא בהוראת ב"ד ופלא בעיני על התוס' ז"ל שלא יישבו תמיהתם מדברי הירושלמי הלז:

משנה הורה בפ"ע ועשה בפ"ע כו' הנה בגמר' נחלקו אביי ורבא בפי' דמתני' אביי מפרש לה הורה בפ"ע כו' אפי' בחדא איסורא אלא דהורו בשני מקומות ורבא פריך אטו מקומות גרמי אלא הורה בפ"ע היינו בתרי איסורי ויש להבין במאי פליגי אביי ורבא ונראה דבמתני' מצינן למימר תרי טעמי בהא דהורה עם הצבור מתכפר עם הצבור. או משום דכיון דהורה עם הצבור ביחד א"כ לא סמך על הוראתו לחוד אלא הרי הוא בכלל כל העושים וכולם מתכפרין עם הציבור אלא דהוי ס"ד דאינו מתכפר עמהם וצריך כפרה בפ"ע כמו ביוה"כ דאין מתכפר עם הציבור. להכי צריך קרא דעל חטאתו אשר חטא ולפ"ז אפי' אין הציבור מביאין פר כגון אם לא עשו אלא מיעוט הקהל אפ"ה הכהן פטור מכלום כיון דלא עשה מחמת הוראתו לבד אלא עם הוראת צבור ויש לומר עוד טעם אחר דכל שהורו הציבור ג"כ וחייבין בפר אין הכהן המשיח נפרד מהם ומתכפר עמהם אפי' עם מה שעשה הוא מחמת הוראתו לבד כמו הוא בחלב שעל הקרב והם בחלב שעל הדקין כיון דחד איסור' הוא יוכל להתכפר עמהם דהכל חטאת חלב הוא ולפ"ז אם לא עשו ע"פ הוראת ב"ד אלא מיעוט הקהל דאין הציבור מביאין פר הכהן המשיח חייב כיון דאין לו במה להתכפר ובזה פליגי אביי ורבא אביי ס"ל דטעמ' דמתני' בהורה עם הציבור כו' היינו משום דהוראתו היתה ביחד עם הצבור ולא עשה ע"פ הוראתו לבד אבל אם הורו בשני מקומות ולא סמכו זע"ז מיקרי חטא בפ"ע ומתכפר לו בפ"ע ורבא פריך עליה אטו מקומות גרמי אלא כל שחטאו חטא אח' מתכפר עמהם אפי' הורה הוא לבדו והם לבדן ולפנינו הנוסחא בש"ס בדברי אביי דיתבי בב' מקומות וקמורו בב' איסורי ונוסחא זו קשה לישבה מאד דבתרי איסורי מה לי במקום אח' או בב' מקומות ולקמן יבואר עוד:

והנה בבריית' בעי למילף במה מצינו מנשיא דמתכפר לו עם הציבור ולמה לי קרא. ולאביי ניחא דבכה"ג בנשיא שעשה בכלל הצבור וודאי מתכפר לו עם הציבור. אבל לרבא דאפי' הורה בפ"ע נמי מתכפר עמהם ביחד א"כ היכי בעי למילף מנשיא הא בנשיא נמי כה"ג שלא עשה מחמת הוראתן אינו מתכפר עמהם ולא גרע כהן משיח שלא סמך על הוראתן מהדיוט שאינו סומך על הוראתן דאינו מתכפר עמהם. וי"ל דלמאי דס"ד שהכהן יביא לעצמו אפילו הורה עם הציבור היינו אפי' אם הורה עמהם ביחד וע"ז בעי למילף במה מצינו מנשיא שיתכפר בכלל הציבור ואיפרכא משום דביוה"כ הכהן המשיח מתכפר לעצמו וה"א דה"נ יתכפר לעצמו להכי ילפינן מקרא דעל חטאתו אשר חטא וכיון דילפינן מקרא דעל חטאתו דדוקא חטא לעצמו ילפינן נמי אפי' היכא דהורה לבדו כיון דאיסור אחד הוא מתכפר עמהם ביחד וע' תוספת ד"ה לא אם אמרתי כו':

ופרכינן בגמרא חטא בפ"ע כו' היכי דמי אי דהוא מופלא והן אינן מופלין פשיטא דמתכפר בפ"ע דהוראתן לאו כלום הוא ואי דהוא לאו מופלא והן מופלין הוראתו לאו כלום הוא ומזה נמי משמע דרישא דהורה עם הציבור כו' מיירי שהורה ביחד עם הצבור דאם נפרש בשתי הוראות זה לעצמו וזה לעצמו רק בחד איסור' א"כ ארישא נמי הוי מצי למיפרך למה לי קרא דעל חטאתו שלא יביא לבדו. ממ"נ אי הוא מופלא והן אינן מופלין אמאי לא יביא לבדו דהא הציבור פטורין כיון דלא היה מופלא בהוראתן ואי הן מופלין והוא לאו מופלא אין צריך כפרה כלל כיון דלאו מופלא הוא אלא ש"מ דרישא מיירי נמי כגון שהורו ביחד ובכל גוונא. סד"א שהכהן יתכפר לעצמו כמו ביוה"כ להכי איצטריך קרא דעל חטאתו ומש"ה לא פריך אלא על סיפא דחטא בפ"ע כו' וצריך לדקדק למאן קאי הך פרכא אי לאביי דמוקי לה בחד איסורא או לרבא דמוקי לה בתרי איסורי והתוס' כתבו בד"ה דיתבי דהך פרכא קאי אליבא דרבא אבל לאביי מאי פריך הוראה דלהון לאו כלום הוא כיון דגם הוא הורה כן ולא שייך הטעם דהיה להם ללמוד ולא למדו ולפענ"ד נראה איפכא דעיקר הפרכא הוא לאביי דמוקי לה בחד איסורא אבל לרבא דמוקי לה בתרי איסורי לא תיקשי בכל גוונא דאי הוא מופלא והן אינן מופלין לא תיקשי הוראה דלהון לאו כלום הוא משום דמצינן לאוקמי כגון שהיה עמהם בהוראתן וכקושית מהרש"א ז"ל נהי דאפ"ל דבזה פשיטא דאינו מתכפר עם הציבור דא"א להתכפר שני חטאים בכפרה אחת. כיון דהיה עם