קרן אורה עירובין פג

נתכוין לקנות וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל ולפ"ז י"ל דאם ישב בדרך סמוך לעיר ונתכוין לשבות במקומו מודה ר"י דלא יכנס והרמב"ם ז"ל כתב בזה ב' דינים הא' אם הוא הולך לעיר ובא ביה"ש בתוך התחום דהוי כאנשי העיר והוא פשוט ממעשה דר"ג בנמל והב' מי שישן בדרך כו' ולא ביאר דין מי שישב בדרך וצ"ע ועיין בראב"ד וברי"ף ז"ל מה שהביאו בשם יש מפרשים ובירושלמי משמע להדיא כפי' בתרא דאמרינן התם שמא מבעוד יום נתכוין להיות כבני העיר וק"ל:

שם משנה מי שישן בדרך כו' וחכ"א אין לו אלא ד"א והקשה הריטב"א ז"ל וכן מהרש"א ז"ל מהא דלעיל דאמרי' כי לא היו בתוך התחום מאי הוי כיון דאין תחומין למעלה מי' כשבאו בתוך י' אפילו משחשיכה יש להם אלפים אמה לכל רוח ותי' המהרש"א ז"ל דהתם דעתן הי' לירד ע"ש נראה מדבריו ז"ל דבשבת אינו קונה שביתה אם לא הוי ראוי לקנות ביה"ש ואין לו אלא ד' אמות ולפי מש"כ לעיל דמה"ת במקום שהוא יש לו אלפים אמה לכל רוח והא דאמרו ז"ל אין לו אלא ד' אמות הוא דווקא משום קנסא ביוצא חוץ לתחום א"כ היכא דלא הי' ראוי לקנות שביתה ביה"ש מ"ט לא יקנה בשבת ובאמת רבינו יהונתן ז"ל כתב הטעם בישן בדרך דהוא משום קנסא שלא נתן דעתו לקנות שביתה בין השמשות אלא דבגמר' לא משמע כן מדאמרינן בטעמא דריב"נ הואיל וניעור קנה ישן נמי קנה משמע דבעינן שיקנה ביה"ש דאל"כ לימא דהא דאמר ריב"נ דיש לו אלפים אמה הוא מחמת קנינו אחר שניעור והריטב"א ז"ל מחלק בין הי' במקום הראוי לשביתה כמו בישן אין לו שביתה אח"כ אבל אם הי' במקום שאינו ראוי לשביתה כשבא למקום שביתה אפי' משחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח וכעין זה כ' מהרש"ל ז"ל דיש לו שביתה אפילו משחשיכה ובירושלמי משמע קצת דטעמא דריב"נ הוא משום קנינו אחר שניעור דאמרינן התם דגר שטבל אחר שהאיר המזרח יש לו אלפים לכל רוח לריב"נ כמו בישן שלא קנה שביתה ביה"ש ואפ"ה יש לו אלפים לכל רוח אלא דמלשון הירושלמי ז"ל צריך ביאור ע"ש ועיין בק"ע שהביא ראיה מדברי הירושלמי הזה דגר מותר לטבול בשבת ורוצה להכריע בזה כבה"ג שכ' הסמ"ג ז"ל והוא פלאי דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' החולץ ובה"ג פסק כד"מ דמילה לחוד סגי ע"כ מותר לטבול דלא הוי מתקן והש"ע פסק דבעינן מילה וטבילה וחשוב מתקן והירושלמי ע"כ מיירי בעבר וטבל דאי סגי במילה לחוד א"כ כבר קנה שביתה ביה"ש ודו"ק:

ע"ב תוס' בד"ה בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם ופי' כאותו שיזכה בהם ראשון אבל אין לפרש כו' דהא בור של עולי בבל ולשיטתם הטעם דהוי כרגלי הממלא הוא משום דהוא זכה בהם וקנו אז שביתתו ע"כ אפילו נתנו לאחר הרי הוא כרגלי הראשון וא"כ אין חילוק בין בור של הפקר לגשמים שירדו בי"ט אבל לשיטת רש"י ז"ל בביצה דלהכי הוי בור של הפקר הממלא אפילו אם נתנו לאחר משום דיש ברירה לחומרא ואמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוי חזי לי' והוי כרגליו וא"כ בגשמים שירדו בי"ט שלא היו בעולם ביה"ש לא שייך לומר ברירה ע"כ הם כרגלי כל אדם שהם ברשותו ואם נתנן לאחר הרי הם ברשות האחר וכן פי' בהא דנהרות המושכין ומעינות הנובעים דהרי הם כרגלי כל אדם דגם בהו לא שייך ברירה כיון דלאו בני שביתה הם במקומן ועפ"ז מש"כ רש"י ז"ל אפילו הן של יחיד מהא גופא דתניא הרי הן כרגלי כל אדם שמעינן לה דלית להו שביתה ביה"ש משום דניידי. והריטב"א ז"ל כתב ג"כ הטעם דבור של הפקר כרגלי הממלא מחמת ברירה ואפ"ה כתב בגשמים שירדו ביו"ט ונהרות המושכין דהוי ג"כ כרגלי הממלא וצ"ע דהתם ליכא למימר ברירה כיון דגשמים לא היו עדיין בעולם ונהרות לאו בני שביתה הם אלא ע"כ צ"ל לשיטת התוס' דהם קונין שביתה בעת שבאו ליד הראשון ושוב אין יוצאין מרשותו אפילו נתנן לאחר עוד הביא הריטב"א ז"ל דעת הראב"ד ז"ל דכרגלי הממלא היינו בשעה שהם ברשותו וכרגלי כל אדם הוא אפילו בשעה שהם ברשות הראשון יכול האחר להוליכן למקום שירצה ע"ש. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' י"ט נראה כשיטת רש"י ז"ל ע"ש וצ"ל לשיטת רש"י ז"ל דברירה זו לאו ברירה גמורה היא ולא אמרינן הכי אלא לחומרא דאלת"ה לריב"נ מ"ט חפצי הפקר קונין שביתה לימא הוברר הדבר דברשות הזוכה היו אם לא שנאמר דריב"נ ס"ל אין ברירה אפילו בדרבנן אבל לפי האמת אין לומר בזה ברירה כיון דלא זכה בהן אלא בשעה שמוצאן וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל דאין לומר בזה ברירה ודווקא בשל שותפין אמרינן ברירה בסוף ביצה:

שם רש"י ז"ל בד"ה כרגלי אותה העיר עיין בריטב"א ז"ל ונראה לומר דמשמע לרש"י ז"ל דהא דפריך הש"ס לקמן האי כרגלי אותה העיר מיבעי לי' לא פריך אלא מלישנא דאי משום דאין דינן שוה א"כ מאי ס"ד דרב ספרא לאוקמא בגשמים הסמוכים לעיר ובהו הדין כרגלי הממלא ובברייתא תני יש להם אלפים לכל רוח וגם אביי גופא מ"ט לא אמר ליה מגופא דברייתא אלא ע"כ ס"ל לרב ספרא דאין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מן העיר ולא כרגלי כ"א מאנשי העיר אלא דלפ"ז מאי פריך רב יוסף מגופא האי כרגלי אותה העיר מיבעי לי' דילמא להכי קתני יש להם אלפים לכל רוח דלא ניטעי דהוי כרגלי כל מי שמילא מאנשי העיר משום דיש ברירה קמ"ל דאין ברירה ע"כ נראה דרש"י ז"ל ס"ל דגשמים הסמוכים לעיר לא חשיבי לגמרי בירי דשותפי ואין לבני העיר בהם זכי' גמורה שנאמר בהם ברירה למפרע לכל מי שמילא וע"כ יש להם אלפים אמה מן העיר דווקא ולפ"ז ע"כ הא דקתני גבי בור של עיר כרגלי אותה העיר היינו נמי אלפים אמה לכל רוח וצריך לדקדק בהא דמייתי בביצה אלו הן דברים של אותה העיר ולא חשיב בור של אותה העיר. ויש לעיין בזה בביצה גבי הא דאמרינן מר מדידי' קממלא ופריך עלי' מברירה דעלמא ובנדרים לענין דבר שאין בו דין חלוקה ובר"ן שם:

שם גמרא וליקני שביתה באוקיינוס עיין מהרש"ל ז"ל שנראה מדבריו דהקושיא קאי גם למ"ד בגשמים הסמוכים לעיר ולא הבנתי דבריו ז"ל. ועיקר סברתו דלהכי אין קנין שביתה לחפצי הפקר שירדו בי"ט משום שקדמו שביתת בעלים ומ"ד דאין שביתה כלל לחפצי הפקר לאו דאין להם שביתה אלא דאין שביתתן מגרע כח האדם הזוכה בהן להכי פריך וליקני שביתה באוקיינוס לכ"ע כיון דלא הי' אז ברשות האדם לכ"ע יש להם שביתה והוא דבר פלא ול"נ דוודאי חפצי הפקר מה"ד אין להם שביתה לרבנן בכל גוונא ולריב"נ תיקנו חכמים להם שביתה כשהיו ביה"ש במקום שביתה. אבל כשלא היו במקום שביתה לא תיקנו ויש להסתפק בתחום בהמה וכלים למ"ד תחומין מה"ת אי גם תחומן מן התורה ומסתברא דלא הוי אלא מדרבנן דאל יצא איש ממקומו כתיב:

שם גמרא ואיבעית אימא הוי ספק דדבריהם כו' מ"ל דווקא בתחומין של חפצים אזלינן לקולא דלכ"ע אין זה אלא מדרבנן אלא דלפ"ז מ"ק תיפשוט דאין תחומין דילמא האי תנא נמי ספוקי מספקא לי' והכא אזלינן לקולא אבל לאדם אזלינן לחומרא ועי' בריטב"א ז"ל לעיל גבי הא דאמרינן לעיל האי תנא ספוקי מספקא לי':

דף מו ע"ב גמרא רב פפא אמר סד"א ה"מ בעירובי חצרות כו' קמ"ל לכאורה יש לפרש קמ"ל דהלכה כריב"נ בהא אבל כללא דכל המיקל כו' לא נאמר אלא בעירובי חצרות גם לפי המסקנא אבל מדברי המפרשים לא משמע כן והראב"ד ז"ל דעתו בחפצי הפקר כריב"נ והשיג עליו המ"מ הא אמרינן דלא איפסיק כוותי' אלא לקולא. ונראה ליישב דברי הראב"ד ז"ל דלשינוי' דר"פ ורב אשי אין הכרח לומר דלקולא בלבד פסק כריב"נ אלא לגמרי פסק כוותי' והא דהלכה כדברי המיקל לא איתמר אלא בעירובי חצירות או בשיורי עירוב אלא דא"כ הו"ל למימר בפשיטות מאי דאיצטריך ריב"ל למימר הלכה כריב"נ היינו אפילו כחומרי' אלא וודאי משמע דלמסקנא גם בע"ת הלכה כדברי המיקל:

שם גמרא ה"מ בשיורי עירוב עיין בריטב"א ז"ל מש"כ בזה:

שם גמרא והא אמרת ר"י ור"ש הלכה כר"י עיין מהרש"א ז"ל ועיין ריטב"א ז"ל שיישב קושיית מהרש"א ז"ל:

ע"ב גמרא סד"א ה"מ במתניתין אבל בברייתא לא פירש"י ז"ל דילמא איפכא תני ע"ש. ונראה דרש"י ז"ל ישב בזה קושיית התוס' במנחות מי קאמר במשנתינו ע"ש אבל יש ב' טעמים לחלק בין משנה לברייתא היינו בהאי גוונא דאיפסיק הילכתא שם כר"ש שזורי אפילו נגד רבים א"כ אין להסתפק שמא אחליף דאדרבה פשיטא דהלכה כרבים אלא שמא לא אמר כן ר"ש כי ברייתא אינה ברורה כ"כ וע"ז אמרינן התם דהיכא דלא קאמר במשנתינו אין לחלק בין משנה לברייתא אבל הכא דהוי יחיד ויחיד ליכא חששא דילמא