קרן אורה עירובין סה

יחיד לא הותר כלל במחיצות שתי או ערב מהא דאמרינן התם דפליג נמי לענין כלאים דלאו מחיצה היא אלא דיש להקשות מהא דפאה לא הותר לענין שבת אפילו לשיירא ואפ"ה הותר לענין כלאים ק"ו מחיצה של שתי או ערב דהותר לענין שבת בשיירא פשיטא דהותר לענין כלאים ואמרינן תו התם דר"י בר"י בשיטת אביו ביחיד פחות מב"ס דבעינן שתי וערב וחלוק עליו לענין שיירא דר"י מתיר אפילו בשתי או ערב וריבר"י אמר בסתמא כל מחיצה שאינה של שתי וערב לאו מחיצה הוא אפילו לשיירא ומבואר הוא בשיטת הרמב"ם ז"ל ולא ראיתי כעת לא' ממפרשי דבריו ז"ל שעמדו ע"ז ועיין בב"י סי' ש"ס בזה:

שם גמרא ופטורים מרחיצת ידים מלשון רבינו יהונתן דאינן פטורים אלא אם אין להם מים בתוך מיל אבל אם יש להם מים בתוך המיל חייבים ובירושלמי נמי מיבעי להו בסמוכין למעיין אבל מהא דאמרינן לקמן לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חייבים משמע דאפילו בסמוכין למעיין פטורים דאי מיירי באין להם מים א"כ אין רשאים לאכול מפני שלא יהי' להם מים אחרונים ודוחק לומר דאחר אכילתן ילכו למצוא מים אחרונים וק"ל:

דף יז ע"ב תוס' בד"ה אל תפנו כו' א"נ עקימת שפתיו הוי מעשה ובריש כריתות אמרו ז"ל דהקשת זרועותיו הוי מעשה בבעל אוב ע"ש:

שם לוקין על ע"ת ד"ת עיין ברי"ף ומלחמות ז"ל בזה באריכות ועמ"ש בריש שבת בזה:

הדרן עלך מבוי פ"א ובעז"ה נתחיל פרק עושין פסין פ"ב תוס' בד"ה וארבעה פשוטין וליכא למימר אתי אוירא כו' משמע מדבריהם דהא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא אינו אלא מדרבנן ומנ"ל לומר כן אבל הכא בלא"ה ניחא דמדאורייתא אפילו בלא פשוטין הוי מחיצה ופסולה דיתר מעשר לר"מ או יתר מי"ג אמה ושליש לר' יהודא אינו אלא מדרבנן ובפסי ביראות הקילו אלא דלעיל כתבתי דלר"מ אפשר דפירצה יתר מעשר פוסל מה"ת ועיין בתוי"ט שכתבו כיון דרחבים אמה לא אמרינן אתי אוירא כו' וגם זה צ"ע מנ"ל ומש"כ מעמודי החצר הוא בריש מכילתין בתוס' ד"ה בין לרבנן בין לר"י ע"ש והריטב"א ז"ל מספקא לי' ברוחב הפשוטין אי בעינן רחבן אמה ומסיק דלא בעינן רחבו אלא ד' דהוא דבר חשוב לרשב"ג או ג' לרבנן ומש"ה לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא כו' ומביא ראיה דמה"ת לא אמרינן אתי אוירא כו' מדמותר בכלאים כנגד העומד אף דפרוץ מרובה היכא דאיכא עומד דבר חשוב ולענ"ד יש לחלק דשני התם בכלאים דאין אנו מתירין אלא כנגד העומד א"כ האויר שחוצה לו אינו מועיל לבטל כלל והוא כעין סברת התוס' לעיל דף יו"ד ד"ה ואצבעיים ע"כ נראה לי כמש"כ ואי"ה לקמן יבואר יותר בזה:

דף יח גמרא וחנניא אומר חבלים לבור ע"כ צריך לפרש דמניח פתח מכל צד או מצד אחד לבד ועכ"פ צריך שיהי' עומד של חבלים מרובה על הפרוץ. ומשמע מזה דצריך שיהיו החבלים זל"ז בתוך ג' כמו בשיירא ולפ"ז יש לדקדק לפי מש"כ התוס' לעיל דמש"ה אין עושין פאה בפסי ביראות משום דאתו גמלי ושדי לה וכיון דהכא מיירי דאיכא פיתחא אלא דעבדינן עומד מרובה ע"י חבלים א"כ למה לי' חבלים כלל ליעבד פאה ומשמע מזה דלא התירו פאה אפילו לפסי ביראות ואפילו אינו אלא עשר ובירושלמי מיבעי לי' אי פאה נידון משום דיומד אלא דהוא לשיטתי' אזיל דבעינן בפאה שיהא מגופפת מד' רוחות ע"ש והא דמיבעי לן לקמן קנה קנה פחות מג' ה"ה דמיבעי לי' בחבלים אי נידון משום דיומד וחנניא דמצריך הכא חבלים ה"ה קנה קנה פחות מג' כיון דאיירי בעומד מרובה ודו"ק:

דף יט גמרא רבקה נכנסת ורבקה יוצאת ופירש"י ז"ל במתני' דלא בעינן עשר אמות מצומצמות אלא שוחקות נראה מזה דיותר מעשר לר"מ נמי אינו פוסל אלא מדרבנן מדהקילו חכמים בשוחקות וקצת יש לדקדק מכאן שנתנו חכמים שיעור לעשר אמות היינו רוחב ששה פרות א"כ מאי מספקא לי' לאביי לעיל בשיעורא דעשר או באמת בת ה' או באמת בת וא"ו הא איכא לשיעורי' ברוחב הפרו' ועוד דא"כ אמה דרוחב הפסין אינו דומה לאמות של בין הפסין דרוחב הפס צריך שיהי' אמת בת ששה וביניהם משערינן באמת בת חמשה וצ"ע קצת:

שם גמרא כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות נראה מפשטי' דמתניתין דמכל צד צריך שירחיק הפסין מן הבור כדי ראשה ורובה של פרה דאל"כ אתי להוציא לרה"ר. ולא זכיתי להבין מה שנראה מדברי הר"ר יהונתן דיכול לסמוך הפסין לבור מצד אחד ומצד השני ירחיק יותר ולא מצאתי טעם לזה דא"כ למה לי' להרחיק יותר מצד השני אמאי לא יהי' די במרחק ב' אמות מצד א' ולפי שיטת הירו' דאפילו לגמל די בב' אמות א"כ צ"ל דשיעור חכמים כך הוא וא"כ יכול לקרב מצד אחד ולרחק מצד השני אבל מ"מ אין זה מוכרח:

שם ע"ב גמרא אמר רב פפא בבור ח' כ"ע לא פליגי כו' הנה לפי מאי דמפרש ר"פ למחלקותן צריך לדקדק למה תנינן במתני' תרתי בבא רישא דפליגי בפשוטין וסיפא דפליגי בשיעור (הרבקותן) הפרות והיינו הך ובתוס' ישינים עמדו ע"ז ותירצו דרישא קמ"ל דמהני פשוטין לר"מ ולמאי דמיבעי לי' לאביי אליבא דר"י אי בעינן פשוטין או הארכת דיומדין עדיפי נראה דמחמת זה מיבעי לי' אי מפרשינן לפלוגתא דרישא דפליגי בהאי מילתא לר"י לא שרינן אלא ארבע דיומדין ולא פשוטין ואם הבור גדול צריך להאריך בדיומדין ור"מ ס"ל דפשוטין נמי מהני או דווקא פשוטין או דילמא פלוגתא דרישא נמי כדמפרש לה ר"פ וכולא חד פלוגתא היא וא"כ מצינן למימר דלר"י נמי פשוטין עביד ולא פליג בזה אדר"מ. ובירושלמי נראה בהדיא דפליגי בהא ר"מ ור"י אלא דבעי למימר דר"מ מודה לר"י בהארכת דיומדין ור"י לא מודה לר"מ בפשוטין ומסיק דר"מ נמי לא מודה לר"י ומבואר שם בירושלמי הא דבעי ר"מ פשוטין היינו משום היכירא שלא יעשה כן במקום אחר והוא כפי' רש"י ז"ל דפשוטין עדיפי משום היכירא ועיין בריטב"א ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל והאריך לפרש בע"א אבל בירושלמי מבואר כסברת רש"י ז"ל אלא דמה שנראה מדברי הירושלמי דלר"מ בעינן פשוטים בכל גוונא אפי' אין בין הדיומדין אלא עשר נפלאה מאתי ולא זכיתי להבין ולעמוד על בירור דברי הירושלמי גם מאי דאיבעי להו התם כמה יהא הדיומד ארוך ולא יהי' צריך פשוט א"ל פחות מג' כסתום יותר מששה הופלג אלא כן אנן קיימים מג' ועד ד' ופי' הק"ע דקאי על ריוח שבין הדיומדין אם פחות מג' ביניהם הוי כסתום ואין צריך פשוט יותר מששה הופלג וצריך פשוט כן אנן קיימים מג' ועד ד' דלר"מ בעינן פשוטין ופי' זה תמוה אמאי בעינן פשוטין הא עומד מרובה על הפרוץ ועוד למה נקט מג' ועד ד' הוי לי' למימר ע"ש ואם נפרש דקאי על אורך הדיומד וס"ל דאם הדיומד ארכו ששה לכ"ע אין צריך פשוט ג"כ לא אתי שפיר ע"כ נעלמה מאתי פי' הלכה זו עד יבוא המורה צדק ויגלה נפלאות. והריטב"א ז"ל הביא בשם הירושלמי דפסין אין לו שיעור ולא מצאתי כעת דבר זה בירושלמי בפרקין ועיין ברמב"ם ז"ל נראה מלשונו דפסק שיעשה דווקא פשוטין ולא ידענא אמאי לא פסק בדרבנן כלישנא בתרא דמסיק דהארכת דיומדין נמי מהני ועיין בהג"א שפסק ג"כ דבעינן דווקא פשוטין וי"ל דלישנא דר"פ הכי משמע דלא הזכיר אלא פשוטין ודו"ק:

שם גמרא זו תורת מחיצה עלי' ופירצותי' בעשר כו' מכאן מוכח דר' יהודא נמי מודה בכל ד' רוחות דפירצה יותר מעשר אוסר והא דס"ל במבוי אין צריך למעט היינו במחיצה רביעית וע"י לחי וקורה ועי' בריטב"א ז"ל וכבר הערתי בזה לעיל בפ"ק ויש לדקדק דמשמע אי בעי ר"י פשוטין א"ש כיון דלא הוי עומד מרובה כו' ואכתי אמאי אינו מתיר ר' יהודא יותר מב"ס ע"י הארכת דיומדין דאריכת דיומדין לא מהני אפילו אי עומד מרובה דאליבא דר"י שייך למיגזר שמא יעשה כן במקום אחר ויתיר פירצה יותר מעשר ע"כ צריך פשוטין אבל אי נימא דר"י לא גזר א"כ הוי מחיצה מעלייתא ופריך שפיר וא"כ הא דמספקא לי' לאביי אליבא דר"מ אי מהני הארכת דיומדין היינו היכא דעדיין פרוץ מרובה על העומד אבל אם אורך פסי הצדדים הוא עשר או כ"א בפני עצמו למ"ד משתי רוחות לא הוי עומד ודאי מותר לר"מ והוי מחיצה גמורה אפילו לשאר דברים ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ועיין בתוס' ד"ה ואם איתא כו' שכ' אבל הכא איירי ברחב הרבה כו' כדקתני אפילו בית י' כורים ולא הבנתי דהא כל ב"ס אי נאריך בדיומדין יהי' עומד מרובה על הפרוץ ואפילו פחות מב"ס או רוחב הבור והפסין הוי כב' אמין הוי עומד