קרן אורה ברכות יח

דיבור דהא ילפינן זכירה זכירה מפ' עמלק שנאמר זכור בפה

וראיתי בירושלמי ובמכילתין ובתרומות דרב חסדא ורב מתנא דמדמו שאר מצות לק"ש אליבא דר' יוסי לא ילפי משמע אלא מקרא דוהאזנת למצותיו ומיני' ילפינן לכל מצות של דיבור שצריך להשמיע לאזנו ותו איתא התם דרב חסדא לא תני חרש במגילה ונ"ל משום דלא ניחא ליה לפרש האי חרש דתני בהדי שוטה וקטן דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע אבל חרש דתרומה אמר רב חסדא דר' יוסי היא ובירושלמי לא איתמר בהדיא דרב חסדא מוקי להא דתרומות כר' יוסי רק דמוכח התם דע"כ רב חסדא אף דמתניתין דמגילה לא ניחא לי' לאוקמא כר' יוסי עכ"פ משנה דתרומות ע"כ מודה דר' יוסי היא מדלא תני לה בהדי ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה אלא ש"מ דהא ר' יוסי היא ומשנה דה' לא יתרומו אתיא כת"ק דאין צריך להשמיע לאזניו ואפילו לכתחילה יכול לתרום וכן הוא גירסת הירושלמי ברישא ר"מ במקום ר"י ור"מ ס"ל דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו. ותו תני התם נתפלל ולא השמיע יצא למי נצרכה לר' יוסי עיין במפרש דלבסוף פירש דהאי למי נצרכה קאי אמשנה דתרומות דכן הוא העיקר כמו שמפורש במס' תרומות

וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל בפ' היה קורא דמפרש להא דרב חסדא בירושלמי דחרש אשגרת לישן הוא משום דרב חסדא מחלק בין דאורייתא לדרבנן ולכאורה לא ידענא מנ"ל הא ואמאי לא נימא מטעמא דבשאר מצות מודה ר' יוסי אבל לפי האמת גם רב חסדא מודה ע"כ דר' יוסי פליג בכל המצות ממתני' דתרומות דאין לומר דאתיא ככ"ע ולכתחילה בעינן בשאר מצות נמי השמעת אוזן דא"כ ליחשבי' בהדי ה' לא יתרומו אלא ש"מ דלת"ק אפילו לכתחילה מותר לתרום וכנ"ל

ועיין בביאורי הגר"א ז"ל במס' תרומות דנראה מדבריו דגריס בירושלמי מסתברא מודי רב חסדא בתרומות דלא כר' יוסי דלר' יוסי אפילו בדיעבד לא הוי תרומתו תרומה ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאיך אפשר לומר כן וכי גרע מאלם וכעת נעלם מאתי הבנת דבריו ז"ל ועיין בהשמטות וגם שם אינו מובן ועי' בתוס' י"ט ודבריו נכונים לפי מסקנת הש"ס דילן דהכל מודים דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו כמו שיתבאר

ומסקנת הש"ס דילן רב יוסף א' מחלוקת בק"ש דכתיב שמע אבל בשאר מצות ד"ה מודים דיצא ולא ילפינן מק"ש ולפ"ז צ"ל דכ"ע מודים דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאל"כ א"כ בכל המצות לכ"ע אפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו א"כ משנה דתרומות ומגילה כמאן אלא ע"כ דלכתחלה הכל מודים דצריך להשמיע לאזנו בכל המצות והא דר"י בר"י דר"ש בן פזי דתורם לכתחילה ע"כ כר"מ דס"ל גבי ק"ש נמי לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו. ובתוספתא משמע קצת דר"מ נמי ס"ל דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאמר התם דבעל קרי שאין לו מים לטבול אינו משמיע לאזנו ד' ר"מ וחכמים אומרים משמיע לאזנו דבלא השמיע לאזנו אינו יוצא אמר ר"מ מעשה לפני ר"ע שקרינו ולא השמיע לאזניו מפני קסדור אחד אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'. משמע דגם לר"מ צריך לכתחילה להשמיע לאזניו רק בשעת הסכנה אין צריך. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות שם במשנה דחרש המדבר שכתב שם ודע כו' ולא הבנתי דבריו ז"ל דמנ"ל הא

ומסיק הש"ס דהסכת ושמע בד"ת כתיב ומשמע מזה דד"ת ודאי אינו יוצא אלא בדיבור אבל בהרהור בעלמא לא וכן נראה מהא דאיתא בריש נדרים האומר אשכים ואשנה פ"א נדר גדול נדר ומסיק דאתי לאשמעינן דחייב קרבן שבועה ולא הוי נשבע לקיים את המצוה דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ואם איתא לשמעינן רבותא טפי דאי בעי פטר נפשיה בהרהור והשתא מחוייב ללמוד בפה כמש"נ ושננתם אלא ש"מ דגם ד"ת אינו יוצא בהרהור וזה טעם הסוברים דאין צריך לברך ברכת התורה על הרהור ועיין בש"ע של הגר"א מש"כ ע"ז בסי' מ"ז. העולה מכל הנ"ל דלא מצינו שום גילוי מכל סוגיא זאת דבהרהור לבד יוצא במצות התלוים בדיבור ואדרבה מוכח דבהרהור אינו יוצא כמו שנתבאר לעיל: ועתה צריך לבאר סוגיא דפרק מי שמתו

דתנן התם בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפניו כו' ועל המזון מברך לפניו. ופירש"י ז"ל דק"ש מהרהר וכן ברהמ"ז אבל הברכות אינו מהרהר ור' יהודה אומר מברך לפניו ולאחריו וגם מוציא בשפתיו. ואמרינן בגמרא אמר רבינא זאת אומרת הכ"ד דאי ס"ד לאו כ"ד למה מהרהר אלא מאי הכ"ד יוציא בשפתיו. וכתבו התוס' דהא בהא תליא אי כד"ד לענין ק"ש ה"נ כ"ד לענין ב"ק לאסור ד"ת ואפ"ה התרת לו א"כ תתיר לו גם בדיבור. ומשני כדאשכחן בסיני נהי דבאמת גזרו לבע"ק אפילו להרהר עכ"פ יש חילוק בין הרהור לדיבור כי עיקר טבילת בע"ק ילפינן מסיני והתם לא מצינו אלא דנאסר בדיבור כי שומע כעונה וא"כ הכא בק"ש דלא רצו לבטלו ממנה לגמרי ומהרהר אבל דיבור לא התירו לו כדאשכחן בסיני שהיה שם דיבור כן צריך לפרש שיטת התוס' אף דאין הלשון מדוקדק והבן. ורב חסדא אמר לעולם הרהור לאו כ"ד דאי כ"ד יוציא בשפתיו ואלא מאי הלכ"ד למה מהרהר שלא יהא יושב בטל בדבר שהציבור עוסקין בו. ופריך והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו ותנן דלא יתחיל ופירשו התוס' היינו להתחיל בהרהור. והקשו דילמא יקצר בדיבור קאמר ותירצו דהוי לי' למיתני יקצר בדיבור או יהרהר באריכות. ואין זה מובן דהא לרב חסדא קיימינן דהרהור לאו כ"ד לצאת י"ח וא"כ כיון דאפשר לו לקצר בדיבור ולצאת י"ח וכשהרהר לא יצא כלל אינו רשאי להרהר ולבטל חובת הקריאה ואיך אפשר לומר דהברירה בידו. ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ופרש"י בלב היינו קבלת עול מלכות שמים ע"כ לא התירו לו להרהר ופריך והרי ברהמ"ז לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו אלא שאני ק"ש וברהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן. ונראה דאיצטריך נמי לטעמא דדבר שהציבור עסוקין בו דבל"ז לא היה לו להרהר כלל כיון דאינו יוצא בזה אלא דבדבר מצוה שיש לה זמן וקביעות לכל ישראל התירו לו ג"כ להרהר וזהו פירושא דדבר שהציבור עסוקים בו ועיין במי"ט סעיף יו"ד ועיין בפר"ח סי' ס"ה סעיף ב'

והנה לא נתבאר סברת רבינא דס"ל הכ"ד אליבא דמאן קאמר הכי. והרא"ש ז"ל כתב דפליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא השמיע לאזנו יצא וס"ל לרבינא אליביה דה"ה הרהור. או כר"מ דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו דאחר כוונת הלב הן הדברים ולשיטת הרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל אדרבה מוכח דר' יהודא ס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי מדדרש שמע בכל לשון שאתה שומע עיי"ש ועוד יש להבין במאי דפריך לרבינא יוציא בשפתיו ופי' התוס' דהא בהא תליא דמנ"ל הא דילמא גבי ק"ש דלא כתיב שמע דהא דריש לבכל לשון כו' יוצא אפילו בהרהור אבל ת"ת אינו יוצא אלא בדיבור מדכתיב הסכת ושמע והרהור לאו כדיבור דמי ועוד איך כייל רבינא דבכ"מ הרהור כד"מ דהא מצינו כמה מצות של דיבור דאינו יוצא בהרהור כמו הגדה של פסח וקידוש היום וספירת העומר ועוד הא מצינן לענין ערוה הרהור לאו כ"ד דכתיב ערות דבר והא דאסר הרהור בבית הכסא ובבית המרחץ לאו משום דהרהור כ"ד אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש וגבי שבת נמי קי"ל הרהור מותר דכתיב ודבר דבר אלמא היכא דכתיב דיבור הוא דווקא וכי רבינא יחלוק על כל הני הלכתא

ע"כ היה נראה לפרש לכאורה דהא דקאמר רבינא הכ"ד היינו לענין תורה לבד וק"ש ג"כ בכלל ד"ת וס"ל לרבינא אף שנא' ודברת בם לדבר בם היינו דוודאי דיבור הוא עיקר המצוה מ"מ יוצא נמי בהרהור כמש"נ והגית כו' והגיון בלב הוא ומוכח רבינא מתנא דמתניתין דאמר מהרהר ע"כ הוא דעת שלישית דאפילו בהרהור יוצא והשתא פריך שפיר יוציא בשפתיו וכפי' התוס' כיון דמיקרי עוסק בתורה אף בהרהור א"כ יוציא נמי בשפתיו ומשני כדאשכחן בסיני וכדפי' התוס' ז"ל אבל הברכות אינו מהרהר דבהם מודה רבינא דהרהור לאו כ"ד וא"כ למה יהרהר וברכת המזון באמת מוציא בשפתיו וכדמשמע לישנא דמתניתין ועל המזון מברך לאחריו. ורב חסדא אמר אי הרהור כ"ד יוציא בשפתיו אלא גם בק"ש הרהור לאו כ"ד וכמו שפסק הלכתא לעיל כר' יהודא דאין צריך להשמיע לאזנו אבל דיבור בעינן ואלא למה מהרהר כדי שלא יהא ציבור כו' והוא שיושב בטל ופריך ונגרוס כו' ולכאורה אין קושיא זו מובנת דמ"ש פירקא אחרינא מק"ש והיה נראה לומר דת"ק דמתני' ר"מ כדאיתא