קרן אורה הוריות רד

יודע הוא אותו דבר שמעון בן עזאי הוא והוי מזיד גמור ואכתי ליפטר ומשני דטעה באחריהם פירש דסבר מצוה לילך אחריהם. ופריך א"כ לאו שמעון בן עזאי הוא והוי שפיר עושה בהוראת ב"ד כיון דטעה באחריהם וליפטר וקאמר מאי כדון פי' במאי נוקים למתניתין דממ"נ אם עשה ע"פ איזה טעות ליפטר משום עושה ע"פ ב"ד ואי כשמעון בן עזאי הרי מזיד הוא ומסיק דבכל התורה שוגג חייב ומזיד פטור וכא אפילו מזיד חייב כיון שתלה בב"ד דאפילו ידע בבירור שטעו לא חשיב מזיד גמור וחייב חטאת:

ומש"ה פריך התם בירושלמי על מתניתין שוגגין ועשו מזידין פטורים לית הדא כל דא על רשב"ל דאמר כגון שמעון בן עזאי ואפי' עשה במזיד חייב חטאת ומשני כגון שלא קבלו רוב צבור עליהם הוראתם וכיון דלא קבלו עליהם הרי הם מזידין גמורים ומש"ה פטורים זה מה שנראה לי לפרש בדברי הירושלמי ועיין בפ"מ מה שפירש בזה והדברים דחוקים מאד לפירושו ודו"ק היטב:

שם מאי ר' יהודא דתניא אם נפש כו' הרי אלו ג' מיעוטים כו' וכתבו התוס' בשם הירושלמי דהא דלא אמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות משום דהכא איכא ג' מיעוטין ולשיטת הש"ס דילן ליכא למימר הכי דהא מסקינן בשבת פ' המצניע לר"מ ליכא אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד ליחיד שעשה בהוראת ב"ד ואפ"ה לא אמרינן אין ריבוי כו' אלא למעט. וכן הוא לדידן דקיימא לן יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ע"כ ס"ל דליכא אלא ב' מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול וקיימא לן בהא כרבי יהודה בשבת שם אלא ודאי העיקר כדברי הרשב"א דהיכא דאיכא למעוטי כל חדא למלתיה לא אמרינן אין מיעוט כנ"ל והנה לקמן פרכינן ממאי דקמייתא ר"י כו' אימא איפכא ומשני מאן שמעת ליה כו' ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצי מוקמית ליה כרבי יהודה כו' ובהאי תירוצא לא נתיישב אלא דלא מצינן למימר איפכא אבל אכתי אין הכרח דמתניתין ר' יהודה דלמא ר"מ היא דודאי ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דנהי דליכא לדידיה אלא ב' מיעוטי מ"מ לא מצינן למעט אליביה אלא זה עוקר וזה מניח ויחיד שעשה בהוראת ב"ד. וע"כ צ"ל דהא דקאמר זו דברי ר"י כו' היינו משום דשמעינן ליה בעלמא דדריש ג' מיעוטי גבי זאת תורת העולה כו' והכא נמי דריש ג' מיעוטא וע"כ ס''ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ויפלא בעיני ד' הלח"מ ז"ל בפי"ג שם שכתב דהא דאמרינן בשבת דר"י אית ליה ג' מיעוטי וחד ליחיד שעשה בהוראת ב"ד היינו משום דבעינן למימר דר"י ס"ל כר"ש דאיכא ג' מיעוטי אבל לפי האמת לר"י ליכא אלא ב' מיעוטי והלא גמרא ערוכה היא במכילתין דר"י ס"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ועל הרמב"ם ז"ל לא תיקשי דהוא ז"ל פסק כחכמים. והנה באמת צריך לדקדק במאי פליגי רב יהודא ור"נ דמר אמר זו דברי רבי יהודה ומר אמר זו דברי ר"מ דמשמע מזה דחד מודו לחבריה ולרב נחמן י"ל דלא מודי לרב יהודה וס"ל דאליבא דרבי יהודה נמי יחיד שעשה חייב ולא דריש הכא אלא ב' מיעוטי אבל רב יהודה מ"ט לא אמר כר"נ דמתניתין ר"מ היא. ועדיפא לאוקמי מתניתין כר"מ כדקיי"ל בכל דוכתא סתם מתניתין ר"מ היא וי"ל דרב יהודה אתי לאשמעינן דברייתא דאם נפש אחת כו' אתיא כר"י דאל"כ אמאן תרמיי' כר"מ לא מצינן לאוקמא דאליביה ליכא ג' מיעוט' נמי לא מצינן לאוקמי דאלבי' איצטרי' לג' מיעוטי בלא הך מלתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד וכדאיתא בשבת שם וע"כ אתיא כר' יהודה וה"נ יש לומר דר"נ מודה לרב יהודה דרבי יהודה נמי ס"ל יחיד שעשה כו' פטור אלא לדידיה ניחא ליה לאוקמי מתניתין כר"מ דסתמא אתיא כוותיה ועכ"פ מדברי רב יהודה ורב נחמן הא שמעינן דחכמים זולת ר"מ ור' יהודה כולהו ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ומכאן סיוע קצת לדברי רש"י ז"ל בשבת אליבא דר"ש דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דאי כשיטת התוס' א"כ כל הני תנאי דאתניהו לקמן במתניתין דהורו ב"ד וידעו שטעו כולהו ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ומאן חכמים דמחייבי אלא ע"כ לקמן במתניתין שאני כיון דכבר יצאה הוראה ברוב צבור פטור הוא לכ"ע מטעם דאנוס הוא וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ואפ"ה כתבה למתניתין דלקמן בסוף פרק י"ד ועיין בדברי הראב"ד ז"ל שם והמגיני שלמה ז"ל בשבת כתב להכריח דר"ש ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דע"כ ברייתא דעדיין אני אומר כוותיה אתיא דכר"מ לא מצי אתיא דאמר ב"ד מייתי משום דר"מ ודאי ס"ל דיחיד שעשה כו' פטור וע"כ אתי כר"ש דאמר ב"ד וציבור בור מייתי וש"מ דס"ל דיחיד שעשה כו' חייב וקצת קשה לפ"ז לקמן דף ג' דקאמר ואיבעית אימא הורו ב"ד ועשו רובו ומאן חכמים ר"ש וכיון דאוקים חכמים היינו ר"ש אם כן אמאי לא ניחא ליה לאוקמיה בפלוגתא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דהא ר"ש ודאי ס"ל דחייב וכהוכחת המגיני שלמה ז"ל וי"ל דהך ואיבעית אימא רב פפא קאמר לה ואיהו אזיל לטעמיה דאמר לעיל ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד ותו לא מוכח מברייתא דועדיין אני אומר דאיכא מ"ד דס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכן משמע מהא דקאמר דכ"ע ס"ל יחיד שעשה כו' פטור משמע דאליביה ליכא תנא דס"ל לחיובא אבל למסקנת הש"ס דברייתא דועדיין אני אומר ס"ל יחיד שעשה כו' חייב ע"כ לא מצי אתיא אלא כר"ש וכמו שכתב המגיני שלמה ז"ל אלא דאכתי קשה קצת הא מסקינן לקמן אליבא דר"ש דחד שבט נמי מייתי בהוראת ב"ד הגדול אם כן לא מצי אתיא ברייתא דועדיין אני אומר גם כר"ש דהא קתני בה מיעוט קהל שחטאו שאין ב"ד מביאין ע"י פר ולר"ש הא מיעוט קהל נמי ב"ד מביאין פר כגון שבט אחד אם לא שנאמר דמיעוט קהל היינו מיעוט שבט אבל באמת בלא"ה משמע מסוגין דחוץ מר"מ ור"י כולהו תנאי ס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכמש"כ ולשיטת התוס' בשבת שפי' טעמא דהני תנאי דלקמן משום יחיד שעשה בהוראת ב"ד ודאי קשיא טובא אותן חכמים מאן נינהו ועוד דלשיטתם צ"ל דטעמי' דר"ש דפוטר הוא מסברא מטעם דאנוס הוא ע"פ ב"ד וכדאמר רב לקמן הואיל וברשות עשה וע"כ צריך לחלק בין זה לאומר מותר בעלמא דחייב משום דהתם עושה מעצמו והכא עושה ע"פ הוראת ב"ד והוי כמו טעה בדבר מצוה וכן מדמי לה בירושלמי ריש מתינתין. א"כ תיקשי הא ר"מ מיקל טפי בטעה בדבר מצוה ואפילו לא עשה מצוה פטור וכדאיתא בפסחים פרק אלו דברים ואפ"ה איצטריך קרא אליביה לפטור יחיד שעשה כו' ולר"ש דמחמיר בטעה בדבר מצוה פשיטא ליה ביחיד שעשה כו' מסברא לפטורא אבל התוס' ז"ל לא הוצרכו לומר דלר"ש מסברא פשיטא ליה אלא י"ל דיליף מקרא דאו הודע אליו חטאתו דבעינן דוקא שב מידיעתו לאפוקי ע"פ הוראת ב"ד דלאו שב מידיעתו הוא אלא בידיעת ב"ד הדבר תלוי והכי ילפינן לה בהדיא בירושלמי מהאי קרא. וי"ל דלא ניחא להו להתוס' לומר כן משום דלעיל בריש שמעתין אמר רב פפא דרבי יוחנן ס"ל כיון דאי מתידע ליה לב"ד כו' שב מידיעתו הוא ולקמן בשמעתין יבואר עוד בזה אי"ה:

והנה בעיקר הדבר מה שפסק הרמב"ם ז"ל דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב וכשמואל יש לדקדק אמאי לא פסק כרב ור' יוחנן דתרווייהו ס"ל דיחיד שעשה כו' פטור כדמוכח מפלוגתייהו גבי נתחלף לו חלב בשומן הגה"ה וכן איכא סתמא דמתני' ביבמות וראיתי בספר באר שבע שפי' דפליגי פרק האשה רבה ניסת על פי ב''ד פטורה מן הקרבן וכל הסוגיא שם. כיון דאין מצטרף לרוב ודאי אינו בגמ' רהטא בהאי שיטתא דיחיד. מתכפר עמהם כיון דאינו שוה בשגג' עמהם שעשה כו' פטור מהא דאמר זעירי ליתא למתני' מקמי דתני בי מדרשא ואי נימא דהלכה דחייב א"כ ליכא נפ"מ כלל בזה אי הוראה או טעות הוא. וכן מפלוגתא דר"א ור"י בפי' דקלקלה משמע נמי דס"ל דפטור אלא דרב נחמן נמי שקיל וטרי התם בהאי סוגיא ור"נ משמע בשמעתין דס"ל דחייב כדאמר זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה כו' חייב. וצ"ל דנפק"מ נמי בהא דהוראה היא או טעות היא אפי' למ"ד יחיד שעשה חייב לענין להשלים לרוב צבור לפי מאי שפסק הרמב"ם ז"ל דאפי' שני הוראות מצטרפין ובזה מיושב נמי קושיית המשנה למלך על הרמב"ם ז"ל לענין מאי כתב דטעות הוא ולא הוראה כיון דקי"ל יחיד שעשה חייב (וע' לח"מ שם ובח"מ באה"ע סי' י"ז בתשובה). ולפי הנ"ל ניחא דנפ"מ להצטרף להוראה שניה. ומסוגיא דיבמות נ"ל סעד לשיטת רש"י ז"ל דפלוגתא דמתניתין דלקמן לא שייכא להא דיחיד שעשה כו' דלשיטת התוס' ז"ל ע"כ ר"א דאמר במתני' ספק ס"ל נמי יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור דאל"ה אין כאן ספק והשתא מאי פריך הש"ס שם ביבמות ודילמא ר"א ס"ל יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. הא ממתני' מוכח דס"ל דפטור וע"כ התם גרסינן ר' אלעזר ולא ר' אליעזר דר"א ס"ל בברייתא שם דדוקא קלקלה חייב אבל ניסת פטורה ובברייתא ר' אליעזר קאמר לה דס"ל בעלמא שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים ובברייתא דיקוב הדין את ההר גרסינן ר' אלעזר. והכא במתני' דלקמן נמי ר' אלעזר הוו בר פלוגתא דר"ש. וש"מ דלא שייכא דינא דמתני' דלקמן לדין יחיד שעשה בהוראת ב"ד. ודו"ק היטב בכל הנ"ל ולקמן יתבאר עוד אי"ה. וראיתי בירושלמי דפרקין שיטתא אחריתי לענ"ד והכי איתא התם הברייתא בשם שמואל יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא פי' דהא דתנן ועשה היחיד ע"פ פטור היינו אם עשו אח"כ רוב צבור אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו מביא