קרן אורה עירובין עא

מודו בכפניות דהוי פירי והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מע"ש פ' באמת כהאי מתניתין דאין מרכיבין בכפניות אלא דצ"ע בלשונו ז"ל בפ"ה מה' שמיטה שכתב לענין קציצה כל האילנות משיוציאו בוסר והוא פלאי כי רש"י ז"ל פי' משיוציאו העלים וכן פי' הוא ז"ל בעצמו בפי' המשניות במס' שביעית. עוד ראיתי בפירוש המשנה שלו במס' ערלה שכ' דכפניות היינו לולבי תמרים וכן נראה מלשונו בהלכות שמיטה שכ' על הא דאמרינן בדניסחני מותר לקצוץ היינו שאינם ראוים לעשות תמרים אלא שיצין ודברים אלו צ"ע ואין כאן מקומם:

ע"ב גמרא היינו ת"ק איכא בינייהו ברכה. יש לדקדק אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו שביעית דפליגי בזה בירושלמי פ"ד דשביעית והי' ניחא יותר לאוקמי' בזה דשפיר איפסיק הלכתא כת"ק לגבי ר' יהודא אבל השתא דמוקמינן לענין ברכה הלכה כר"י לגבי ת"ק וגם הוי ניחא יותר לישנא דר"י הרי הוא כעץ לכל דבריו וי"ל כיון דלכ"ע מטמא טומאת אוכלין וודאי קדושת שביעית חלה עליו וק"ל:

דף כט גמרא מיתיבי רשב"א אומר עוכלא תבלין כו' לכאורה דרשב"א פליג אהא דאמר אבא שאול במתניתין ושאר כל הפירות כדי שיקח בהן מזון ב' סעודות משמע דבכל הפירות חוץ מאותן שהוזכרו במתניתין בכלן הוי שיעורא כדי שימכרם ועפ"ז הי' נראה לפרש הא דאמר רב יוסף שרי לי' מארי' לרב מנשי' דרב אמר אמתניתין אבל אברייתא לא אמר רב משום דס"ל כאבא שאול דבכל הפירות הוי השיעור כדי שימכרם כו' ולענין עירוב לא שייך לשעורי בהאי שיעורא ואף דמשמע קצת בהג"א דלעירוב נמי משערינן בשאר פירות בכדי שימכרם אבל לא משמע כן מדאמר ר"נ תפוחים בקב ולא אמר שיעורא דכדי שימכרם ש"מ דלא שייך האי שיעורא לענין עירוב אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא פליגי רשב"א ומתני' ופסק להא דרשב"א וגם להא דאבא שאול בשאר פירות וצ"ל לדעתו ז"ל דרשב"א מפרש דברי אבא שאול דהכי הוי שיעורא דכדי שימכרם אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי דייק הש"ס והני נמי ליהוי כאפרסמון הא תפוחים בכלל שאר פירות הוא דשיער בהם אבא שאול שיעורא אחריני וי"ל דהיינו הך דמשני הני חשיבי וב"ה אפרסקין יש בהם שיעור כדי שימכרם כו' אבל תפוחים דלא חשיבי שיערו בקב וא"כ לשיטתו ז"ל גם בעירוב הוי שיעור כדי שימכרם כיון דבעינן כל הני שיעורי דרשב"א גם לענין עירוב וא"כ יש ליישב קצת הא דאמר רבא וכי מערבין בתפוחים היינו בתפוחים מצד עצמן אלא בעינן בהם שיעור ליקח בהם מזון ב' סעודות אבל לא נתיישב לי מפני מה לא נשער לאכול מהם ב' סעודות אם לא כיון דאין דרך לאוכלן בפ"ע וגם אין דרכן ללפת בהם הפת ע"כ משערינן בכדי שיקח מהם מזון ב' סעודות ודו"ק. שוב ראיתי דא"א לפרש כן דרשב"א בא לפרש דברי אבא שאול דא"כ מאי קאמר רב יוסף שארי לי' מארי' לרב מנשי' דרב אמתניתין איתמר הא גם רשב"א בכלל דברי אבא שאול דמתני' הם וכיון דאמר רב עליהם וכן לעירוב א"כ ממילא קאי גם אד' רשב"א כיון דלא הוי אלא פירושא לדברי אבא שאול אלא וודאי משמע דבמתני' לא הוזכרו שיעורין דרשב"א וא"כ משמע דפליגי אהדדי וצ"ע. ובעיקר הדבר הא דילפינן עירוב ממעשר ומשמע דבמעשר ג"כ שיערו הכל במזון ב' סעודות יש לדקדק מהא דאמרינן בכתובות לענין המשרה אשתו ע"י שליש דנותנין לה קב גרוגרות לכל ימי השבוע וא"כ יש בזה השיעור יותר מב' סעודות ובירושלמי פאה ומכילתין איתא דלא אמר רב וכן לעירוב אלא איין לבד והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו הא דוכן לעירוב אברייתא דרשב"א ומתני' דפאה השמיטו ולא כתבו אלא מימרא דרב דמערבין בב' רביעית יין וכ"ז צ"ע ודברי בעל ק"ע צ"ע:

שם גמרא וכי מערבין בתפוחים עיין בתוס' לעיל שכתבו דא"א לפרש דאיירי בתפוחי יער דא"כ לא הוי פשיט ממתני' דכל האוכלין כו' דהא אין ראי' מטומאת אוכלין לעירוב והראשונים ז"ל פירשו דאיירי בתפוחי יער והיה נראה לומר לדבריהם ז"ל דלא איירי בתפוחים שיש להם תיקון דבזה ודאי ליכא למילף מטמ"א אלא איירי בתפוחים שנאכלין ע"י הדחק ובזה שפיר דמי עירוב לטומאת אוכלין כיון דחשיבי אכילה לטומאת אוכלין חשיב נמי אכילה לעירוב וכן נראה מדברי התוס' לעיל דבדבר שאין צריך תיקון דמי להדדי אבל במס' חלה במשנה דעיסת הכלבים לא משמע כן דקתני התם להדיא בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אין מערבין בו ואין משתתפין בו ומטמא טומאת אוכלין אלמא דלענין עירוב לאו אכילה הוא ולענין טומאה חשיבי אוכל ועוד קשיא לי ממשנה זו על סתמא דגמ' לעיל דפריך מטומאות אוכלין אעירוב וכי לא ידע מתניתין דחלה וגם למה לי' לשנויי הואיל וראוי למתקן ע"י האור לישני דלענין טומאה אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ולענין עירוב בעינן אכילה ראויה ובלא"ה ג"כ אין לפרש דמיירי בתפוחי יער דמנ"ל לרבה דההוא מרבנן שאל לו אתפוחי יער ודו"ק:

שם גמרא ובבצלים מי מערבין והתניא כו' והושיבו ר"מ בד' אמותיו כו' ובירושלמי מוקים להא דר"מ דאפילו באימהות אין מערבין דס"ל כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא ע"י פת אין מערבין בו:

ע"ב גמרא מפני שהשעה צריכה לו. נראה לפרש דכ"כ מסוכן הוא דלא אהני לי' רחמי אלא מפני שהשעה צריכה לו:

שם גמרא אמר ר"ז אמר שמואל שכר מערב בו ופוסל את המקוה כו' לענין עירוב חשיבא משקה כיון דיש בו טעם תמרים ולא חשיבי כמיא ולענין לפסול את המקוה חשיבי כמים והריטב"א ז"ל פי' דשכר היינו תמד משהחמיץ ופי' להא דתנן בחולין דאינו פוסל את המקוה היינו היכא דליכא ג' לוגין מים לבד היין והוא דלא כשיטת התוס' בחולין וכמו שהבאתי לעיל וקשה א"כ פשיטא דמערבין כיון דניקח בכסף מעשר ועוד היכן מצינו לתמד שנקרא שכר דלעיל מרבוי' דבשכר מרבינן לתמד ולא ידענא מי הכריחו לזה ואמאי לא נפרש דקאי אשכר תמרים וכן משמע מהא דסבר רב אחא למימר כו' ודוק ומשמע מסוגיא זו דהא דמערבין בב' רביעית יין היינו יין חי:

שם גמרא אמר רב יוסף תמרים בקב וכן פסק הרמב"ם ז"ל ויש לדקדק הא רב יוסף מביא ראי' מברייתא דאכל גרוגרות והוא אזיל לשיטתו דלפי מדה משלם אבל לאביי ליכא למילף מהאי ברייתא דתמרים עדיפי וכיון דהוא ז"ל פסק בפ"י מה' תרומות דלפי דמים משלם וכאוקימתא דאביי א"כ מנ"ל דתמרים סגי בקב וצ"ל דרב יוסף לא הביא ראיה זו אלא לרווחא דמילתא ועיין בתוספתא פ' גבי האומר לשלוחו ערב לי בתמרים ועירב לו. ובגיטין דף ס"ה דרמי התם למתניתא אהדדי ומשני רבה ורב יוסף ועיין בפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל בגרוגרות ודו"ק:

דף ל גמרא והתניא רשב"א אומר כו' כללא דשמעתא היכא דאיכא אתרא שדרכן לאוכלו בפ"ע במקומן משערינן כדי לאכול היינו דכיון דאתרא הוא לא בטיל ומידי דחזיא לאחריני בשאר מקומות זה לא אמרינן ודווקא ברעבתן הוא דבטלה דעתו אצל כל אדם אבל כה"ג דפרסאי לא בטלו לכ"ע כמש"כ התוס' לעיל דכ"ע נמי אי הוי להו בשר כו' אבל בדבר שמשונה מדעת האדם אפילו אתרא בטיל לגבי רובא דעלמא וצ"ע בירושלמי גבי הדין כלבודא הואיל ואכלין לי' כותאי כו' ע"ש ואי"ה לקמן יתבאר יותר:

שם גמרא לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל כו' ולא ניחא לי' להש"ס לחלק ולומר דבלשון בני אדם הכל נקרא מזון דא"כ היכא מצינו דבלשון תורה לא מיקרי מזון וכיון דחשוב לאינשי ומיקרי מזון אפילו שאר מילי א"כ אמאי אין מברכין במ"מ ומה שהקשו התוס' משאר דברים לכ"ע נראה דמדברים שמברכין עליהם בפה"ע או בפה"א לא תיקשי דהא עדיפי ליתן לו מעין ברכותיו ולא קשי' להו אלא מדברים שמברכין עליהם שהכל ובירושלמי נראה דבלשון תורה כל מילי מיקרי מזון ובנדרים הלכו אחר לשון תורה ולפ"ז יש ליישב הא דלא פריך לכ"ע דכיון דכל מילי לא איקרי מזון אצל בני אדם ע"כ לא תיקנו לברך עליהם במ"מ אבל אורז ודוחן דגם בלשון בני אדם מיקרי מזון שפיר מברך עליהם במ"מ אבל רב ושמואל דס"ל דמברך אאורז ודוחן שהכל ש"מ דס"ל דגם לענין ברכה הולכין אחר לשון תורה וא"כ תיקשי ממתני' דמשמע דכל מילי מיקרי מזון בלשון תורה ואין כאן מקומו בזה:

שם גמרא אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ופי' רש"י ז"ל ב' פירושי ל"ק משום דאסר לככר עלי' בהנאה ע"כ אסור לערב בו