קרן אורה עירובין פב

התוס' ז"ל עמדו אפילו במלו גברי אמאי יכנס לרבנן דאמרי אפילו אמה אחת לא יכנס. וכתב מהרש"א ז"ל דמנהרדעי לא קשיא להו דאתיא כר"א ורש"י ז"ל כתב לקמן ג"כ דרבה לית ליה דנהרדעי דאמרי כיון דעל על וקשה מידי דהוי אהחזירוהו עכו"ם או שחזר שלא לדעת דהיינו בשוגג דהוי כאילו לא יצא וה"נ כיון דהתירו לו מפני כבוד הבריות לילך לתחומו לא גרע מהחזירוהו עכו"ם ע"כ העיקר בזה כמש"כ התוס' ז"ל דבהא דנהרדעי כ"ע מודים ולא פליגי רבנן אלא ביצא אמה אחת כיון דעדיין הוא עומד בתוך ד' אמותיו לא התירו לו לצאת מהם אפילו אם הם מובלעות בתוך תחומו והכא כשהמחיצה מגעת עם התחום הוי ס"ד ג"כ דחשיב כמו שהוא עדיין בתוך ד' אמות הראשונות כיון דכולה כד' אמות מש"ה הקשו מ"ד רבנן ותירצו כיון דאם תסלק המחיצה כבר יצא מד' אמות הראשונות שפיר חוזר לתחומו כמו החזירוהו עכו"ם ועיין בריטב"א ז"ל שהוכיח מכאן דר"א עדיפא מר"ג דלר"א יכול להוליך את כולה וגם ב' אמות חוצה לה מהא דאמרינן הכא בלא מלו גברי יכנס ואין זה מוכרח דכשיבא בב' אמות קרוב לתחומו יסתלק המחיצה ויש לו ד' אמות ויכנס בתחומו אבל חוץ למחיצות ליתן לו ד' אמות לא שמעינן ומנ"ל דר"א ס"ל כן ועוד דהוי לי' למימר דמיבעי לי' הא תדע דלשיטת הרמב"ם ז"ל דאין לו אלא אלפים אמה וודאי לית לי' חוץ למחיצה אפילו אמה אחת וע"כ צ"ל דיסתלק המחיצה ויתנו לו ד' אמות ואי"ה לקמן יבואר עוד:

דף מד גמרא איתיבי' רנב"י לרבא נפל דופנה כו' מכל הסוגיא מוכח דאיירי באיסור עשיית מחיצה בשבת וי"ט והוי בעי למימר דתליא בפלוגתא דר"א ורבנן בפקק החלון דהכא נמי חשיב כאהל עראי ופריך עלי' דמודו כ"ע דאין עושין אהל עראי בתחילה ובעי למימר דברייתא דשרי אתיא כר"מ דלאו מחיצה היא ולהכי שרי ופירש"י ז"ל דקסבר עושין אהל עראי וצריך לחלק בין זו להא דאמר רבב"ח דכ"ע מודים דאין עושין אהל עראי אלא דהש"ס פריך לקמן ר"מ דאמר כמאן ועיין בריטב"א ז"ל מש"כ אקושיית התוס' מהא דנחמי' והתוס' פירשו דלר"מ נמי הוי מחיצה לשעה ולא פסל אלא לז' ואתי שפיר עובדא דנחמי' ואפ"ה מותר לעשותה כיון דאינה אלא לשעה ואפילו כר' יהודא אתיא אלא דיש לדקדק כיון דמה"ת מחיצה גמורה היא ור"מ לא גזר אלא שמא תברח א"כ אמאי מותר לעשותה וצ"ל דבלא"ה לאו אוהל גמור הוא. ולשיטת התוס' הוי מצי לאוקמא הא דתניא עושה אדם את חבירו דופן היינו לפי שעה והא דתניא לא יעמוד היינו לכל ז' וי"ל כיון דכשירה לז' אפילו אם עשאה לפי שעה הוי אהל ודווקא הכא בעובדא דנחמי' דאינה עשויה להתקיים לא חשיב אהל ולא מסתבר למימר דהא דנחמי' אתיא נמי כר"מ דזה דוחק הוא ובתר הכי מסיק הש"ס בבהמה ורמז כאן בדופן ג' אסור דחשיב אהל כאן בדופן ד' כיון דאין צריך לה הוי כתוספת אהל ובאדם איכא צד היתר אפילו בדופן שלישית אם העומד שם הוא שלא לדעת ופירש"י ז"ל משום דאין דרך בנין בכך אבל לדעת אסור לעשות דהוי דרך בנין אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה שיטה אחרת בזה ונראה מדבריו בפט"ז דבעינן שלא מדעת העומדים במחיצה וגם שלא מדעת מי שרוצה להשתמש בה ומפרש הא דאמרינן רבי נחמי' לדעת הוי היינו לדעתו שרצה במחיצה זו ומשני שלא לדעת הוי שהוא לא ידע מעשיית המחיצה ונראה מדבריו דטעם פסול לדעת הוא מטעם מחיצה הנעשה במזיד דאסור לטלטל להכי אי הוי ידע נחמי' מעשיית המחיצה הי' אסור לילך כיון שהוא אסור לטלטל ולא הוי כד' אמות כמו אינו מוקף לדירה דאיתא בירושלמי דאינה חשובה כד' אמות והא דאיצטריך שלא מדעת העומדים היינו נמי משום דאסור לעשות מחיצה במזיד אבל שלא לדעתן הוי כנעשית בשגגה אלא דצריך ליישב לפ"ז הא דעושה אדם דופן לסוכה משמע דאפילו לדעת מי שעשאה מותר וי"ל דדווקא לענין שבת לטלטל בה בעינן שיעשה שלא לדעתו אבל לענין סוכה לא איכפת לן אם עשאו לדעתו ובעיקר עשייתו ליכא איסורא דהא נעשית בשגגה שלא לדעת העומדים במחיצה ולפ"ז אם עבר ועשה בסוכה אפילו לדעת העומד במחיצה הוי סוכה כשירה אלא דעשה איסור בעשייתו אבל מלשונו ז"ל בפ"ד מה' סוכה לא משמע כן ע"ש ולשיטתו יתפרש עובדא דבני גננא כו' יאמרו לדעת היינו לדעת בני גננא וכן הני זיקא לשבתא אחריתי בעי עיילינהו ואסר להו והתם תלמודו רבא וודאי שלא לדעתן נעשו מחיצה כי לדרכן היו מהלכין אלא דהוי לדעת בעלי הזיקות מש"ה אמר להו ורבינו יהונתן ז"ל כ' ג"כ הטעם לדעת מחמת מחיצה הנעשית במזיד ועיין בבעה"מ ז"ל מש"כ בזה מהא דהקיפוהו נכרים מחיצה בשבת דאין לו אלא אלפים אמה וכבר כתבנו לעיל בזה ודו"ק:

ע"ב גמרא מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה כו' מבואר במשנה ר"ה דזו היא תקנת ר"ג הזקן ומכאן נמי משמע דהא דיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות לא הוי אלא מדרבנן אפילו למאן דאית לי' תחומין מה"ת וד"ת כן הוא דבאיזה מקום שיהי' לא יהלך יותר מאלפים לכל צד אבל אלפים יכול להלוך אפילו עבר ויצא חוץ לתחומו שקנה ביה"ש ורבנן הוא דתיקנו שלא הי' לו אלא ד' אמות והכא דיצא ברשות העמידו על דין תורה ומש"ה היכא דלא קנה שביתה ביה"ש כגון שהי' למעלה מעשרה כשבא בשבת למטה מעשרה יש לו אלפים לכל רוח כדין תורה ואי"ה לקמן בפלוגתא דריב"נ ורבנן יתבאר עוד אלא דאם נאמר כן מ"ט אמרינן הבלעת תחומין מילתא היא כיון דמה"ת נעקר שביתתו ממקומו הראשון וקנה אלפים במקום שיצא א"כ אפילו מובלעין בתוך תחומו לא ישוב לתחומו הראשון בשלמא אם נאמר דרבנן נתנו לו התחום הזה והתירו בסופו משום תחילתו מש"ה כי חזר לתחומיו כאלו לא יצא אבל למ"ד תחומין מה"ת וכשיצא חוץ לתחום ממקומו יש לו אלפים לכל רוח כי מובלעין בתוך תחומו אמאי הוא כאילו לא יצא וי"ל דעכ"פ עיקר מקומו הוא במקום שביתתו ביה"ש:

שם גמרא ומה אילו שבת במערה כו' עיין בריטב"א ז"ל בזה:

דף מה גמרא ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"א אלא לדבר הרשות כו' והנה לעיל מעובדא דנחמי' משמע דהלכה כר"א דהבלעת תחומין מילתא היא אפילו לדבר הרשות באונס וא"כ לית הלכתא כחכמים אלא דיש לומר דרבנן לא פליגי אלא ביצא במזיד והוי כיצא לדעת דאפילו חזר שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ומאי דאמרינן לעיל דרב חסדא מספקא לי' אי הלכה כר"א עיין בריטב"א ז"ל וא"כ לפ"ז הבלעת תחומין מילתא הוא לכ"ע בכל גוונא ולא פליגי רבנן אלא ביצא במזיד אבל הרמב"ם ז"ל פסק דהבלעות תחומין מילתא ואפ"ה פסק כחכמים דלא יכנס וכתב הטעם לפי שהד' אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שעמד בו ואין זה הבלעה מבוררת כיון דיכול לברור לאיזה רוח שירצה. ועיין במ"מ ובכ"מ ובהגהמ"י משמע דאילו הי' באמצען הי' יכול לכנס אף דיצא במזיד וגם לטעמו קשה מאי קאמר רבה בר רב חנן ומדר"א קמותבת לי' כו' ולפי טעמו של הרמב"ם ז"ל אפילו רבנן מודים דהבלעת תחומין מילתא והכא לא הוי הבלעה ודברי הראב"ד ז"ל ג"כ צ"ע דבהשגתו בהלכה י"א כתב דרבנן לא משכחת לה אלא בבורר לצד החיצון. ובהלכה ט"ו כתב דדווקא ביצא באונס וד' אמותיו מובלעות יכנס וא"כ מצינן לאוקמא רבנן דר"א ביצא במזיד וצ"ע ועיין ברי"ף ובעה"מ שם בפלוגתא דר"א ורבנן:

שם גמרא אמר רב יהודא שחוזרין בכלי זיין למקומן רנב"י אמר לא קשיא כאן שניצחו ישראל את עכו"ם אסור לילך יותר מאלפים אבל חוזרין בכלי זיינן כאן שנצחו עכו"ם כו' מותרין לילך אפילו טובא כן נראה שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל להלכה כתרווייהו אוקימתא אבל מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כאוקימתא דרנב"י לחוד דגם לחזור בכלי זיינן לא הותר אלא היכא דיד עכו"ם תקיפה עיין בסוף פ' כ"ז מהל' שבת:

שם משנה מי שישב בדרך ועמד וראה כו' הרי"ף ז"ל פירש דאפילו הי' מחשבתו לשבות במקומו כיון דהיתה בטעות חוזר לאנשי העיר והקשה הריטב"א ז"ל מהא דאמרינן לקמן אם אמר שביתתו תחתיו לא יזוז ממקומו דעקר מביתו אף דהוי בטעות וחילק בין אמירה למחשבה והיה אפשר לחלק דדווקא התם דבכוונה עקר דעתו מביתו אלא דלא בירר שביתתו תחת האילן אין זה חשיב טעות כ"כ אבל הכא הוא מפני שלא ידע שהוא סמוך לעיר ואילו ידע ודאי דעתו לשבות בעיר הוי טעות גמור ואפשר אפילו באמירה יכנס וכ"כ הר' יהונתן דאפילו אמר שביתתי במקומי יכנס ע"ש. אבל גירסת בה"ג מי שישן בדרך והרי הוא סמוך לעיר ולפ"ז א"ש לישנא דלא יכנס דר"מ ס"ל כרבנן דאין לו אלא ד' אמות ובעיר ג"כ לא