קרן אורה ברכות כג

והנה דרך כל סוגיא זו היא דברכה שלאחריו עדיפא ובזה נתישב לי הא דקאמר למ"ד נטע רבעי תינח דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כמו בשר וביצים ודגים מא"ל והקשו התוס' ז"ל אמאי לא קאמר ירקות מא"ל ולפי הנ"ל ניחא דירקות באמת לא פשיטא לן דבעי ברכה לאחריו וכדאמרינן לקמן אבל ירקא לא אלא דלפ"ז אמאי תקינו רבנן על הירקות ברכה לפניו יותר היה להם לתקן ברכה לאחריהם לפי מאי דס"ד דברכה שלאחריו עדיפא והיה נראה לומר דרב דאמר לקמן ירקא לא בעי ברכה לאחריו הוא משום דס"ל כמ"ד נטע רבעי וכל דבר נטיעה איתרבו. ובאמת לא ידענא דלמ"ד נטע רבעי מאי עביד ליה בהילול שני אם לא לברכה ואטו לדידיה ברכה דאורייתא בכל מיני נטיעה ובשר ביעא ודגים דנפש משיב הנפש ג"כ מברכין עליהם אבל לירקות לא מצינו שום סמך ע"כ אין חובה כ"כ לברך עליהם

וכבר רמזתי שיטת הירושלמי דבאמת לרבנן דר"ג א"צ לברך לאחר שאר מינים חוץ מז' המינים ומוקי לה להני דמברכי אשאר מינים כר"ג דאמר כל שאינו משבעת המינים מברך לפניו ולאחריו וחכ"א מברך לפניו ואינו מברך לאחריו ומביא התם אמוראי דהוי מברכי לאחר אורז ברוך אשר ברא מיני מעדנים להחיות נפש כו' ברוך על הארץ ומעדני' ובתר בשר וביצה אשר ברא נפשות רבות להחיות כו' ברוך חי העולמים משמע דאחר בע"ח היו מברכין ברכת בורא נפשות היינו הבשר שנהנה ממנו ולא הבנתי לפ"ז מאי ענין ברכת בורא נפשות למים שאמר ר' טרפון השותה מים אומר בורא נפשות. וקאמר עוד התם כל שהוא כעין סלת ומחמשת המינים מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' וכל שהוא כעין סלת שלא מחמשת המינים שלח רב זעירא גבי אילן דר' ינאי כו' מאי כדין אמר ר' יוסי מסתברא שהכל נהי' בדברו ר' ירמי' בעי הדין דאכל סלת מהו למברכה בסופה משמע דקאי אסלת שלא מז' המינים דברכתה בתחילה שהכל מאי יברך בסופה דבורא נפשות אין לברך אלא עבע"ח ע"כ מיבעי ליה באיזה מטבע יברך בסופה או אם מחוייב כלל לברך אחרי' והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי ליה לר' ירמיה על סלת מחמשת המינים ומיבעי ליה אי צריך לברך ג' ברכות על האדמה כו' ולא ידענא היכא רמיזה ואדרבה איתא להדיא בירושלמי דסלת מחמשת המינים מברך לפניו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' ולענין ברכה דכוסס את החטה כבר כתבתי דמברייתא דר"ג מוכח דאין לברך אחריהם דהא לדידיה ליכא ברכה מעין ג' בכל ז' המינים וא"כ כש"כ לרבנן ועיין פני יהושע ז"ל שם בד' התוספות ומסוגית הש"ס דילן דברכת בורא נפשות יוצא אכל מיני פירי משמע דלא מפרשי כפי' הירושלמי אלא כפי' התוס' ועיין בביאורי הגאון ז"ל על משניות ודו"ק היטב בכל זה: תם ונשלם דיני ברכת הנהנין דיני שלקות

דף לח ע"ב קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנה ע"י האור זאת אומרת שלקות מברכין עלייהו בפה"א נראה דהאי דומיא לאו דמיון הסברא הוא דהא בפת מברכין המוציא לחם ועיקר הלחם הוא ע"י האור ופשיטא דאין האור מגרע הברכה אלא הדמיון הוא דמתניתין מיירי בכל גוונא בין בתחילתו בין לאחר בישול וכן משמע מלישנא דהש"ס דאי נימא דילפינן לה מפת מסברא א"כ אפילו לא נאמר ירקות במשנה ג"כ הוי ידעינן האי דינא מפת אלא ודאי עיקר הלימוד מהא דמתני' איירי בחדא גוונא דרש רב חסדא משום רבינו שלקות מברכין בפה"א ורבותינו משמיה דר"י אמרו מברכין שהכל ונראה הטעם משום דנשתנה טעמו אשר מתחילת ברייתו ואין לברך עליו בפה"א ולפ"ז אפילו השביח ע"י בישול עכ"פ לא זה הוא טעמו מתחילת ברייתו והיה נראה לכאורה דבזה מודה ר' יוחנן אם אינו ראוי לאכילה קודם בישול כלל דמברכין בפה"א אחר בישולו כיון דעיקר נטיעותו אדעתא דהכי ובזה מודה ר"י דהוי ירקות דומיא דפת וכמו תורמוס וכיוצא בו במה נחלקו בדבר הראוי לאכילה כמות שהוא חי ואחר הבישול ג"כ ראוי הוא רב ס"ל דאין הבישול משנה ברייתו והוא כתחילתו וכל שהוא ראוי לאכילה אחר בישול אפי' טעמו גרוע מתחילתו מברכין עליו בפה"א כמו בתחלה ור' יוחנן ס"ל דבישול הוי שינוי ואפילו השביח אחר בישול מברכין עליו שהכל ורב חסדא דידיה אמר כל שתחילתו בפה"א היינו שראוי הוא לאכול בתחילתו ונוטעים אותו לכך חשיב הבישול שינוי ואפשר אפילו אם השביח הטעם כיון דעיקר נטיעתו לאכלו כמות שהוא חי הבישול משנהו ומברך שהכל וכל שתחילתו שהכל היינו שטעמו גרוע אין הבישול משנהו כי בזה עיקר הנטיעה ע"ד לבשלו כיון דאין טעמו משובח בתחילתו ומברכין אחר בישול בפה"א ומסיק בשלמא כל שתחילתו שהנ"ב משכחת לה בכרכא וסלקא דאין טעמן משובח בתחילתן אלא כל שתחילתו בפה"א כו' היכי משכחת לה דע"כ רב חסדא מיירי היכא דהבישול לא משוי לגריעותא דא"כ קשיא דיוקא אהדדי אם נפרש כל שתחילתו שהכל ולבסוף השביח מברך בפה"א הא שוין משמע שהכל ומסיפא איכא למידק איפכא כל שתחילתו בפה"א ולבסוף הוא גרוע שהכל משמע הא שוין בפה"א אלא ש"מ דעיקר הדבר הוא אם מתחילתו ראוי הוא אף דהשביח עוד ע"י בישול הבישול משנהו היכי משכחת לה ומשני בתומי וכרתי ולפ"ז רב חסדא אזיל בשיטת ר' יוחנן דבישול מגרע הברכה. דרש רב נחמן ג"כ להאי פלוגתא דשמואל ור"י בשלקות ואיהו דידיה אמר דבמחלוקת שנויי' פלוגתא דר"מ ור"י אי יוצאין ברקיק השרוי ומבושל ר"מ ס"ל דיוצאין בו דבישול לא חשיב שינוי ועדיין מיקרי לחם ה"נ לא חשיב בישול שיני בשלקות ור"י ס"ל דבישול משנה מתור' לחם ולאו במלתי' קאי וה"נ בירקות ולא היא ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דבעינן טעם מצה ובתר"י הקשו מנ"ל דבעי טעם מצה דמש"נ מצה היינו לאפוקי חמץ ותירצו דהוי מצה עשירה ועיין ברשב"א ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' חוה"מ דבעינן טעם פת ואחר הבישול אין בו טעם פת. ולפ"ז נראה דלענין המוציא ג"כ נחלקו כיון דאין בו עם לחם וכן הוא שיטת ר"ש בחלה אבל לד' הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דהא כתב בפרוסות שיש בהן כזית מברך המוציא אפילו אחר בישול ועיין פני יהושע בזה אלא ע"כ צל"ח בין מצה להמוציא כמו בירקות אף דנשתנה טעמן מ"מ מברכין עליהם כבתחילה ה"נ לענין ברכת המוציא ורחב"א ורב בר יפת פליגי אליבא דר' יוחנן בשלקות ומסיק דעיקר הוא כרחב"א דמברכין בפ"א מההיא תורמסא נראה מזה דמאן דפליג פליג אפילו בדבר שאינו נאכל כלל כמות שהוא חי אלא דאכתי אפשר לומר דמש"ה הביא ועוד מזית מליח דמתורמוס אין ראיה כלל ומסקנא דמילתא דשלקות מברכין בפה"א אפילו בדבר שתחילתו בפה"א דאין הבישול משנה. וזו היא שיטת רב אלפס ז"ל. אבל שיטת התוס' ז"ל בהכרעה דרב חסדא דהוא ס"ל ג"כ דשלקות במילתייהו קיימי ולא קאמר דשלקות שהכל אלא היכא דאישתני לגריעותא ותומי וכרתי הוי אישתני לגריעותא. ולפ"ז אין ראיה דלא כרב חסדא מכל הני עובדא דר' חייא בר אבא דהני אשתני למעליותא וכי פריך רב יצחק בר שמואל מירקות מרור דאין יוצאין בהם שלוקין ומבושלין ש"מ דשלקות לאו במילתי' קיימא היינו משום דפשיטא ליה דאיכא ירקות מהן שמשתנים לעילוין ואפ"ה אינו יוצא בהן וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כשיטת התוס' אלא שתלה הדבר במה שדרכן לאכול אם דרכן לאוכלן חיין ולא מבושלין מברך עליהם שהכל אחר בישול ואם דרכן לאכול בין חיין בין מבושלים מברך עליהם בפה"א בכל ענין ולפ"ז צריך להבין טעם האומר שלקות לאו במילתי' קיימא כיון דעיקר דרך אכילתן היא לאחר בישול וע"כ צ"ל כיון דנשתנה טעם הפרי שבתחילת ברייתו אף דאישתני לעילוי' אין לברך עליו בפה"א או בפה"ע דלא זו הפרי שהוציאה הארץ וא"כ אין אנו צריכין למש"כ התוס' גבי זית מלוח דמליח הוי כרותח ובזה איכא מ"ד בחולין דר' יוחנן לא ס"ל מליח כרותח ולפי הנ"ל אין צריך לזה דבלא"ה ודאי נשתנה טעמו ויש לדקדק למ"ד שלקות לאו במלתייהו קיימי אמאי לא תנינן לקמן במתניתין כל הנך שתחילתן שהכל דיש דברים שגידולו מן הארץ ואפ"ה מברכין עליהם שהכל כמו כרוב ושלקא וקרא והנה ביין מבושל איכא מחלוקת בין הראשונים אי מברכין עליו בפה"ג ומקדשין עליו אי לא דעת רש"י ז"ל בתשובה דאין מברכין עליו בפה"ג דאישתני לגריעותא ומש"ה לא אמרינן על האי כללא דאמרינן בב"ב פ' המוכר פירות אין מקדשין אלא על היין