קרן אורה ברכות יז

ללב יותר מכל האיברים ולזה נאמר לעבדו בכל לבבכם כי כל צרכיכם תשאלו מאתו ית' אלא דזה אין לומר שהחיוב יהי' בלי הפסק כלל דוודאי מצות ת"ת שחיובה ג"כ כל הימים היא קודם למצוה דשאלת צרכיו ע"כ אם מתפלל פ"א בכל יום יצא חובת המצוה הזאת בכל ימי חייו. והעד על זה ממה שאמר ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולא ידענו השורש לזה אבל לפי מ"ש הוא נכון מאוד כי עבודת התפלה היא מצוה בלתי זמנית רק כל ימי חיי האדם. ואחרי הדברים והאמת האלו מיושבין כל קושיות הרמב"ן ז"ל מה שהקשה מספק התפלל כו' דאינו חוזר ומתפלל בלא"ה אין זה קושיא כ"כ דכל שהתפלל פ"א ביום אפילו ערבית לבד כבר נפטר מכל היום שאחריו מידי חיוב התורה ותו לא הוי אלא ספיקא דרבנן אלא אפילו אם ספק הוא לו בכל תפלות היום אינו מחוייב לחזור ולהתפלל בתורת חיוב לשלם תפלות הזמן אלא הוא מתפלל בתורת נדבה כמו שאמר ר' יוחנן הלואי שיתפלל כו' דכיון דלא נאמר בעבודה הזאת שום זמן מיוחד א"כ כל יום אפשר בתשלומין ליום אחרא ולא דמי לק"ש או שאר מצות דקביעי לה זמן. ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל מהא דבע"ק אינו מהרהר בתפלה ואמאי הא מחויב מדאורייתא תפלה אחת בכל יום. ולפי הנ"ל לא קשיא כלל דלא עדיפא מצות תפלה של תורה ממצות עשה של תלמוד תורה שבה ג"כ מחויב אדם בכל יום ואפ"ה אסרוהו בת"ת משום קלות ראש וכדאשכחן בסיני א"כ כש"כ הוא דאסור הוא בעבודת הלב ועוד דעיקר האיסור דבע"ק הוא משום אזכרות ובתפלה יש בה כמה אזכרות ולא דמי לק"ש וברכת המזון שהם מצות מיוחדות ק"ש בבקר ובערב וברהמ"ז אחר כל סעודה ומן המצות לא פטרוהו ואי"ה לקמן יתבאר סוגיא זו דבע"ק. ומה שהקשה השאג"א ז"ל מהא דאמרינן בשבת חברים העוסקים אין מפסיקין לתפלה בשתורתן אומנתן ופירשו המפרשים משום דתפלה מדרבנן ולדעת הרמב"ם ז"ל קשיא אמאי אין מפסיקין ולפי הנ"ל ניחא דוודאי עבודת ת"ת עדיפא מעבודת התפלה כמו שאמרו ז"ל מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בא וראה שזה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תפלה שמצות ת"ת גדולה ממצות תפלה ולענ"ד זה ברור ואמת בדעת הרמב"ם ז"ל. השי"ת יאיר עינינו בתורתו. וע"פ דברינו יש לכוין משאז"ל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הרי זה מלכות שמים שלימה כי גם תפלה נאמרה בק"ש וכבר אמור זאת בזוה"ק. ובזה יש ליישב מה שלא נאמר בפ' והיה אם שמוע ובכל מאודיכם כמו בפ' שמע כי פ' שמע נאמרה על אהבת ה' ב"ה וזה מחוייב הוא בכל מדה שימדוד לאדם אבל בפ' והיה אם שמוע מיירי בתפלה ובשאלת צרכיו ע"כ לא נאמר ובכל מאודיכם כי זה הוא בכלל שאלת צרכיו להושיעו ממדה רעה למדה טובה וק"ל

וצריך עוד לבאר קצת דבר עמוק דין כל הברכות והתפלות ושארי מצות התלויים בדיבור אם לא השמיע לאזניו אם יצא. או הרהר בלבו לבד אם יצא

הנה בפרק היה קורא פליגי תנאי בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ר' יהודא אומר יצא ר' יוסי אומר לא יצא. ומפרש הש"ס טעמא דר' יוסי דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ומסיק רב חסדא דהא דתנן חרש לא יתרום הוא אליבא דר' יוסי דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא בק"ש וגבי ברכה נמי לאו ברכה היא אלא דלאו בברכה תליא מילתא דברכות אינן מעכבות ע"כ תרומתו תרומה דאי ר' יהודא אפילו לכתחילה יתרום וכתבו התוס' הא דמדמינן ברכה לק"ש היינו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ופריך דילמא ר' יהודא והא דקאמר יצא בק"ש היינו בדיעבד אבל לכתחילה לא ומסיק דהא דקתני לשון דיעבד להודיעך כחו דר' יוסי. וכתבו התוס' אבל לר' יהודא לאו רבותא היא דמהיכי תיתי לומר דלכתחילה בעינן השמיע לאזנו. ופריך אלא הא דקתני לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא מני כו' לר' יוסי דיעבד נמי לא והקשו התוס' גבי ברהמ"ז דמה"ת מנ"ל דלר' יוסי דיעבד נמי לא דילמא דוקא בק"ש אמר ר"י דכתיב שמע ותירצו דגם בזה מסתמא תקינו רבנן שלא יצא כלל אף דמה"ת יצא דומיא דק"ש וזה דחוק קצת

והיה נראה ליישב ע"ד הרשב"א ז"ל שפי' על הא דקאמר הש"ס לד' יוסי תרתי ש"מ היינו כיון דקאמרת שמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ צריך להשמיע לאזנו דאי בלא השמיע נמי יצא א"כ יוצא אף בהרהור לבד ומנ"מ בהרהור באיזה לשון הוא מהרהר אלא ש"מ דצריך להשמיע לאזנו אלו דבריו ז"ל. ולפ"ז דגם בבהמ"ז אמרינן בסוטה וברכת בכל לשון שאתה מברך מזה שמעינן דצריך להשמיע לאזנו

אבל באמת לא הבנתי ד' הרשב"א ז"ל וכי שמע מיותר הוא לדרשא אלא דדרשינן ממשמעותא דשמע דהוא לשון הבנה ובכל לשון שהוא מבין יוצא ואכתי מנ"ל דצריך להשמיע לאזנו. אלא דבריש פ' היה קורא משמע דמשמע מיותר הוא לדרשא גבי פלוגתא דרבי ורבנן. אבל וברכת דגבי ברהמ"ז דלאו מיתורא דקרא דרשינן אלא ממשמעותא א"כ ליכא למילף מיניה דצריך להשמיע לאזנו. ועוד דעיקר ד' הרשב"א ז"ל דלא השמיע לאזנו והרהור דמי להדדי ע"כ היינו דווקא לר' יוסי אבל לר' יהודא דס"ל דלא השמיע לאזנו יצא אף דדריש שמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ דלא דמי להדדי וא"כ בשאר מצות לרב יוסף דאמר כ"ע מודים דיצא ולפי דברי הרשב"א ז"ל אדרבה בשאר מצות הוי מחלוקת להיפך לר' יהודא לא יצא בהרהור ולר' יוסי יוצא בהרהור ועוד יבואר לקמן בדברי הרשב"א ז"ל

ע"כ נראה לי בישוב קושיית התוס' דרב חסדא ס"ל דילפינן במה מצינו כל המצות מק"ש כי היכא דבק"ש שהיא מצוה של דיבור וגלי רחמנא דאינו יוצא אלא בהשמעה לאזנו אבל בלא השמיע לא הוי דיבור כלל וכהרהור יחשב הכי נמי בכל המצות התלויים בדיבור זהו אליבא דר' יוסי ולר' יהודא דהוי דיבור בק"ש אפילו לא השמיע לאזנו ה"ה בכל המצות בלא השמיע אבל בהרהור לבד לכ"ע לא יצא

ומסיק דר' יהודא אפילו לכתחילה ס"ל דהוי דיבור אף בלא השמיע לאזנו והאי דברהמ"ז ר"י משמיה דראב"ע היא דאמר צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל. והיה נראה לומר דמש"ה פשיטא לי' להש"ס דראב"ע לכתחילה לבד קאמר דאי אפילו בדיעבד וע"כ היינו טעמא דלא הוי דיבור כלל בלא השמעת אוזן וכמש"כ א"כ מאי קאמר ליה ר' מאיר אחר כוונת הלב הן הדברים וכי לא מודה ר"מ דבעינן דיבור שנאמר ודברת בם אלא ש"מ דכולהו מודים בלא השמיע דהוי דיבור אלא דראב"ע ס"ל דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו משום שנאמר שמע לזה אמר ליה ר"מ אחר כוונת הלב הן הדברים

והנה מסוגיא זו מוכח דבהרהור לבד וודאי לא יצא וכמש"כ לעיל מדילפינן מינה דק"ש לשאר מצות לר' יוסי ואי נימא דלר' יהודא אפילו בהרהור יצא ור' יוסי פליג בק"ש משום שנאמר שמע הדק"ל מנ"ל בשאר מצות כמו ברהמ"ז דילמא התם בהרהור בעלמא יצא ותו ליכא למילף במה מצינו מק"ש שהיא מצוה התלויה בדיבור אלא ש"מ דבהרהור לבד לכ"ע לא יצא וא"כ בלא השמיע לאזנו שפיר איכא למילף במה מצינו מק"ש כי היכא דבק"ש שהיא מצוה של דיבור אינו יוצא בלא השמעת אוזן דכהרהור יחשב ה"נ בכל המצות התלויים בדיבור

ועוד מדלא מפרשינן הא דלא יברך אדם ברהמ"ז בלבו היינו בהרהור לבד ואתיא שפיר כר' יהודא דבזה ודאי מודה ר' יהודא דלכתחילה צריך להוציא בשפתיו אלא ש"מ דבהרהור לבד לכ"ע לא יצא

ותו פריך הש"ס מהא דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רב מתנא ר' יוסי היא. מכאן קשה לתירוץ התוס' דלעיל גבי ברהמ"ז דמסתמא תקינו רבנן דלא יצא אף דמה"ת יצא א"כ הכא גבי חרש המדבר ואינו שומע דאי אפשר בע"א מנ"ל דתקינו רבנן שלא יקרא כלל דלהוי שאינו מחוייב בדבר שלא יוציא את הרבים ועיין בר"ן ובש"ג שם במגילה. אלא ודאי כדכתיבנא דלר' יוסי לא הוי דיבור כלל בלי השמעת אוזן והוי שפיר שאינו מחוייב בדבר ועיין תוס' במגילה שם וקאמר הש"ס התם ממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא ולכתחילה הוא דלא יקרא וצ"ל דאף דהוא יקרא לכתחילה והוי מחויב בדבר מ"מ כיון שאינו יכול לקיים המצוה כתקונה הוי לענין לכתחלה להוציא את הרבים כמי שאינו מחוייב בדבר. ומסיק הש"ס כל הסוגיא כמו לרב חסדא לעיל. ומהא נמי משמע דבק"ש בעינן דווקא דיבור לר' יוסי מדמדמי מגילה לק"ש ובמגילה וודאי בעינן