קרן אורה עירובין עב

ופריך מברייתא דהנודר מן הככר מאי לאו דאמר עלי ואפ"ה מערבין אלמא דלא אסר אלא אכילה דרך עיקר הנאתה ומסיק דתנאי הוא וא"כ פליגי בהא מילתא או אסר עליו כל הנאות או דווקא אכילה אסר עליו ויש לדקדק ע"ז הא תנן בנדרים קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהם אלמא דאסור בכל הנאות אלא דבד' נ"ב מספקא להש"ס איוצא מהן אי אסור א"כ אינו פשוט כ"כ דאסור בכל הנאות. ולב' פי' רש"י ז"ל דמאן דאמר מותר לערב באומר ככר זו עלי משום דס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ולפ"ז צ"ל דרב הונא ס"ל מצות ליהנות ניתנו והקשו התוס' ז"ל על אלו הפירושים א"כ הוי מצי לפלוגי בשבועה או בקונם גופא ועוד דלא מסתבר למימר דאיכא תנא דס"ל מצות ליהנות ניתנו ע"כ פי' בשם רשב"ם ז"ל דאין מערבין בככר זו עלי משום גזירה דהקדשות. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דלא כרב הונא ובככר זו עלי נמי מערבין וכתב כן לענין עירובי חצרות ושיתופי מבואות ובהם מערבין אפילו לדבר הרשות וא"כ אמאי מערבין בככר זו עלי הא אסרו בהנאה. ועוד אמאי לא משני דר"א אדר"א כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצרות וי"ל דא"כ תיקשי מאי טעמי' דת"ק אבל לדברי הרמב"ם ז"ל וודאי תיקשי ובאמת מסתמא דהש"ס משמע דאין חילוק בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אבל צ"ע דהא טובא איכא בינייהו ואילולי דמסתפינא הייתי אומר דמחמת הנאה לא מתסרה לעירוב לכ"ע דלא אסר עלי' הנאה בזו כמו שהביא הר"ן ז"ל ירושלמי דמיבעי לי' בנדר מן הככר אי מותר לחמם בו ידיו אלמא דלא מיתסרו כל הנאות וטעמא דמאן דאסר לערב בככר זו עלי אע"ג דחזי לאחריני הוא משום דעיקר סברת חכמים דהתירו לערב במידי דחזי לאחריני היינו דלא בעינן שיאכל הוא אלא כיון דחזי לאכול לשום אדם חשיב אוכל וסמכי' דעתו וכן נזיר ביין או שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה אכתי חשיב לאכול לגבי' לסמוך עליו לשם עירוב אבל ככר זה עלי הרי דחה עצמו מככר זה ועשאו כהקדש לגבי' ע"כ אף דחזי לאחריני מ"מ הוא לא סמיך דעתו עילוי' ולא מיקני דירתו עי"ז כמו ע"י הקדש. ועפ"ז א"ש דלא מהני נמי מיגו דאי בעי מיתשיל עליו כיון דהשתא לאו שלו הוא כהקדש ותרומה לא חשיבי אוכל הנאסר לאדם דלא נתכוין לאסור עליו אלא לקיים מצות תרומה וממילא מיתסר ליה. והנה הא דרב הונא מצי אתיא אפילו לסומכוס לכולהו פירושא והא דשרי בשבועה שלא אוכל היינו משום דאי בעי מיתשיל עלי' אבל בככר זה עלי לא מטעמי דאמרן וצ"ע בדברי הרא"ש ז"ל שהביא ראיה דהלכה כרבנן דסומכוס מהא דרב הונא ובילדותי אמרתי אי נימא דרב הונא כסומכוס ס"ל א"כ מ"ק הוא דאמר כר' אליעזר דילמא ר"א לטעמיה דס"ל אין שאלה בהקדש וקונמות כהקדש ומש"ה אמר דככר זו עלי אין מערבין אבל לדידן דס"ל יש שאלה בהקדש מ"ט אין מערבין אבל ז"א דאפילו אי נימא דרב הונא ס"ל כרבנן אכתי דילמא ר"א ס"ל כסומכוס אלא וודאי נראה דלענין שאלה קונמות לאו כהקדש הם ולכ"ע ישנן בשאלה והדק"ל מנ"ל דרב הונא כרבנן וצ"ע ובירושלמי פריך לה על הא דאין מערבין בהקדשות. וכי אין אדם שואל על הקדישו ולא משני לה. וסוגיית הירושלמי בזה סתומה היא דנראה דגרס בדברי סומכוס גירסא אחריתי והדברים נפלאים למעיין שם:

שם גמרא מתניתין דלא כב"ש נראה קצת דב"ש דעת שלישית הוא ומחמיר טפי מסומכוס דלא אמרינן מיגו דאי בעי מיתשיל אבל לפי האמת ב"ש וסומכוס אמרו ד"א דלב"ש אין שאלה בנזירות וצ"ל דסומכוס ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וק"ל:

ע"ב גמרא התם איכא סעודה הראויה מבע"י. עיין בריטב"א ז"ל מה שעמד בזה מתוס' יה"כ ע"ש:

שם גמרא כמאן דלא כחנניא דתניא ח"א כל עצמן של ב"ש כו'. יש לדקדק הא ב"ש נרא' דלא איירי אלא בעירובי תחומין וא"כ הא דאמרי לעיל דמערבין לגדול ביה"כ דילמא איירי בע"ח ונהי דליכא למימר בע"ח משום דקתני מערבין לנזיר ביין וע"ח בעינן דוקא פת אכתי דילמא איירי בשיתופי מבואות וי"ל דא"כ הוי תני לישנא דמשתתפין ומדנקט לישנא דמערבין ש"מ דאיירי בע"ת. והריטב"א ז"ל הוכיח מכאן דלא כדעת הפוסקים דאיסור דרבנן מותר להאכיל לתינוק בידים דא"כ אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא חזי לתינוק כמו לגדול ביה"כ למאי דאמרי ב"ה. ונראה ליישב לדבריהם ז"ל דהא דמערבין לגדול ביה"כ משום דחזי לקטן היינו משום דקטן ביה"כ קרוב למצוה הוא להאכילו ולגדול ג"כ האיסור תלוי בזמן אבל איסור דרבנן כיון דאסור הוא לגדול מצד עצמו וגם להאכיל לקטן אין בו סרך מצוה ע"כ לא מהני מאי דחזי לקטן דאל"כ אפילו איסור תורה נמי נימא מיגו דחזי לקטן אם הוא אוכל בעצמו למ"ד אין ב"ד מצווין להפרישו כיון דקטן מותר בהם אלא ש"מ דאין זה חשיב חזי לאחריני כיון דאסור לכלל ישראל ודו"ק. עוד כתב הריטב"א ז"ל התם איכא סעודה הראוי' מבע"י היינו למ"ד סוף היום קונה עירוב וקשה דא"כ קשיא מזה למ"ד תחילת היום קונה עירוב ומלשון רש"י ז"ל נראה דהא דאמרו ב"ש התם הוי סעודה הראויה מבע"י היינו בערב יה"כ וגם זה צריך ביאור:

שם גמרא ואלו לנזיר ביין לא פליגי מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותי' והקשו התוס' א"כ אפילו בטבל והקדישות נמי ולכאורה בהקדש אסור לערב משום דחשיב כאינו שלו אבל מטבל וודאי קשיא ותירצו דלא אמרינן האי מיגו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם וצריך להבין לפ"ז מאי פריך בתרומה וליפריש עלי' ממקום אחר הא לא תיהני אז מה שיכול להפריש כיון דאינו חזי לשום אדם וי"ל דלזה מהני מה דחזי השתא לכהן ואיכא בי' הני שני מעלות דחזי לאחריני וגם לדידי' גופא איכא מיגו והתוס' הקשו לקמן אדמאי אמאי לא קאמר האי מיגו דאי בעי מפריש מינה ובה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ותירצו דמשמע לי' דמתניתין מיירי אפילו בב' סעודות מצומצמות ואמרו בירושלמי דמתניתין דלא כב"ש דלב"ש אין מערבין בדמאי היינו אפילו ביתר מב' סעודות דכיון דלא חזי לשום אדם לא מהני האי מיגו דאי בעי מפריש מינה ובה ועיין בק"ע שהקשה על המ"א שכ' דטבל טבל מדרבנן מותר לעשר ביה"ש וא"כ אמאי לא יערב בטבל דרבנן ואישתמיטתי' ד' התוספ' ז"ל דבמידי דלא חזי לשום אדם לא אמרינן מיגו ועיין בתוס' מה שכ' על מתני' דאין מעשרין את הוודאי דאתיא כרבנן והרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ד דגם רבי מודה היכא דליכא צורך מצוה כמו גבי עירוב אלא דיש לדקדק מ"ש דלענין לתרום שלא מן המוקף כבוד שבת עדיף ממצות עירוב דלענין עירוב לא הותר לתרום שלא מן המוקף ולענין עישורי בה"ש משום עירוב הותר ומשום כבוד שבת לא הותר:

שם תוס' בד"ה אלא סומכוס כו' לפי דבריהם ז"ל יש ליישב קצת דברי הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל דרב הונא ע"כ לא ס"ל כסומכוס דלסומכוס לא אמרינן מיגו דאי בעי מיתשלי דהא הוי שבות ודווקא בנזיר הוא דהוי לצורך שבת להתירו ביין ועיין מהרש"א ז"ל:

שם גמרא כמאן אזלא הא דתנן הכל לפי מה שהוא אדם כו' אמר ר"ז כמאן כסומכוס לימא פליגי אדרשב"א כו' ומשני תרגמה אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו והקשו בתוס' א"כ לוקמא כרבנן ותירצו דרבנן פליגי אדרשב"א בהא וס"ל דאין מערבין לחולה כדי מזונו כיון דיכול לערב לו גם במידי דלא חזי לי' והרי"ף והרמב"ם ז"ל השמיטו להא דרשב"א ונראה משום דמשמע הכא דרבנן פליגי ארשב"א אבל לעיל פריך הש"ס בפשיטות מרשב"א משמע דכ"ע מודו דסגי במידי דחזי לי' ומזה י"ל כיון דעכ"פ בחולה וזקן לית הלכתא כוותי' כסברת התוס' ע"כ לא כתבוה אבל הרא"ש ז"ל הביאו בפ' כיצד משתתפין אלא דלשונו ז"ל צריך ביאור מש"כ שם דר"מ ור"י דפליגי במזונו לחול או לשבת קיימי אחולה וזקן וכן נראה מלשון הב"י ז"ל בסי' ת"ח דר"מ ור"י ס"ל כר"ש ב"א והוא פלאי דנראה דהם קיימי בסעודה בינונית וכן מבואר ברמזים וגם הטור כתבה להא דרשב"א וא"כ קשה הא משמע הכא דרבנן פליגי עלי' וצ"ל דהם מפרשים כתי' הב' של התוס' דמש"ה לא מוקמי למתניתין דכלים כרבנן משום דהכל לפי מה שהוא אדם משמע נמי לאפוקי ישראל בתרומה והוא קצת דחוק דכל המשנה בכלים איירי בקטן וגדול ובינוני ולא איירי בכה"ג ועוד א"כ לסומכוס נמי איכא נזיר ביין וכ"ת דזה חשיב מידי דחזי ליה א"כ תרומה נמי לדידן דקי"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש הוי מידי דחזי לי' ע"כ נראה לדעת הרא"ש ז"ל והטור ז"ל דהא דמשני ר"ז דסומכוס הוא היינו משום דס"ל דלרבנן יכול לערב לחולה ולזקן אף במידי דלא חזיא לי' וא"כ אין מערבין לרבנן לחולה כדי מזונו וכמש"כ תוס' אבל לעיל גבי גודגדניות מספקא להש"ס