קרן אורה עירובין צ

אוסר עיין בד' ז"ל. ולא הבנתי הא לר"מ נמי בעינן דווקא דאזיל ואתי ביומא ומש"ה כ' רש"י ז"ל שהיו יראים כו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל דכותי אוסר וכן נראה מהא דפסקו כן כר"ש דדווקא הולך לשבות אצל בתו אבל אצל בנו אוסר אלמא דכל היכא דאיכא למיחש דילמא אתי ביומא אוסר א"כ בכותי ודאי איכא למיחש דילמא אתי ביומא ואוסר ובכותי ליכא לחלק בין עיר אחת לעיר אחרת ולפ"ז אפשר לקיים הנוסחא הישנה ברש"י לקמן כאשר יתבאר אי"ה:

שם גמרא אמר ר"י יפה עשיתם ששכרתם הנה לנוסחא ישינה בפי' רש"י ז"ל וכדאיתא ברש"י שברי"ף ז"ל א"ש כל הסוגיא כפשטי' דמתחילה נאסרו לטלטל אפילו קודם שבא הכותי ומש"ה צריך שכירות וביטול ושפיר קרי לה הש"ס לקמן אין מערבין וכן משמע לשון רש"י ז"ל לקמן בד"ה אלא דאתי נכרי בשבתא ע"ש אבל לנוסחא אחריתי וכמש"כ התוס' ז"ל דהוי מצי לעירובו מאתמול צ"ל דקרי לי' אין מערבין לפי שנתבטל העירוב כשבא הכותי ואפילו אחר שכירות אינו חוזר להתירו הראשון וכתבו התוס' הטעם כיון דאין סופו להתקיים כל השבת שעתיד לבא. ויש לדקדק מנ"ל דר' יהודא אמר כותי אינו אוסר אפילו בעתיד לבא בשבת דהא פלוגתייהו היא בהסיח דעתו והלך לעיר אחרת אבל היכא דידעינן דעתיד לבא בשבת י"ל דכ"ע מודים דאוסר אבל בלא"ה לא דמי לספינות שחזרו ונתקשרו דהתם נעשה מעשה מחדש שחזרו ונתקשרו אבל הכא כיון שבטל העירוב כשבא הכותי א"כ במה ישוב להתירו הא בעינן מערב מבע"י וכיון שעירוב הראשון בטל השני לאו כלום הוא והריטב"א ז"ל רוצה לקיים סברא זו דלא בטל העירוב והא דפריך עלי' מהא דשמואל היינו או דהכא מיירי שלא עירבו או אפילו עירבו ובאמת אין צריך ביטול אלא דפריך כי היכא דאין מבטלין היכא דאין מערבין ה"נ אין שוכרין כיון דמסיק דשוכר כמבטל רשות הוא והנה למש"כ דמשכירות פריך קשה הא להדיא אמרינן לקמן דהכא איכא תרתי שכירות וביטול ועוד אמאי קרי לה אין מערבין השתא היכי דאתי נכרי מאתמול ולא הי' רוצה להשכיר מבע"י ולא מצי מערבי מ"מ כשנתרצה בשבת שוכרין ממנו כיון דאם נתרצה מבע"י היו מערבין כש"כ הכא דעירבו והעירוב לא נבטל שוב ראיתי שהריטב"א ז"ל בעצמו כ"כ דמוכח לקמן דלא כשיטה זו ומש"כ דמיירי בלא עירבו כבר דחו התוס' ז"ל:

והנה התוס' ז"ל הקשו ל"ל כלל שכירות ליסגי בביטול לחוד ויהיו יחידים אצל כותי ולא שייך הכא א"כ בטלת כו' וכתבו חד תירוצא דהני אמוראי ס"ל כר"מ דאוסר יחיד במקום כותי ויש לדקדק א"כ מנ"ל דהיו שרויין בפונדק בגוונא דאסרי אהדדי דילמא היו כולם ביחד וקודם ביאת מארי דפונדק לא הי' צריכין לא עירוב ולא ביטול וכשבא הכותי אסר עלייהו וכששכרו ממנו הותרו וי"ל דדרך הוא דאכסנאים נכנסין כ"א בחדר בפני עצמו כמש"כ התוספות בשם יש פירושים. והנה לכאורה עלה בדעתי לומר לפי לישנא דהש"ס אתי כותי מארי דפונדק משמע דבני ביתו של הכותי היו שם ולא רצו להשכיר וכשבא מארי דפונדק נתרצה להשכיר דלא מסתבר למימר דלא הי' איש בפונדק מאנשי הבית אלא דלא משמע כן מהא דפריך הש"ס מהא דשמואל דאם נאמר שהיו ב"ב שם א"כ היו יכולין לשכור מהן ולערב ולפי מאי דמשמע מדברי התוס' בד"ה ואי דאתא מאתמול דהיכא דלא נתרצה כותי להשכיר אין יכולין לבטל משום דאין מערבין הוי א"ש דהכא נמי כיון דב"ב לא רצו להשכיר ולא היו יכולין לערב ע"כ אפילו כשבא מארי דפונדק ורוצה להשכיר תו אין יכולין לבטל ועיין מהרש"א מש"כ מהא דאביי דלעיל וכבר הרגשתי בזה לעיל. ובירושלמי איבעי לי' ג"כ מהו לשכור רשות בשבת ומביא התם האי עובדא ר"י אמר יפה עשיתם ור"ל אמר לא יפה עשיתם ופליגי התם אמוראי חד אמר דלא פליגי ר"י ור"ל ר"י אמר יפה עשיתם שטלטלתם בדיעבד אם שכרו ור"ל אמר לא יפה עשיתם ששכרתם דלכתחילה אסור לשכור בשבת כן נראה להגיה:

דף סו תוס' בד"ה שהמבוי לחצירות כו' ומיהו בההוא שמעתא קאמר שמואל כו' וחד מינייהו באחריתא כוונת דברים בשלמא אם נאמר דהא דאמר שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו קאי נמי אשאר מילי א"כ אפשר לקיים שני ד' שמואל בשניהם אבל השתא דמסיק דשמואל לא קאי אלא אלישנא דמתני' שהמבוי לחצירות כו' ע"כ צריך לומר דהדר בי' וא' מדבריו אמר באחרונה ועיין מהרש"א ז"ל ודבריו ז"ל נפלאים המה וכבר עמד עליהם הח"צ ז"ל:

שם גמרא אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ולא בחורבה ור"י אמר יש ביטול כו' למאי דמפרש אביי לקמן דשמואל לא קאמר אין ביטול אלא בשתי חצירות ופתח ביניהם דאין אוסרין אבל בזה לפנים מזה דאוסרין שפיר מבטלין צריך לחלק בין זה לחורבה דאמר ר' יוחנן דאין מבטלין אע"ג דאוסרין משום דבחצר זה לפנים מזה הוי שפיר חדא תשמישתא כיון דדריסת רגל הפנימית על החיצונה והא דעביד הש"ס צריכותא דחורבא הוי יותר חדא חדא תשמישתא משתי חצירות היינו בשתי חצירות ופתח ביניהם ולרבא דאמר אליבא דשמואל דבכל גוונא אין ביטול רשות מחצר לחצר היינו משום דעכ"פ הא תשמישתא לחוד כו' והנה לרבא לא שמעינן דר' יוחנן ס"ל יש ביטול רשות בשתי חצירות ופתח ביניהם דדילמא דווקא בזלפמ"ז דאסרי אהדדי דומיא דחורבה אלא דלקמן בעובדא דההוא ינוקא קאמר רבא דר"י ס"ל יש ביטול רשות בכל גוונא:

תוס' בד"ה נתנו עירובין בחיצונה כו' הא פשיטא לן דכולן יכולין לבטל אצלו כו' עיין מהרש"א ז"ל שפי' דכולן היינו בין בני החיצונה בין בני הפנימית ואין זה מובן דבני החיצונה אין יכולין לבטל לבד פנימית דהוי מחצר לחצר וביטול פנימית לחוד נמי לא מהני כמש"כ רש"י ז"ל אבל בריטב"א ז"ל מבואר דהתוס' פליגי על רש"י ז"ל וס"ל דסגי בביטול בני פנימיות לבר פנימית ולא אסרי פנימית אחיצונה כדריסת רגלים כיון דעירבו אהדדי ע"ש:

שם גמרא ליבטיל לבני פנימית איכא חיצונה דאסרי עלי' ומאי דאיצטריך לעיל לטעמא דליתא לעירובייהו גבייהו ע' בריטב"א ז"ל מש"כ ע"ז:

דף סז ע"א גמרא שכח א' מן החיצונה וודאי פנימית מותרת דאחדא לדשא כו' וע"י ביטול כר"ע שפירש"י ז"ל והקשו התוס' אמאי אסרי חיצונה אפנימית הא לא אמרו דיורין להחמיר ותירצו דהכא אפנימית פשעה והקשה מהרש"א ז"ל א"כ בשכח א' מן החיצונה ל"ל טעמא דאחדא לדשא תיפוק לי' דלא אמרו דיורין להחמיר והכא הפנימית לא פשעה ותי' דר"ע ס"ל דבעי ביטול או ס"ל דאמרו דיורין להחמיר וקשה דא"כ ל"ל להש"ס למימר לקמן טעמא דרבנן משום דאחדא לדשא תיפוק לי' משום דלא אמרו דיורין להחמיר וכי תימא דהיינו הך א"כ רב יהודא ורב ששת לעיל כתנאי אמרי לשמעתייהו ול"נ דלא דמי להא דלעיל דשני החיצונות הניחו עירובן באמצעית בזה לא אמרינן דיורין להחמיר שיאסרו החיצונות אהדדי אבל הכא דהניחו עירובן יחד וודאי עירוב מרגילה לתוכה וכ"ע מודו דאמרינן דיורין להחמיר ודו"ק:

שם גמרא וכי שכח אחד מן הפנימית כו' ליבטיל לבני פנימית כו' כמאן כר"א כו' יש לדקדק הא לר"א נמי הא דא"צ לבטל לכאו"א הוא משום דבעין יפה מבטל ודעתו לבטל לכולהו כמו שפירש"י לעיל בסוף עושין פסין וא"כ אכתי הוי ביטול רשות מחצר לחצר ולקמן בעי לה אביי מרבה אי צריך לבטל לכאו"א ונראה מכל הסוגיא שם דלא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן ואפ"ל דאביי ס"ל דלא תליא כלל בפלוגתא דר"א ורבנן דהתם טעמא אחרינא איכא דבית בלא חצר לא דיירי אינשי לר"א ולרבנן לא עביד אינש דמסלק נפשי' לגמרי והא דקא מיבעי' לי' הוא מטעם אחר אי נימא דסגי במה שמבטל לא' כיון דהוא עירב עם האחרים ממילא נעשה הכל רשות אחת במה שביטל לו לבד או דילמא עירוב לא מהני לרשות שזכה ע"י ביטול וכמו שפי' רש"י ז"ל שם ולפ"ז י"ל דרב הונא ברי' דרב יהושע אזיל בשיטתי' דאביי דסגי בביטול לא' לחוד ולהכי פריך ליבטול לבני פנימית ורבא משני לי' לדבריו כמאן כר"א אבל בעיקר הדין אפילו לר"א הוי ביטול מחצר לחצר אלא דלשון כי קאמינא לא משמע כן. ויש לדקדק לאביי דס"ל דאין צריך לבטל לכאו"א תיקשי לי' מהא דשתיהן אסורות בשכח אחד מן הפנימית. והריטב"א ז"ל כתב דארישא דנתנו עירובין בחיצונה ג"כ תיקשי כן למ"ד אין צריך לבטל לכאו"א ודלא כמש"כ התוס' לחלק וא"כ תיקשי לאביי מכולהו בבא דברייתא ועוד דהא תנינן להדיא במתניתין סוף פירקין נתנו עירובין במקום אחד ושכח אחד מהן ולא עירב שתיהן אסורות וצ"ל כמש"כ התוס' ז"ל לעיל בד"ה כיצד דאביי יפרש שתיהן אסורות עד