קרן אורה הוריות רט

על אחת מאבות מלאכות לאו עקירת כל הגוף היא והקשו מפרשי דבריו ז"ל דהא בעיא היא ולא איפשיטא ע"כ נראה לומר איפכא דרב יוסף לא מיבעי ליה אלא בחרישה משום דמפורש בתורה וכמ"ד בחריש ובקציר אשבת קאי וכדאמרי' לקמן בבעיא דר' זירא:

ומיבעי ליה גם בדבר המפורש בתורה אי בעינן דווק' עקירת כל הגוף או עקירת מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף ולא איפשיטא ומ"מ כבר איפשיטא האי מימרא ממימר' דשמואל דכל דבר שהצדוקין מודים בה הוי כעקירת כל הגוף אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכתב בריש הלכות שביעית דבחריש ובקציר אשביעית קאי. להכי כתב סתמ' דאם הורו בשאר אבות מלאכות חשיבא הוראה כיון דאינן מפורשין בתורה אלא ממשכן ילפינן לה:

אלא דאכתי כ"ע אמאי לא הוציא מן הכלל הבערה דהיא נמי מפורשת בתורה שנאמר לא תבערו כו' וכ"ת כיון דלא נאמר אלא ל"ת לאו מפורש היא. הא בהוצאה נמי לא נאמר אלא ל"ת אל יצא איש ממקומו וגרסא זו נראה יותר מהגירסא דגרסינן קרא דלא תוציאו משא מבתיכם דדברי קבלה הם וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ותראה שכן הוא הדברים לדעתו כמ"ש דשמואל מפרש למתני' דזה נקרא עקירת הגוף דבר שמפורש בתורה אלא דזה קשה קצת לומר דחרישה חשיבא יש סמך בתורה כיון דאיכ' פלוגת' דתנאי בזה ובירושלמי נמי הקשו על מהתי' ולא נמצאת עוקר כל הוצאה או כל דין שומרת יום ומשני בהוצאה שהורו כגרוגרות מותר ומסיק נמי שם דאם הורו להתיר היום לאו עקירת כל הגוף הוא וי"ל נמי דלא פריך בירושלמי אלא אהוצאה דכתיבא בהדיא אבל מלאכה אחרת דלא כתיבא היא ביטול מקצת וכן נראה מדברי התוספת' דאיתא התם לא שהורו שחלב מותר אלא יש חלב בתורה אבל אינו אסור אלא הקרב לשלמים דאיסור חלב נאמר בענינא דקדשים וכן איסור דם ופיגול והרי זה עוקר כל הגוף איסור חלב מחולין. ואי נימא דמלאכה אחת חשיבא עקירת הגוף ה"נ היתר חלב חולין ליחשיב עקירת כל הגוף אלא ש"מ דהכל תלוי בדבר הכתו' בתורה וכשמואל דמפרש למתני' בהאי טעמ' אלא דבחלב נראה מל' הרמב"ם ז"ל דלא הוי הוראה אלא בחלב הקבה וכחד נוסח' בש"ס דילן לעיל דף ג' ע"א וגם זה לא נעלם ממני שיש לחלק בין חלב חולין למלאכה אחת בשבת דהתם קיימו במקצת איסור חלב. ובשבת כל מלאכה איסור בפ"ע הוא אבל מ"מ העיקר כמו שכתבתי וע' בת"כ דגרסינן התם אבל המוציא מרשות לרשות והמוציא מרה"י לר"ה פטור ונראה דזה היה נמי גירסת הירושלמי וכמו שהגיה בעל פני משה ולא נמצא עוקר הושטה ואמר ר' שמואל בר' בא כשאמרו אמה אחת מותר' ב' אמות אסורו'. ע"ש:

ע"ב במאי טעו בהדין קרא כו' בזמן דאיכ' חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה כו' ק"ק לפי מאי דדרשי בחריש ובקציר אשבת א"כ ליכא קרא לאסור שביעית בחרישה והכי קיי"ל דאין לוקין על החרישה רק איסור דאוריית' איכא מקרא דבחריש ובקציר וכיון דטעו ודרשי אשבת א"כ לא אסירא חריש' בשביעית כלל וי"ל דקצירה ודאי אסירא בשביעית וקטעו בקציר ויש ליישב עוד בכמה אנפי וק"ל וע' בטעם המלך בהל' שביעית שהביא גירסת הרא"ש ז"ל אין חרישה בשבת בשביעית ולא הבנתי גרס' זו דהא בעינן שיורו לעשות והכא א"א דהא איכא איסור' מחמת שביעית ותוספת הרא"ש אין נמצאין בגבולינו לעיין בו. לביטול מקצת ולקיום מקצת ר"ש פוטר ע' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' יסודי התורה ומבואר מדבריו ז"ל שם דלעיקר הדין אינו דומה ביטול מקצת של נביא השקר לביטול מקצת של הוראה דבהוראה הוי ביטול מקצת כל שהורו בדבר שאין מפורש בתורה כמו דם הלב וחלב הקיבה או איזה מלאכה מותר בשבת משום דיש לתלות דבר זה כהוראה אבל לענין נביא השקר אפילו נתנבא בשם ה' להתיר כה"ג הרי הוא חייב דנביא אינו יכול לעקור דבר מן התורה לעולם בין מתורה שבכתב בין מתורה שבע"פ:

דמצות התורה אינן זמניות שיבוא השינוי בהן והא דפטור לביטול מקצת היינו דווקא אם אמר להתיר האיסור לפי שעה ולצורך שעה בזה אנו יכולין לסמוך על הנביא משום דכזה אפשר שיתנבא בשם ה' באמת להתיר דבר לצורך שעה כדי לקדש שמו כמו מעשה אליהו בהר הכרמל ועכ"פ שפיר ילפינן מינה לענין הוראה דאין שבת בשביעית חשיבא ביטול מקצת וקיום מקצת כי היכ' דמצינו לענין נביא דקרו לה ביטול מקצת וקיום מקצת אף דלדברי הרמב"ם) ז"ל יש לחלק דהתם קרינן לה שפיר ביטול מקצת כיון דאינו מתיר אלא לפי שעה אבל אין שבת בשביעית דהוראה עולמית היא בכל שביעית אלא דמ"מ שפיר שמעינן דלפי שעה לא חשיב עוקר כל הגוף וע' בלח"מ שם:

תוס' בד"ה בעי רב יוסף כו' יש חסרון בדבריהם וצ"ל אבל קשה דחרישה כו'. וראיתי בפני משה בריש מכילתין על הא דאמר שמואל התם והן שהורו מותר שכתב להוכיח מהא דתנן במתניתין אבל אמרו שומרת יום כנגד יום פטור דהוי הוראה אלמא דאין צריך שיורו דווקא להיתר אלא אפי' הורו פטור הוי הוראה ובמחילת כ"ת נשמט ממנו לשון הרמב"ם ז"ל ששינה לשון המשנה וכתב במקום פטור לשון מותר והיינו דמתני' נמי פטור ומותר קתני ואיידי דתני בנדה עצמה חייב תנא הכא פטור אבל באמת פטור ומותר קתני:

ומהא דמיבעיא ליה לרב יוסף בהוראת חרישה בשבת. יש קצת ראיה ג"כ למה שכתבו התוספ' בריש שבת דהא דאמר איסי בן יהודא דאינו חייב על אחת מהן היינו סקילה אבל כרת וחטאת חייב אכולהו דאל"ה אלא כרת נמי ליכא א"כ אין לחייב הוראת ב"ד ע"ז משום דדלמא ליכא כרת על מלאכה זו וק"ל משנה הורו ב"ד וידע אח' מהן כו' כבר כתבתי לעיל ביאור המשנה וע' לשון רש"י בד"ה או שלא היה מופלא כו' ואיכא למימר נצטרך אח' מהן לצאת לדרך ומינו אחר במקומו ואינו מובן למה הוצרך לזה וע' בלח"מ שכתב לפרש מה דקשיא ליה לרש"י ז"ל מפני מה אין ראוי להוראה משום דגרסתו דחדא קתני זקן שאין ראוי לבנים ע"ש ובדבור שלפניו נראה דגירסת רש"י נמי זקן או שאין ראוי לבנים ונראה דקושית רש"י היא מפני מה אינו ראוי להוראה כיון דפסול זקן ושאין לו בנים אינו אלא משום שהוא אכזרי והיינו בדיני נפשות. אבל לענין הוראה מפני מה אינו ראוי להורות באיסור והיתר וגר וממזר שאני דפסולין בגופן וכן מצינו בזקן ושאין לו בני' דראויין להוראת דבר שאין צריך רחמנות כמו במסית כדאית' שם בסנהדרין:

או שלא היה כו' מנלן אמר רב ששת כו' ובירושלמי יליף לה מדכתי' מעיני העדה מי שהוא להם לעינים הייינו מופלא שבב"ד דבעינן שנעלם דבר ממנו ודברי הירושלמי אלו נשמטו מעין רואה של ז"ל שתמה על הרמב"ם ז"ל שכתב ומנין שעד שיהיו כולם ראוין להוראה שנאמר ואם מעיני העדה עד שיהיה להם כעינים ולהלן הוא אומר ושפטו העדה מה להלן כו' ותמה הלח"מ למה הביא דרשה זו דעד שיהיה להם כעינים. ע"ש מה שכתב ליישב בדוחק ופשוט הוא דכוונת הרמב"ם ז"ל לדברי הירושלמי למילף מינה דצריך שיהיה מופלא שבב"ד שם ואף ע"פ שבש"ס דילן לא ילפינן מהא מ"מ דרכו של הרמב"ם ז"ל להביא דרשת הירושלמי היותר פשוטה וק"ל:

הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן כו' קודם שנבאר דברי הרמב"ם ז"ל הצריכין עיון בזה צריך לבאר תחלה מחלוקת ר"מ ור"י ור"ש דמתני' לפי פרש"י ז"ל ופשטיה דסוגיא וממילא יבואר דברי ז"ל בס"ד והשי"ת יאיר עינינו:

הנה ברישא דמתני' תנן אם עשו כל הקהל או רובו היינו רוב י"ב שבטים. בזה ס"ל לר"מ דאין מביאין אלא פר אחד מפני שב"ד לבד מביאין ור"י ס"ל דהצבור מביאין וכל שבט איקרי קהל מש"ה מביאין י"ב פרים. ור"ש סבירא ליה דהביא דין ג"כ חייבין וא"כ מביאין י"ג פרים י"ב פרים לצבור) דאיהו נמי ס''ל שבט אחד איקרי קהל) ופר לב"ד ובתר הכי תנא בבא אחריתי אם עשו ז' שבטים או רובן והוי נמי רוב ישראל כמו שפרש"י ז"ל. לר"מ חייבין ב"ד בפר כיון דאיכ' רובא בשבטים ורוב ישראל אבל אם חסר אחד מהן היינו דהוי רוב שבטים אבל לא רוב ישראל או רוב ישראל ולא רוב שבטים פטורין ור"י ס"ל בהא נמי כיון דאיכ' רובא נגררין כל השבטים אחריהן וחייבין להביא י"ב פרים ור"ש לית ליה גרירא ואין מביאין אלא ז' פרים ופר לב"ד ואם לא עשה אלא שבט אחד בלבד בהוראת ב"ד הגדול לא נתבאר במתני' בהדיא מה דינו לר"י ור"ש אבל שמעינן לה אליבא דר"י דחייבין מאידך בבא דשבט את' בהוראת בית דינו חייבין לר"י וכ"ש בהוראת ב"ד הגדול ובברייתא קאמר ר"י בהדיא חטאו שני שבטים מביאין ב' פרים חטאו שלשה מביאין ג' פרים ומפרשינן בגמ' טעמא דלר"י אייתר ליה תרי קהלא חד לחייב על כל קהל וקהל וחד לגרירה ולר"ש לא אייתר אלא חד קהל לחייב על כל קהל וקהל וגרירא לית ליה. ואכתי לא שמעינן דין גרירא לר"י אם לא עשו אלא שבט אחד ומיבעי לן האי מלת' בגמ' אליבא דר"י ואיפשיט' דלר"י נמי אית לי' גרירא בזה ג"כ וכיון שעשה שבט מחוייבין כל הי"ב שבטים להביא י"ב פרים ולפ"ז לר"י שבט אח' לבד הוי דינו כרוב ישראל. והיינו כיון דאיתרבי לחייב על כל קהל וקהל ממילא שמעינן דשבט אחד לחוד נמי בר חיובא הוא וכי איתרבי תו דין גרירא ממילא איתרבו שיגררו אפי' אחר שבט אח' לבד ולר"ש לא מצינו מפורש אלא בז' שבטים שחטאו חייבין להביא ז' פרים משום דהוי רובא אבל שבט אח' שעשה לא שמעינן אליביה אם הם עצמן מביאין משום דשמא לא איתרבי אליביה לחייב על כל קהל וקהל אלא אם