קרן אורה ברכות כד

הראוי לנסך על גבי המזבח דאתי למעוטי יין מבושל משום דבפה"ג ג"כ אין מברכין עליו עיין ברא"ש ז"ל שם וקשה לי הא רב ס"ל הכא דשלקות במילתייהו קיימי והתם האי כללא רב קאמר לה ודוחק לומר דרב חסדא אתי למימר דלא פליגי אהדדי רב ור' יוחנן דלא משמע הכי לישנא דואני אומר וא"כ מוכח מהתם איפכא דיין מבושל לא אישתני לגריעותא דאי אישתני לגריעותא אמאי לא קאמר דאתי למעוטי יין מבושל דמברכין עליו בפה"ג לרב ואין מקדשין עליו דאישתני לגריעותא אלא ש"מ דאישתני למעליותא ואין סברא למעטו דלא ממעטינן אלא מידי דמאיס או אישתני לגריעותא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם והראשונים הביאו ראיה מירושלמי פסחים ושקלים דמקדשין על יין מבושל ויש לדחות דהא עיקר טעם הני פוסקים דאין מקדשין על היין הוא משום דאישתני לגריעותא וז"א אלא לפי שיטת התוס' והרמב"ם ז"ל דפסקי הלכתא כרב חסדא. אבל בירושלמי איכא כל הך סוגיא דשלקות והכי איתא קתני חוץ מן הפת הא כל דברים השלוקים בעינן הם ולא נשתנה ברכתן דאי כל השלוקין נשתנה ברכתן א"כ מאי קאמר חוץ מן הפת הא לא יצא פת מן הכלל. ואיתא התם כל האי סוגיא ומחלוקת דרחב"א ור' בנימין בר"י ומסיק התם ר' יוסי בר בון דלא פליגי שאני זית כיון דדרכו לאכול חי אחר הבישול ג"כ בעינו הוא ואין הבישול מבטל ברכתו אבל ירק שאין דרכו לאכול חי א"כ הבישול משנהו הרי דלא הזכירו התם האי סברא דרב חסדא וא"כ ביין מבושל נמי אין הבישול מגרע ברכתו אשר בתחילה ע"כ מקדשין עליו אבל לסוגיא דילן להנך דפסקו הלכתא כרב חסדא אפשר יין משתנה לגריעותא ואין מברכין עליו ואין מקדשין עליו עכ"פ נראה עיקר דשפיר מקדשין עליו מהא דכתיבנא לעיל דאי יין מבושל משתנה לגריעותא הוי מצי למימר אליבא דרב בפרק המוכר פירות דאתי למעוטי יין מבושל ועוד הביאו ראיה ממתניתין דתרומות דהבישול משביח ולפי מש"כ לעיל (ועיין בביאורי הגאון שם במשנה) לשון הרמב"ם ז"ל דעיקר תליא ברוב ד' אכילתן יש לדחות ראיה זו דאף שמשביחו מ"מ עיקר דרך יין לשתותו חי ומזוג ולפ"ז יש מקום ספק בהנך פירות שמיבשין אותן בתנור אי מברכין עליהם בפה"ע דהא הרוב אוכלין אותן כשהם חיים וצ"ע והיבשות בתנור חשיב ג"כ נשתנה ע"י האור ומוכח מד' הירושלמי דעל פת קטניות מברך עליו בפה"א דדוקא פת הוא דיצא מן הכלל אבל בסוגיא דאורז ודוחן בש"ס דילן אמרינן מתחילה שהכל וצריך לדעת טעמו של דבר דא"א לומר משום שלקות הא אליבא דרב ושמואל קיימינן התם והם אמרו שלקות בפה"א ואי משום שנעשו קמח ונשתנו הא לית ליה עילויא אחרינא ואי"ה לקמן יבואר עוד ועיין בביאורי הגאון ז"ל על משניות שהביא ד' הירושלמי דלא כנוסחא אשר לפנינו ואולי יש שם ט"ס ולפי מאי דמוכח מש"ס דילן דפת קטניות מברך שהכל א"כ קשה הא דאמרינן ירקות דומיא דפת הא לא הוי ירקות דומיא דפת. אבל לכאורה מוכרח לומר כן גם לשיטת הירושלמי דאמר שמואל התם ראשי לפתות ששלקן אם בעינן הם מברך בפה"א ואם שחקן מברך שהכל וע"כ היינו משום דשחיקה ובישול יגרע הברכה וכן משמע מהא דרקיק שנימוח דמודה ר"מ דאינו יוצא בו. והנה רב יצחק בר שמואל דמדייק ממשנה דאין יוצאין במרור בשולקין דשלקות לאו במילתייהו קיימא קשה לכאורה הא מוקמינן לה בפסחים כר"מ ואמאי קאמר ר"מ דיוצאין ברקיק השרוי ואפ"ל דס"ל דשאני לחם דעדיין שמו עליו ומיקרי לחם אף אחר בישול והנה בפסחים דף מ"א מוקים רב כהנא הא דתניא צלאו ואח"כ בישלו דפסול היינו כר' יוסי ברקיק המבושל ופרש"י ז"ל כי היכא דבישול מבטל אפי' ה"נ מבטל הצלי והקשו התוס' שם ממה שהעלו גבי פלוגתא דר"י ור"ל במעשה אלפס דבבלילתו עבה אפילו טגנו ע"י משקין הוי לחם ואין בישול מגרע אותו אלא פירשו דהוי מצה עשירה וקשה לי א"כ ר' נחמן דאמר הכא במחלוקת שנוי' ע"כ לאו מטעם מצה עשירה אתי עלה דא"כ מאי ראיה היא זו לשלקות אלא ע"כ ס"ל הטעם דבישול מבטל האפייה ולא הוי לחם אבל לא הבנתי קושייתם ז"ל דהא מה שהעלו בדף ל"ז ע"ב דבלילתו עבה הוי לחם אפילו ע"י בישול היינו אם תחילת עשייתו כן הוא שפיר מקרי לחם אבל הכא שכבר נעשה לחם ונשתנה ע"י בישול הוי ממש דומיא דשלקות דהבישול משנה הפרי ה"נ הבישול משנה אותו מתורת לחם ולא מיקרי עוד לחם אלא דעיקר ראיית התוס' הוא מברייתא דמנחות נטלן לאוכלן מברך המוציא אלמא דמברך המוציא אפילו מטוגן בשמן כמו מנחת מחבת ומרחשת ואם נחלק כמו שכתבתי א"כ רב יוסף דאמר האי חביצא דאית בי' פירורין כזית מברך המוציא דלית ביה פרורין כזית מברך בממ"ז ונראה מפירש"י ז"ל דמפרש לה ע"י בישול וכמו שכתבו התוס' ז"ל בדעתו וע"כ נראה דרב יוסף ס"ל כהלכתא דשלקות במילתייהו קיימי ועיקר רבותא דמשמע לו רב יוסף היינו דכל שיש בו פרורין כזית הוי בלא נימוח ובמילתי' קאי אבל פרורין פחות מכזית הוי שנימוח דלכ"ע לאו לחם הוא וזה החילוק דתניא בברייתא אי פרורות קיימות או לא וכדכתיבנא לעיל דבעינן שיהי' בעין אחר בישול ולא נימוח ושחוק: