קרן אורה דיני טריפות קכג

הפר"ח ז"ל והתב"ש ז"ל מיאן בזה וצידד לו' דהרמב"ם ז"ל בכוונ' השמיט הך מימרא דרב נחמן משום דהוא גריס לקמן דכ"ע חסרון בפנים שמי' חסרון וטעמ' דרבנן דמכשרי גבי מחט הוא משום דאיירי שלא שהה שם המחט ודינא דחסרון בפנים שמעינן מהא דכתב הרמב"ם ז"ל על יבש בריאה דהוי טעמא משום חסרון ולא משום נקב משום דאיירי כשהיובש הוא מבפנים ולא מבחוץ ובעיני יפלא א"כ מאי פריך לקמן בסוגיא דמחט ור' ירמי' ואי תימא ר' זריקא ממתניתין דאי שחסרה כיון דמסיק הש"ס דכ"ע ס"ל חסרון בפנים שמיה חסרון וגם זו דבר פלאי הוא לדחות ברייתא מפורשת דריאה שנימוקה כשרה מקמי דוקא דמתניתין דהרמב"ם ז"ל עצמו בפי' המשנה מפרש להו דאו שחסרה לענין חסרון מבחוץ כגון חסרון אוני וגם בעיקר הדבר שחילק בין ריאה שנשפכה כקיתון דלא חסר מן הבשר רק כולו נתמעט זה אינו בכלל חסרון וריאה שנימוקה היינו שחסר קצת מהבשר ע"ש בדבריו ע"ז אומר אני אטו בלשון נימוקה א"א לפרש גם כן שנימוק הבשר אבל הוא בשלימות רק שנתקלקל אלא דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מדשני רב נחמן בלישנא מהא דר' יוחנן ע"כ פירש שנתרוקנה מאלי' ואי נימא דנ"מ לדינא בינייהו א"כ מאי קאמר תנ"ה ריאה שנימוקה כו' דילמא ברייתא איירי כגוונא דר' יוחנן דהבשר בשלימות רק שנתמעט מפני הקלקול ע"כ לענ"ד נראה עיקר כדברי הפר"ח בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ הדרן לקמייתא דמחמת חסרון קבעי רבא וא"כ הדק"ל אמאי לא יפסל חסרון דומיא דקרבן. והנה הכר"ו בסי' מ"ד הקשה קושיא עצומה לכאורה על דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ח מה' שחיטה שכתב נבראת בכוליא אחת כשרה הא לפי מאי שכתב בפ"ב מהלכות א"מ דבעל כוליא אחת ובעל ג' פסול למזבח וכברייתא דואת שתי הכליות ע"כ צ"ל דאין ברי' באחת כדמסיק הש"ס בבכורות ותי' הכר"ו דלאו מחמת חסרון בפנים פסולה היא אלא מגזירת הכתוב דואת שתי הכליות וא"כ לפ"ז לא שמעינן דחסרון בפנים הוי חסרון אבל באמת תירוץ הכר"ו ז"ל על הרמב"ם ז"ל דחוק מאד כמ"ש הוא ז"ל בעצמו והמעיין סוגיא דבכורות יראה כמה סתירות לזה ובישוב דברי הרמב"ם ז"ל נראה בדרך פשוט דלא ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לפרש כפירש"י ז"ל דהיכא דנבראת חסר כוליא א' לא מיקרי חסרון ואמאי כיון דעכ"פ חסרה היא יהי' איך שיהי' ועוד דזה ג"כ אין סברא לומר דא"א להבראות חסר אבר דלא מצינו חסר יד ורגל מתחלת ברייתן ע"כ פירש הרמב"ם ז"ל בהא דפליגי ביש ברי' באחת הכוונה אם יש ברי' אחת בעולם שתחילת ברייתה אינה אלא בכוליא אחת ע"כ מסיק הש"ס דברייתא דואת שתי הכליות דממעטי בעל כוליא אחת ע"כ ס"ל דאין ברי' באחת דאם יש ברי' באחת א"כ בנבראת חסר אין זה שום פסול וע"כ מיירי שחסרה אח"כ א"כ לא הוי דומיא דבעלת שלש וע"כ צ"ל דס"ל דאין ברי' באחת וא"כ אפילו נבראת חסר נמי הוי חסרון והוי שפיר דומיא דבעלת שלש ודברי הרמב"ם ז"ל מיושבין בטוב טעם וגם מיושב קושית מורי דרש"י ז"ל שם בבכורות ע"ש היטיב ודוק וא"כ עדיין אני נבוך מדוע לא יפסל באתרוג חסרון בפנים כיון דנפקא לן פסול דחסר מולקחתם שתהא לקיחה תמה וא"כ צריך שיהי' שלם אפילו מחסרון בפנים אם לא שנחלק בין חסרון אבר בבהמה לחסרון באתרוג:

דף מח גמרא אלו אינקוב דופן להדא טריפה ליתני נקובת הדופן ומשני דלאו מיני מיטרפא לא קחשיב מזה יצא להם להתוס' ז"ל שכתבו בכמה דוכתא דכל דבר שהטריפות לאו מחמת עצמו הוא אלא הסוף שיתקלקל אבר אחר זה ג"כ לא יחשב בכלל הטריפות כי נחשב בכלל טריפות האבר ההוא וכבר חילקו הפוסקים דלא דמי דדוקא הכא גבי נקובת הדופן דכבר אתיליד ריעותא בריאה אלא דהדופן הגין עלי' וכשניטל ההגנה חזרה הטריפו' למקומה אבל בפחיתת הגלגולת שטריפה משום דסוף הקרום לינקב זה שפיר יחשב לטריפות בפני עצמה כי גם בעצם הגלגולת תלוי החיות כי הוא המעמיד הקרום וזה מוכרח לדעת הרשב"א ז"ל שכ' דטריפות נטילת הכבד הוא מטעם שסוף שתנטל המרה וכבד נק' אבר שהנשמה תלויה בו לענין קדשים ועירכין וזה מפני שתלויה בו החיות מתחילת ברייתה. ויש לדקדק לשיטת הרשב"א ז"ל אמאי לא חישב לעיל נתמסמס מוחה נהי דהטעם הוא משום דסוף הקרום לינקב אעפ"כ ליחשבינהו כמו ניטל הכבד ונראה לחלק דדוקא גבי כבד דהטעם הוא משום דסוף שתנטל המרה ונטילת המרה לא נאמרה במתניתין ע"כ יחשב בין הטריפות אבל דבר שטעמו משום דסוף יבא לידי טריפות שנאמרה במתניתין ודאי לא יחשב לטריפה בפ"ע לזה מוכרח דהא איכא ע' טריפות ור' ישמעאל לא קחשיב אלא י"ח:

ובזה מיושב מה שהק' הפו' ליחשב נקובת טרפש הכבד לדעת הרשב"א ז"ל ולפמ"ש ניחא כיון דהטריפות הוא מחמת נטילת הכבד וניטל הכבד קתני לה אבל מדברי התוס' ז"ל ר"פ משמע דלא ס"ל כהרשב"א ז"ל שכתבו ניטלה המרה טריפה ואפ"ה חשיב ניטל הכבד משום דאפשר שינטל הכבד והמרה תלויה בגידין אלמא דס"ל דטריפות הכבד לאו משום מרה היא אך כבר כתב התב"ש בסי' מ"א דאין ראיה מד' התוס' אלו דאפשר דמודו דטריפות הכבד משום נטילת המרה היא רק אם א"א שינטל הכבד אלא אם תנטל גם המרה עמו ביחד א"כ הרי היא כנטילת המרה ולמה ליה למיתני ניטל הכבד ע"ז כתב דאפשר שינטל הכבד והמרה עדיין תלויה היא בגידין ע"כ איצטריך לאשמעינן דניטל הכבד טריפה ויכול להיות שהוא משום דסוף שתנטל המרה וכמש"כ לדעת הרשב"א ז"ל ולפ"ז אין שום מחלוקת בין התוס' והרשב"א ז"ל והאחרונים כתבו לתרץ הוא דלא חשיב ניקב הטרפש משום דמהני ליה סתימה ובאמת הדבר צ"ע דהא תניא גבי ניקב הגיד זהו פסול החוזר להכשירו משמע דבשום מקום אין פסול חוזר להכשירו רק בזו לבד הן אמת דסירכה כסדרן לפרש"י ז"ל וריאה הסמוכה לדופן מצינו פסול שחוזר להכשירו אלא דרש"י ז"ל בד' מ"ג כ' על הני סתימות דהוי סתימא מעיקרא וכבר הקשה הכר"ו ז"ל דהא בריאה הסמוכה לדופן ניקבה תחלה ואחר כך סביך וסריך לדופן וכן בסירכה כסדרן ופי' הכר"ו דהא דכתב רש"י ז"ל דהוי סתימה מעיקרא היינו דהסתימה הוא מדבר חזק כמו הדופן והכבד אבל קרום שעלה מחמת מכה אין בו כח וחיזוק וכתבו הפוסקים הטעם דמהני סתימה בנקב הטרפש הוא משום דאין טריפותו מחמת עצמו ויש להעיר ע"י מעשה דעינבל בא' שנפחתה גולגלתו ועשו לו חידוק של קירוי' וחי' אמר ליה משם ראיה כיון שעברו עליו ימות החמה וימות הצינה מיד מת והתוס' כתבו דטעם פחיתת הגלגולת הוא מחמת שסוף הקרום ליפסק ואפ"ה אמרינן דאין מועיל לו שום רפואה וצ"ע בפוסקים יותר בזה:

רש"י בד"ה מתקיף השתא דאמרת נקב הוא בריאה כו'. לשון זה לא הבנתי אטו איכא מ"ד דלא ניקבה הריאה רק אי נימא דלא בעינן סביך וסריך לא הוי פסול החוזר להכשירו דתיכף אחר שניקבה סתימת הדופן מגינה אבל לענין קושיא דרב עוקבא בר חמא אין נ"מ כלל אי נימא דבעינן סביך וסריך אי לא בעינן לכולהו אי ניקבה הדופן להדה בטלה ההגנה והנה בדעת רב שר שלום שפי' דרבינא דבעי סביך פליג ארב נחמן והביאו התוס' ראיה לדבריו מהא דלא משני לעיל הא בסביך והא בדלא סביך ש"מ דרב נחמן גופיה לא בעי סביך ואי בעי סריך לבד איכא פלוגתא בין הפוסקים לדעת רב שר שלום ועיין ברא"ש ובטור ובמע"מ ז"ל וכבר כתב הכר"ו דראיית התוס' מהא דלא משני הא דסביך כו' לא מכרעא אלא דלא בעינן סביך אבל סריך אפילו אי בעינן לא הוי מצי לשנויי הא דסריך כו' דריאה הסמוכה לדופן עכ"פ סרוכה היא אלא דהא קשיא לי אי נימא דבעי רב נחמן סריך מנ"ל דלא בעי נמי סביך דהא לשון ריאה שניקבה ודופן סותמתה משמע אפילו לא סריך כמו מרה שניקבה וכבד סותמתה ואפ"ה מפרשינן דבעי סריך א"כ דילמא בעי רב נחמן סביך כרבינא והדק"ל מאי פריך הש"ס דר"נ אדר"נ וצריך לעיין בפוסקים ועיין בר"ן ז"ל בזה:

שם גמרא אמר ליה מאי אעביד לך דכי אתי לקמיה דר' יוחנן כו'. הרא"ש ז"ל בסי' מ"ה הביא כמה ראיות דלא כדעת הרי"ף דמטריף בסרוחים ועכורים והביא ג"כ מריאה שנשפכה כקיתון דודאי עכור הוא ואפ"ה מכשיר ר' יוחנן וקשיא ליה הא ר' יוחנן מטריף אפילו במוגלא וכש"כ בעכורים ובאמת ע"כ צריך לחלק בין בועות ובין נשפכה כקיתון וגם הרי"ף ז"ל לא כתב גבי הריאה שנשפכה כקיתון לבודקה אי מליא מוגלא ומים זכים או סרוחים ועכורי'. שוב ראיתי. בתב"ש ז"ל שהביא שהרשב"א ז"ל בתה"א דיבר מזה ואינו תח"י כעת לעיין בו:

דף מט ע"ב אמר ליה אודי לי מיהת בציר כו'. משמע מזה דציר אין בו משום גילוי ויש לתמוה על