קרן אורה הוריות רח

ניחא הא דפריך הש"ס לרב מברייתא דמתחלה גובין להם והיינו אלישנא בתרא דטעמיה דר"ש מפני שיצאה ההוראה ברוב ציבור וע"ז פריך כיון דגבו להו הוי ליה הודע אבל ללישנא קמא דטעמא דר"ש הוא משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא תיקשי כיון דעכ"פ עשה ברשות אלא דמהא דמשני כגון דלא הוי במתא משמע דמתחלה מקשי דהוי ליה ידיעה ואם כן אפילו ללישנא קמא תיקשי אמאי פטור כיון דהוי ליה הודע ומאי פריך לרב ליפרוך אר"ש גופיה מ"ט ואפ"ל דהוי ס"ד דטעמיה דר"ש משום דהוי כמזיד כיון דהוי ליה הודע ולהכי לא פריך אלא לרב דאמר הואיל וברשות עשה עכ"פ נראה כמ"ש דהני תרי לישני פליגי. ובהכי א"ש מ"ש התוס' בד"ה כל הוראה שיצתה ברוב צבור שכתבו למעוטי דאם חטאו חצי צבור וחטא גם הוא חייבים ולכאורה דבריהם אלו סותרים למש"כ בשבת פ' המצניע דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מהך דאמר ר"ש הכא דחייב ולפי הנ"ל ניחא דבשבת כתבו ללישנא קמא וכאן כתבו ללישנא בתרא. ובזה נראה נמי טעם מחלוקת ר' אלעזר וסומכוס דר"א מחייב באשם תלוי ומדמי לה לאדם שאכל ספק חלב ספק שומן והיינו משום דר"א לטעמיה דס"ל ביבמות יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ולהכי הוי דומיא דאכל ספק חלב ספק שומן וה"נ ספק הוא אי ברשות ב"ד עשה ופטור או שלא ברשות וחייב וסומכוס ס"ל דאין טעם לפוטרו אלא מפני שיצתה הוראה ברוב ציבור וגם הוא נגרר אחר הציבור להפטר מכשבה ולהתכפר ע"י פר להכי מדמי לה למי שהביא כפרתו ביה"ש ספק נתכפר או ספק לא נתכפר וה"נ ספק נתכפר בכלל הציבור ספק לא נתכפר ואין מביא אשם תלוי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן דהא הוא ז"ל פסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב והכא הוא דפטור משום שיצתה הוראה ברוב ציבור וכמבואר בלשונו בפירוש המשניות וזה שעשה בכלל רוב ציבור מה שעשה ע"ש ואפ"ה פסק כר"א דחייב באשם תלוי ובעיקר חיובא של הא"ת יש לדקדק לכאורה הא ר' זירא ס"ל בכריתות דבעינן אפשר לברר איסורו והכא אי אפשר לברר וי"ל דאליבא דר"א קאמר ור"א לא בעי אפשר לברר איסורו כדאיתא שם בכריתות דמחייב על כוי א"ת ומר"ע דמשמע במתניתין דמחייב אשם תלוי נמי לא תיקשי דר"ע נמי לא בעי אפשר לברר איסורו כדתנן בפרק דם שחיטה דמחייב ר"ע אשם תלוי בס' מעילות באכל אחד את הראשונה והשני אכל את השניה וזה חשיב לא אפשר לברר כדאיתא שם בפרק ס' אכל וכן צ"ל לרבא דאמר דהא דבעינן ב' חתיכות משום דכתיב מצות ולפ"ז נמי צ"ל דר"א ור"ע לטעמייהו דמחייבי אפילו בחתיכה אחת דהכא נמי ליכא מצוות אבל לטעמיה דרב נחמן דקיימא לן כוותיה דבעינן איקבע איסורא יש לדון בדינא דמתניתין אי חשיב איקבע איסורא אי לא אי נימא כיון דוודאי חלב אכל חשיב איקבע איסורא או דילמא כיון דאי ברשות אבל פטור גם זה לא חשיב איקבע איסורא דהא איכא נמי צד היתר ומסתברא דזה חשיב איקבע איסורא משום דר"ע משמע דס"ל דבעינן איקבע איסורא ואפ"ה מחייב כאן אשם תלוי ביושב בביתו וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ועפ"ז א"ש הא דר' זירא לא מפרש אלא מלתא דר"א ולא מפרש מלתיה דסומכוס משום דלסומכוס אפילו הוי דומיא דספק אכל חלב כו' אינו חייב אשם תלוי כיון דא"א לברר ורבי יוסי בר' אבין ס"ל כהלכתא דהטעם משים איקבע איסורא להכי איצטריך ליתן טעם לדברי סומכוס דמש"ה פטור משום דצד הפטור קרוב יותר כיון דלא אשכח אינש למישייליה ודו"ק היטב:

דף ד א למה הדבר דומה כו' ספק מבעוד יום נתכפר כו' ספק משחשיכה כו' פרש"י ז"ל דהיינו משום דביה"ש לית ביה צד חיוב מעליא דליכא למימר שמא משחשיכה נתכפר דהרי ביה"ש כהרף עין כו' עיין מהרש"א ז"ל שכתב דבין יממא לליליא לא טעו אינשי ולא מספקא ליה אלא ספק מבעוד יום ספק ביה"ש וקשה דהא בכה"ג איכא ס"ס לפטורא ספק מבעוד יום ואפילו את"ל ביה"ש שמא מן היום ונהי דכה"ג לא הוי ס"ס גמור מ"מ לישניה דהש"ס לא משמע הכי וגם על מה שפרש"י ז"ל דהמשל הוא כי היכי דבספק מבעוד יום כו' הצד פטור עדיף ה"נ הכא קשה לי דמשמע דלרבי יהודה דיש שיעור לביה"ש ואיכא נמי צד חיוב מעליא הוא חייב באשם תלוי וזה לא שמענו וכן בשאר ספק שאירע בכפרתו אטו יתחייב אחר כך להביא אשם תלוי זה ודאי אינו ונראה לפרש דר"ז בא ליתן טעם בהא דר"א מדמי לה לספק חלב כו' אע"פ דעשה ברשות והיה לנו לומר דיגרר אחר הצבור להתכפר בכפרתן לזה קאמר לא מיבעי כו' וכיון דאי הוי שאיל הוי אמרין ליה מש"ה דיינינן לספק מצד עצמו וחייב באשם תלוי וסומכוס ס"ל דהוי כס' נתכפר והיינו משום דלא אשכח אינש דלישייליה. להכי הספק הוא אם נתכפר בכלל הציבור או לא ומש"ה פטור מאשם תלוי כמו כל ספק בכפרה והיינו דאמר סומכוס תלוי היינו דתלויה כפרתו ולא נודע אם נתכפר אם לא ודו"ק:

לאדם שהביא כפרתו כו' עיין תוס' ז"ל שהקשו מהא דבתוספתא משמע דפסולין ותירצו דהכא נמי איירי במחוסרי כפרה בע"פ ולא משמע כן דמה ענין אשם הלוי אצל מחוסרי כפרה אבל כבר האריכו בזה בתוס' בכמה דוכתי דקודם התמיד של שחר ואחר התמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה ועיין במנחות פרק התכלת וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע מכאן על שיטת ר"ת בזבחים דף נ"ו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה הוא תחלת שקיעה וכבר מפורש שיטתו בכמה דוכתי דביה"ש הוא סוף שקיעה וא"כ בלא"ה כי הביא כפרתו ביה"ש כבר נפסל הקרבן ע"י שקיעה ואין כאן ספק וצ"ע ונעלם דבר ולא כל הגוף ומסיק דילפינן ודרשינן ונעלם מדבר מקצת דבר. והקשו בתוס' בד"ה קרי ביה מנ"ל למדרש הכי דלמא דבר דווקא כמו גבי עדות דמצינן נמי למידרש יקום מדבר ואפ"ה לא דרשינן הכי אלא דבר שלם משמע. וה"נ מנ"ל למדרש הכי ותירצו דא"כ למה לי כלל האי דבר הא כבר כתיב מכל מצות ה' דמשמע מצוה שלימה למאי הלכתא כתיב דבר ש"מ למדרש ונעלם מדבר בביטול מקצת. והקשו עוד דלמא אתרווייהו חייב רחמנא בעקירת כל הגוף ובביטול מקצת ויתקיימו שני המקראות כמו גבי נביא המדיח בעבודת כוכבים דמרבינן שניהם ותי' דדוקא התם איצטריך לרבות שניהם משום דמצינו בשאר מצות דמיעטה התור' ביטל מקצת מש"ה איצטריך לפרש בעבודת כוכבי' דבתרווייהו חייב אבל הכא אי בתרווייהו חייבים לכתוב רחמנא סתמ' ולא לכתוב לא דבר ולא מצות וממילא נאמר דחייבין בכל גווני ומדכתב רחמנא ונעלם מדבר ש"מ למעוטי דאין חייבין אלא על ביטול מקצת ולהכי איצטריך תרווייהו דבר ומצות דאי לא כתב אלא חד הוי דרשינן לכל הגוף דוקא והשתא דכתיב תרתי ש"מ דאין חייבין אלא על ביטול מקצת ולא הבנתי מש"כ בסוף דבריהם אבל איפכא ליכא למימר דתניא בת"כ כתיב הכא מכל מצות כו' ולא ידענא מאי קשיא להו איפכא לא מצינן למימר דא"כ לא לכתוב אלא חד קרא או דבר או מצות ודברי הת"כ שהביאו לא מצאתי כעת זה הלשון בת"כ ולפענ"ד נראה לומר דהכ' איכא למימר דדוקא בעקירת כל הגוף חייביה רחמנ' משים דעקרו כל הגוף. וכן איכא למימר איפכ' דדוק' בביטול מקצת חייבה רחמנ' משום דזה הוראה היא. אבל עקירת כל הגוף זיל קרי בי רב הוא ומש"ה ליכא למילף חדא מחבריה ואי כתב רחמנא דבר ה"א דדוק' בעקירת כל הגוף חייבין וכן השתא דכתב רחמנא ונעלם מדבר בביטול מקצת תו לא מצינן למילף מינה עקירת כל הגוף דזיל קרי בי רב הוא אבל גבי נביא המדיח שפיר יש למילף עקירת כל הגוף מכ"ש מביטול מקצת אלא דהתוס' לשיטת' לא מצו לפרש הכי דלשיטתם תרווייהו כתיב עקירת כל הגוף מכל מצות וביטול מקצת מונעלם דבר ואימא תרווייהו לחיובא וכבר הרגישו התוס' ז"ל למה לי קרא למעוטי עקירת כל הגוף הא הוי דבר שהצדוקין מודין בה. ולא אשכחו אלא בתו מאנוסתו ואם חמותו ואכתי קשה למה לי גז"ש בע"א לקמן דאינו חייב על עקירת כל הגוף תיפוק ליה דהוי דבר שהצדוקין מודים בו ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא דשמואל דאמר אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אתי לפרושי הא דממעטינן עקירת כל הגוף. וגלי שמואל הטעם משום דכל דבר המפורש בתורה לאו הוראה היא אלא טעות ולא הוי הוראה אלא בדבר שאינו מפורש בתורה וכל שמפורש בתורה נקרא עקירת כל הגוף אע"פ דלא עקרו כל המצוה כמו הוצאה בשבת או השתחוואה בע"א. כיון דגוף ההוצאה וההשתחוואה נאמר בתורה הרי זו עקירת הגוף וביטול מקצת נקרא אם הורו בדבר היוצא ממדרש חכמים כמו דם הלב והשתחואה שאינה בפישוט ידים ורגלים וכן מושיט וזורק בשבת דלא נאמר בפירוש בתורה לאיסורא ולפ"ז יש לומר אם הורו בבתו מאנוסתו להתירא הוי הוראה כיון דאין זה מפורש בתורה אבל התוס' ז"ל לא כתבו כן שכתבו דהא דאיצטריך ונעלם דבר כו' לבתו מאנוסתו דאע"פ שאין הצדוקין מודים בה מ"מ עקירת כל הגוף היא וקשה לי על דבריהם ז"ל דהא אמרינן בהדיא בפ' הנחנקין גבי זקן ממרא. דאם הורה בבתו מאנוסתו חייב אלמא דלא חשיבא עקירת כל הגוף והוראת ב"ד ילפינן מזקן ממרא ובאמת יפלא בעיני מדוע יחשב בתו מאנוסתו עקירת כל הגוף כיון דמודו דבתו אסור ומאנוסתו הורו להיתר וזה ממש כמו שהורו דחלב הקיבה מותר. ובאם חמותו ואם חמיו שפיר יש לומר כדבריהם דחשיב עקירת כל הגוף. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל מספקא לי גם בזה כיון דאינו מפורש בתורה אלא דלא יתיישב לפ"ז הא דבעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו. והשת' ממ"נ אי חרישה מפורש בתורה פשיט' דהוי עקירת כל הגוף כמו הוצאה דלאו הוראה היא ואי אינה מפורשת בתורה א"כ פשיט' דהוראה היא אלא ש"מ דאפי' אינה מפורשת בתורה כל שהיא עקירת כל הגוף לאו הוראה היא ושפיר קמיבעי ליה לרב יוסף אי מלאכה אחת חשיבא עקירת כל הגוף אבל הרמב"ם ז"ל פסק דאם הורו