קרן אורה הוריות רג

פרק ראשון משנה בין שעשו ועשה עמהן כו' התוספות נסתפקו אם הב"ד, חייבין להביא כשבה או שעירה היכא דעשו המיעוט:

ומקום הספק לא הבנתי וכי בשביל שעשה יחיד עמהם הם לא יביאו ומה אנו עשו הם בעצמם ודאי חייבין להביא חטאת יחיד:

וכן משמע קצת לקמן דאין ספק בזה מדלא מוקי לקמן פלוגתא דר"מ ורבנן בהורו ועשו בהאי מלתא וק"ל וגם בשביל המיעוט שעשו אם הם לא עשו גם כן פ' שאין מביאין:

גמרא אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות לכאורה נראה דשמואל ורב דימי בהא קמיפלגי דלשמואל די אם ישיבו על שאלתם ששאלו חלב אם מותר או אסור ואמרו להם מותרין אתם זה ג"כ הוראה גמורה וכי עשו על פיהם פטורים ורב דימי אמר דצריכים שיאמרו להם מותרים אתם לעשות אבל באמת לא מסתבר לומר כן דודאי אם שאלו הלכה למעשה והם השיבו מותר וודאי הוראה גמורה היא לכ"ע אלא העיקר נראה דלשמואל אפילו לא שאלו למעשה אלא סתם שאלו חלב מותר או אסור והם השיבו דחלב מותר הוי הוראה והעושה על פיהם פטור משו' דהוי תולה בב"ד ורב דימי אמר דאין זו גמר הוראה עד שיאמרו מותרים אתם לעשות היינו שיורו להם למעשה ולא דרך הלכה דמה שנאמר דרך לימוד אין זו גמר הוראה ילפ"ז שפיר מביא ראיה לרב דימי מהא דתנן בזקן ממרא חזר ושנה ולימד פטור וכן מהא דתנן הורו לה ב"ד להנשא וממתניתין דתנן הורו ב"ד לעבור דמשמע מכולן דצריך שיורו הלכה למעשה ולא הלכה לחוד וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל כי"ג הלכה א' שכתב וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר ולא הורו לעם ולא אמרו מותרים אתם לעשות. משמע דרב דימי לא בא למעט אלא דרך לימוד וכהא דתנן גבי זקן ממרא אלא דלפ''ז יש לדקדק מאי קאמר שמואל לעולם אין חייבין עד שיאמרו מותרים אתם ולדידיה אפילו דרך הלכה סגי ואם כן פשיטא דאין חייבין באופן אחר ומאי אתי לאפוקי. ונראה דאתי לאפוקי אם לא אמרו מותר אלא אמרו פטור אפ"ה חייב העושה כיון דלא ע"פ עשה ומצאתי זאת מבואר בירושלמי בריש מכילתין שמואל אמר והן שהוא מותר אבל אם הורו פטור לא בדא וראיתי במשנה למלך שנסתפק בזה בפי"ב ע"ש ולענ"ד הדברים מפורשים הם בדברי הירושלמי דלאו הוראה היא וכנ"ל וראיתי שם בדבריו ז"ל שהעיר ע"ז מהא דאמרינן ביומא אי נימא דמחייבי ב"ד אכזית קטן והתניא השב מידיעתו כו' וביאר שם ובפ"ב מהנ' אלו דהיינו משום שתלה בב"ד אלמא דאפילו איכא איסור דחצי שיעור אסור מה"ת חשיב תולה בב"ד. ויצא לחלק דשאני דבר שפשט בכל ישראל דבזה אין צריך כל התנאים האמורים בהוראת ב"ד עיין בדבריו ז"ל שם ובפ"ב ולא הבנתי דהא אמרינן שם ביומא דהפטור הוא משום דאינו שב מידיעתו והאי טעמא לחוד ותולה בהוראת ב"ד טעמא לחוד כמי שיבואר אי"ה לקמן. וא"כ מנ"ל לחלק בהוראת ב"ד בין דבר שנתפשט בכל ישראל או לא ומהא דתנן ביבמות הלכה וקלקלה חייבת משמע לכאורה דאין לחלק דהא התם הוראה שנתפשטה בכל ישראל היא ואפ"ה בעינן שיורו לעשות דוקא אלא ע"כ ביומא עיקר הטעם הוא משום דאינו שב מידיעתו הוא וכ"ת דהא מוכח לקמן אליבא דרבי יוחנן דזה לא חשיב לא שב מידיעתו וע"כ צריך לחלק גם כן כנ"ל בין דבר שנתפשט בכל ישראל אי לא וכמו שכתב המשנה למלך ז"ל שם בפ"ב י"ל דלענין שב מידיעתו שפיר יש לחלק דבדבר שנתפשט בכל ישראל ודאי אינו שב מידיעתו אבל לענין הוראת ב"ד מנ"ל לחלק ולומר דבדבר שנתפשט בכל ישראל פטור אפילו לא הורו לעשות מאיזה טעם יפטר כיון דלא תלה בב"ד ועשה שלא ברשות ולא עדיף מאומר מותר כמו תינוק שנשב' לבין הנכרים וגר שנתגייר בימי' הקדמוני' לבין הנכרים דקיי"ל דחיי' ע"כ נ' דהא דיומא שאני דאפי' יבוא ב"ד אחר וימעט בשיעורין. מ"מ אין ההוראה ראשונה הוראה בטעות דבכל דור צריך לילך אחר ב"ד שבימיו. וכשאכל לא היה בו שיעור לקרבן. ומש"ה חשיב לא שב מידיעתו אבל לענין נשואין על פי עד אחד אע"פ שהוראה פשוטה היא. אפ"ה אינו פטור אא"כ הורו לעשות אבל לא היכא דאיכא איסורא כמו הלכה וקלקלה דהיא חייבת והנה ביבמות פליגי ר"א ור' יוחנן מאי קלקלה ר"א אומר קלקלה בזנות ורבי יוחנן אמר אלמנה לכה"ג אבל פנויה לא משום דאתון הוא דשויתוה פנויה ולדעת הרמב"ם ז"ל הא איכא בפנויה ג"כ איסור תורה לאו דלא תהיה קדשה וגם עשה דכי יקח ואפ"ה פטורה לרבי יוחנן אגמא דאפילו היכא דאיכא איסורא פטור משום דהוי תולה בב"ד. וי"ל דשאני התם כיון דהורו לעשות היינו להנשא אם כן ממילא חשיבא הוראה גם לזנות כיון דשוינהו פנויה בהוראתם לענין נישואין אבל לענין נישואין של איסור לכ"ע לא חשיבא תולה בב' דלהנשא למותר לה שריוה ולא לאסור לה ועדיין צ"ע דלכאורה מסוגיא זו דיבמות משמע דליכא איסורא דאורייתא בפנויה ועיין מהרש"א ז"ל ברש"י ד"ה והלכה וקלקלה:

שם ומודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיו כולם בשגגה אחת משמע דלא איצטריך קרא אלא לרב דס"ל דפטור הוא משום דהוי תולה בב"ד. ומש"ה ה"א דליצטרף עם רוב צבור קמ"ל דבעינן שיהיו כולן בשגגה אחת אבל לרבי יוחנן דאמר חייב משום דלא הוי תולה בב"ד פשיטא דאינו מצטרף לרוב צבור כיון דלא ע"י הוראת ב"ד עשה ולפ"ז קשה לי קצת לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ג שכתב הטעם שאינו מצטרף לרוב צבור משום שנאמר בשגגה וכיון שפסק כרבי יוחנן דחייב מפני שאכילתו לא מפני ההוראה היא תיפוק ליה בנא"ה יחיד שעשה שלא בהוראת ב"ד חייב ואי לענין איצטרופי הא לרב נמי לא מצטרף ולזה י"ל דנפ"מ לענין אם עשו רוב ציבור ע"ז האופן דלרב היו הצבור מביאין פר ולרבי יוחנן כל יחיד ויחיד חייב והתוס' ז"ל נסתפקו בזה אי מחייב ב"ד אי רוב צבור עשו בזה האופן ולא הבנתי מקום הספק בזה דאי נימא דאין ב"ד חייבין על פי רוב צבור בכה"ג א"כ פשיטא דאין יחיד מצטרף אלא דאכתי יש מקום להסתפק דהא עכ"פ עיקר המעשה לא היה ע"פ ב"ד והתורה אמרה ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו ולפ''ז היכא דעשו רוב צבור כולם פטורין הב"ד והצבור ולקמן דייק הש"ס מהא דתנן שוגגין ועשו מזידין פטורין טעמא דעשו מזידין הוא דפטורין אבל שוגג דומיא דמזיד חייב היינו שנתחלף לו חלב בשומן דהוי דומיא דמזיד דלא עשו על פי ב"ד תיפשוט דרמי בר חמא ופירש"י ז"ל שם תיפשיט דהוי כשגגת מעשה וחייבין בכשבה או שעירה ולכאורה נראה יותר לפרש הא שוגג דומיא דמזיד חייבין בית דין להביא פר ותיפשוט לאידך גיסא דהוי תולה בב"ד אלא דאם כן ליכא למיפשט כלל דמש"ה נקט מזידין פטורין אבל שוגג דומיא דמזיד חייבין אבל לא ידעינן אי חייבין כשבה או שעירה כיחיד או ב"ד חייבין להביא אבל אי נימא דב"ד לכ"ע פטורין אם כן שפיר שמעינן מדנקט מזידין ולא נקט שוגג דומיא דמזיד פטורים לגמרי ש"מ דהוי כשגגת מעשה וחייבין בכשבה או שעירה ודו"ק:

ע"ב תנא ראוי להוראה ממשנה יתירא כו' נראה ממסקנת דברי רבא דראוי להוראה משמע גמיר וסביר. וממשנה יתירא שמעינן דהיה יודע אחד מהן שטעו היינו אפילו לא גמיר וסביר והא דלא משני הש"ס דלא זו אף זו קתני דאפי' הגיע להוראה חייב ולא הוי כמזיד וכדמסיק הש"ס לקמן משום דהא נמי שמעינן מרישא דאחד מהן היה יודע שטעו וע"כ לא עשה אלא משום דמצוה לשמוע דברי חכמי' ולא הבנתי מש"כ התוס' דלענין זה הוי רבותא טפי הגיע להוראה מלא הגיע ואי משום דלא הגיע להוראה שייך בי' יותר מצוה לשמוע דברי חכמים אם כן היה לו להפטר דהא עשה בהוראת ב"ד אלא דלפי מאי דס"ד דאביי דפריך כה"ג מזיד הוא משמע דיש לחלק דשאר תלמיד שהגיע להוראה ואינו מחודד כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא לא הוי דומיא דמזיד אבל אשמעון בן עזאי קשיא ליה אלא דע"כ לא קשיא ליה אלא אשמעון בן עזאי אבל שאר גמיר וסביר לא קשיא ליה ואם כן ליכא למימר דהא קמ"ל מתניתין דהא סתמא קתני והגיע להוראה ורבא רבותא קמ"ל דאפילו כשמעון בן עזאי נמי לאו מזיד הוא ורש"י ז"ל פירש במתניתין וידע אחד מהן שטעה היינו אחד מהב"ד ולכאורה לא שייך בזה מצוה לשמוע דברי חכמים כיון דהוא עצמו מן הב"ד. וצ"ל דסבור הוא מצוה לילך אחר הרוב אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה וידע אחד מהן היינו מן הקהל ולקמן בגמרא מוכח כפרש"י ז"ל ודו"ק:

ולפי שיטת הש"ס דילן אתי שפיר הא דתנן לקמן שוגגין ועשו מזידין פטורים לגמרי כיון דעשו מזידין אבל בירושלמי ראיתי שיטה אחרת בזה לענ"ד דפריך התם וכי יש זדון לשגגה ליחיד אצל הוראת ב"ד וכיון דבטלה דעת היחיד נגד הוראת ב"ד אמאי חייב כי ידע שטעו או תלמיד שהגיע להוראה הא אין דעתו כלום ועליו לעשות כהוראת ב"ד ומשני רבי אמי בשם רשב"ל מתניתא כגון שמעון בן עזאי דיש לו דעת להורות כהלכה ולא בטלה דעתו אצל הורית ב"ד ומש"ה לא חשיב עושה על פי ב"ד כשגגה וחייב ופריך במה אנן קיימין אי ביודע כל התורה ואינו יודע איזה דבר לאו שמעון בן עזאי הוא וליפטר משום עושה בהוראת ב"ד בשגגה ואם