קרן אורה עירובין צח

מטעם שפי' רש"י ז"ל דוודאי זכות הוא לו אלא דחיישינן שמא הוא מקפיד על עירובו ע"כ צריך להודיע וא"כ למאן דמוקים מתניתין בחצר שבין שני מבואות אפילו אם מזכה להם משלו צריך להודיע כיון דחוב הוא לו ונפלאו מאתי דברי הר"ר יהונתן ז"ל שכתב לחילוק זה אפילו בחצר שבין ב' מבואות וי"ל דוודאי למ"ד דאין יכול לערב עם ב' המבואות אלא עם אחד לבד וודאי חוב הוא לו אפילו אם מזכה משלו דדילמא ניחא לי' באידך אבל למ"ד דיכול לערב עם ב' אז אם יערב משלו זכות היא לו כיון דיכול לערב לעצמו גם עם המבוי השני ומאי אפסדי' אבל משלהם חוב הוא להם שמא הי' רצונם יותר לערב עם השני ואין רצונם לערב עם שניהם בפת שלהם וד' הר"ר יהונתן א"ש דהא הרי"ף ז"ל פסק כר"ש דיכול לערב עם שניהם אבל הרמב"ם ז"ל כ' להדיא דצריך להודיע בחצר שבין ב' מבואות אפילו אם מזכה להם משלו ועיין במג"ע ובמ"מ שם ובירושלמי אמרו דת"ק דר"מ דאמר דצריך דעת הוא משום דחוב הוא לו ככ"ג שאינו רוצה שיכנס חבירו לביתו שלא מדעתו משמע דאפילו אם מזכה להם שייך להודיע וכן משמע מהא דאמר ר"י שזכין לאדם כו' משמע דלת"ק חובה היא לו ואי"ה לקמן יתבאר עוד בזה:

שם משנה ולא אמרו לערב בחצירות כו' עיין רבינו יהונתן בזה עיין תוי"ט מש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל:

שם תוס' בד"ה אגב אורחא כו' ומסקנת דבריהם דרב יהודא אליבא דר"מ קאמר אבל לריב"ב ולר"ש לא הוי ח"י גרוגרות בשתי סעודות ויש סיוע לדבריהם ז"ל מד' הירושלמי ע"ש:

דף פא ע"א גמרא תנינא חדא זימנא כו' עיין ריטב"א ז"ל שהאריך בפי' הלכה זו:

שם גמרא ופרוסה לא מ"ט משום איבה עיין ריטב"א ז"ל שהביא בשם הראב"ד ז"ל להקשות על מנהגנו שכ"א נותן קמח ועושין ככר אחד והלא אין לכ"א אלא פרוסה ע"ש ונפלאתי שלא הביאו דברי הירושלמי על מתני' דהאחים השותפין דאמר שמואל מערבין בחצי ככר ופריך מהא דתנן אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין ומשני כגון שהיו שניהם שותפין בו אלמא דכל שהככר שלם אפילו בשותפות מערבין בו:

שם גמרא מערבין בפת עדשים מכאן קצת ראי' לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לענין ברכת במ"מ שכתבו דאפת דוחן מברכין שהכל דלשיטת הרא"ש ז"ל דמברכין במ"מ גם אדוחן יהי' עירוב וברכה סברות מהופכות דלענין ברכה פת דוחן עדיף מפת עדשים ולענין עירוב פת עדשים עדיף דבפת עדשים מערבין ובפת דוחן אין מערבין אלא וודאי אורז לבד הוא דמברכין עליו במ"מ:

שם גמרא לאפוקי מד' יהושע עיין בבעה"מ ז"ל שכ' דבר חדש דלר' יהושע בעינן גם בשיתוף דבר שלם מאיזה מין שיהי' ועיין רבינו יהונתן לענין ניטל כדי חלתה וצ"ל שגירסא אחרת הי' להם וכדי דימוע נראה לפרש כדי טיבלה ואפילו נחסר כדי שניהם דימוע וחלתה אפ"ה מערבין ויתישב בזה קושית התוס' בד"ה כדי חלתה:

שם משנה נותן אדם מעה לחנווני כו'. עיין רש"י ז"ל ונראה לפרש דבריו דהוא אזיל לשיטתו דבמזכה אין צריך דעת לכ"ע וא"כ אם זיכה לו החנווני בחנם וודאי הוי עירוב אלא הכא החנווני אינו מכוין לזכות לו בחנם אלא בשביל המעה וס"ל לרבנן כיון דמעות אינן קונות אפילו זיכה החנווני לזה ע"י אחר דקנה מן הדין מ"מ כיון דזה שנתן המעה לא סמכי' דעתי' ע"ז הוי כמערב שלא מדעתן ומה שהוכרח לפרש דמיירי בזיכה לו ע"י אחר דאל"כ לא אתיא שפיר הא דנתנו טעם שאין מערבין אלא מדעתו הא בלא"ה לא הוי עירוב כיון דמעות אינן קונות ומחמת זה פי' הרא"ש ז"ל באמת דהא דתנן במתני' שאין מערבין אלא מדעתו הוא מילתי' באפי נפשא ורש"י ז"ל לא ניחא לי' בזה ובשאר כל אדם סמכא דעתא שיעשה בתורת שליחות וסמכא דעתי' וכן בחנווני כשאמר ערב לי והתוס' כתבו דאפילו אם זיכה לו דחנווני בחנם נמי לא הוי עירוב משום דס"ל דאפילו מזכה נמי צריך דעת וכמש"כ לעיל בשם הראשונים ז"ל ובע"ת רש"י ז"ל נמי מודה לדברי התוס' ז"ל ולשיטת רש"י ותוס' ז"ל אליבא דהלכתא דע"ח יכול לערב שלא מדעתו נותן אדם מעה לחנווני ובע"ת הוא דלא יתן אבל לשיטת הרא"ש ז"ל גם בע"ח אסור ניתן לחנווני. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שכתב טעם לדברי חכמים דלא זכו לו מעותיו משום שמא יפשע ולא יזכה לו ע"י אחר אבל שאר כל אדם מסתמא יעשה כאשר צוה ונראה שהוציא טעם זה מדברי הירושלמי דאמרינן התם ש"מ מהא דמודים חכמים בשאר כל אדם דמעות קונות ד"ת וטעמא דחנווני שמא ישכח ויוציאנו וח"א דטעמא דחנווני הוא משום דמעות אינן קונות וטעמא דשאר כל אדם הוא משום דמזכה לו ע"י אחר וכשיטת הרא"ש ז"ל ולפ"ז הדין הזה הוא בין בע"ת בין בע"ח וצ"ע למה כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא דווקא בע"ת כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' עירובין ועיין בריטב"א ז"ל ובתוי"ט שהאריך ג"כ בזה ודו"ק היטב ועיין בט"ז סי' שס"ט שכתב ליישב דברי התוס' ממה שהקשה הרא"ש ז"ל ע"ד דהא הכא לאו חובה היא לו וכתב הט"ז דהכא מצינן למימר דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' וקשה דא"כ אמאי פליג ר"י ואמר אבל בעירובי חצירות מערבין לדעתו ושלא לדעתו ומשמע דפליג ארישא ואמאי דילמא שאני התם דגילה דעתו דרוצה לערב בממונו אלא וודאי אין חשש בזה ולא הוי אלא כשלא לדעתו סתמא ומשום דס"ל לת"ק דחוב הוא לו כמש"כ לעיל בשם הירושלמי וכן איתא בתוספתא בהדיא ושפיר הקשה הרא"ש ז"ל הא הכא גילה דעתו שחפץ בעירוב וממילא זכות הוא לו:

הדרן עלך פרק חלון ובעז"ה נתחיל לפרש פ' כיצד משתתפין שם גמרא אין מערבין אלא לדבר מצוה כו' וכ' הר"ר יהונתן ז"ל דדווקא בפת אין מערבין אלא לדבר מצוה כיון דאין עיקר עירוב בו אבל ברגל מערבין אפילו לדבר הרשות וכ"כ הה"מ בשם הרשב"א ז"ל ויש להקשות לפ"ז מאי קאמר הש"ס לעיל בפ' בכל מערבין לימא דרב יוסף תנאי היא הא וודאי תנאי דלר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת כדאמר רב נחמן בפרק מי שהוציאוהו א"כ מערבין אפילו לדבר הרשות ועוד דהא גופא קשיא אמאי לא ניחא לי' לאוקמא פלוגתא דת"ק ור"י בהנחת עירוב בהא דרב יוסף דת"ק דר"י היינו ר"מ וס"ל דעיקר עירוב בפת ומערבין לדבר הרשות להכי אמר דאין מערבין בביה"ק ור"י לטעמיה דס"ל עיקר עירוב ברגל ובפת אין מערבין אלא לדבר מצוה מש"ה אמר מערבין בביה"ק וי"ל דבלא"ה לא ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בהכי דא"כ ה"ל לאיפלוגי בעלמא בהנחת עירוב לדבר הרשות או לדבר מצוה כיון דבהאי דינא דביה"ק לא פלגי כלל. שוב ראיתי באבה"ע בסי' תט"ו שעמד ע"ז ג"כ אבל האמת נראה דגם הרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא לדידן התחומין דרבנן והם אמרו לערב בפת ודווקא לדבר מצוה אבל לר"מ דאית לי' תחומין דאורייתא וב' העירובין מהני מה"ת או בפת או ברגל אין סברא לחלק בינייהו וכי תקינו רבנן אח"כ שלא לערב אלא לדבר מצוה לתרוייהו תקינו ועיין במ"מ שם שנחלקו הראשונים ג"כ לענין דיעבד אם עירב לדבר הרשות ועיין בהג"א מש"כ דהלכה כרבא היינו הא דלעיל פ' בכל מערבין דבעי הש"ס למימר דרבא מוקי להא דרב יוסף כתנאי אף דלא קאי המסקנא הכי ודו"ק:

שם גמרא קטן בן שש יוצא בעירוב אמו ומסיק הש"ס היינו היכא דליכא לאבוה במתא והא דסוכה דאיתא לאבוה במתא והרמב"ם ז"ל כ' סתמא בן שש יוצא בעירוב אמו ולא ביאר דדווקא בליתא לאבוה במתא ועיין בכ"מ ובלח"מ בפ"ו מהל' סוכה מה שכ' בזה. ול"נ דבסוכה לא הוצרך לבאר דמיירי באיתי' לאבוה במתא דפשיטא דהכי הוא דעיקר מצות חינוך על האב כמבואר בנזיר ובש"ע דאין מצות חינוך מוטל על האם אבל היותר קשה הוא מש"כ דבן חמש ובן שש הוא בכלל אין צריך לאמו והכא אמרינן כבן ד' וכבן ה' וצ"ל דהוא ז"ל מפרש וכמה היינו עד כמה הוי עדיין צריך לאמו ועיין בכ"מ ז"ל מש"כ בשם הירושלמי דסוכה:

ע"ב גמרא מערב אדם ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין לדעתו בין שלא לדעתו יש לדקדק למ"ד תחומין דאורייתא ועבד מצוה עליהם א"כ מאי מהני מה שמניח רבו עירוב עליו בע"כ כיון דהעבד אינו רוצה לעקור דירתו ממקומו וכ"ת בעבדו כיון דקנוי לו אזיל בתרי' דרבי' א"כ לא ליבעי עירוב כלל ועוד דאם רצה רבו להניח לעבדו עירוב לצד אחר וודאי יכול להניח ויש לו לעבד תחום אחר וצ"ל דדירת העבד מסור לרבו ובמקום שירצה הרב שם ישלחהו