קרן אורה ברכות יט

בברייתא שם ור"מ ס"ל דמציע את המשנה א"כ יכול לגרוס פירקא אחרינא אפילו בדיבור. ומשני בדבר שהציבור עסוקים בו. ופריך והרי תפלה כו' ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים היינו אין מלך העולם בברכות י"ח. והרי בבהמ"ז לפני' דאיתא בי' מלכות שמים היינו מלך העולם אלא ק"ש דאורייתא כו' כן היה נראה לכאורה לפרש. אבל לפי מאי דגרסינן והרי ברהמ"ז לאחריו א"א לפרש כן. וכן משמע לקמן דגם בברהמ"ז בע"ק אסור בו גבי עובדא דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע ועוד הך פירושא דמל"ש היינו מלך העולם תיקשי לרב דאמר דאין ברכה צריכה מלכות מא"ל וע"כ עיקר גירסא והרי ברהמ"ז לאחריו עיקר. אם לא שנאמר דלר"ח גם בברהמ"ז אינו אלא מהרהר כמו בק"ש אבל לרבינא בברהמ"ז מברך בפה

וראיתי להגאון ז"ל בפי' המשנה שהשוה סוגית ש"ס דילן לשיטת הירושלמי דמהרהר קאי אברכות לבד אבל אק"ש ובהמ"ז לאחריו אומר בפה ומפרש ונגרוס בפירקא אחרינא ופי' מלכות שמים היינו מלך העולם. וג' חילוקים יש בדבר ק"ש ובהמ"ז בפה וברכות דק"ש ולפני המזון בהרהור ותפלה כלל לא. ולא זכיתי להבין חדא דלפ"ז מוכח רבינא דהרהור כ"ד מהא דמהרהר בברכות וא"כ מאי קשיא יוציא בשפתיו ופי' התוס' דהא בהא תליא מנ"ל דילמא לענין תורה הרהור לאו כ"ד. ועוד הא כבר הוכחתי מעובדא דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע דבע"ק אסור בברהמ"ז. ועוד דהאי פירכא והרי ברהמ"ז דאית בה מלכות שמים ע"כ מלפניו פריך ומאי קשיא הא באמת מהרהר וכי תימא דפריך מ"ש לפני' ומ"ש לאחרי' א"כ ליפרך מק"ש וברכותי'. ועוד דאמרינן לקמן ק"ש עדיפא דאית בה תרתי משמע דקאי אמלכות שמים דקאמר מעיקרא היינו קבלת עול מלכות שמים ולפי הנ"ל לא הוזכר כלל. ומכאן סתירה גם למש"כ דרבינא לא קאמר הרהור כ"ד אלא בד"ת וק"ש א"כ יציאת מצרים אמאי לא מזכיר בפה. ועוד דלקמן פריך הש"ס על ר' יהודא דאמר מברך בפה ולית ליה בע"ק אסור בד"ת ומשמע דהוי בעי למימר דהוי מה"ת א"כ את"ק נמי תיקשי מק"ש וברהמ"ז. ועוד הא בעי הש"ס לשינויא דר' יהודא מהרהר קאמר וא"כ היינו ת"ק ודוחק לומר דפי' המשנה מתחלף לפי שינוי הש"ס

ובירושלמי מפרש הכי משום דמשמע מירושלמי דהרהור מותר בבע"ק דאיתא התם תמן אמרינן אפילו לשמוע ד"ת אסור כמו בסיני משמע דלא נאסר אלא שמיעה דשומע כעונה אבל לא הרהור לבד ואפילו שמיעה לא אמרו אלא חכמי בבל אבל לחכמי א"י משמע דאפילו לשמוע מותר ע"כ צריך לפרש דמהרהר קאי אברכות דלמה יאסרו בהרהור. אבל שיטת הש"ס דילן הוא דאסור בהרהור ע"כ פירשו המשנה דמהרהר קאי אק"ש אבל ברכות אפילו בהרהור אסור. ובאמת יש לדקדק קצת מהא דאמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ וביה"כ וכל לאתויי מאי אי נימא דלא קאי אלא כנגד ערות אדם לא משמע כן לישנא דבכל מקום אלא משמע מזה דלכל האסורים בד"ת קאי ובע"ק בכלל דמותר בהרהור ור' יוחנן ג"כ מחכמי א"י הוא וס"ל ג"כ דבע"ק מותר בהרהור

ובזה יש מקום לחתור ולישב ד' הרמב"ם ז"ל בב' דברים שעמדו עליו הראשונים ז"ל. הא' הוא מה שפסק וחילק דק"ש ותפלה אינו יוצא בהרהור וכל הברכות יוצא אפילו בהרהור. ובכל הסוגיא דפ' הי' קורא לא משמע כן כמו שהארכתי לעיל בכמה הוכחות ברורות. והב' מה שפסק במגילה דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא את הרבים אפילו בדיעבד וכבר עמדו עליו מפרשי דבריו וישבו בדוחק ע"ש

אבל לפי הנ"ל הכל מיושב בחדא מחתא דהוא ז"ל ראה שיטת הירושלמי דבע"ק מותר בהרהור משום דמימרא דר' יוחנן מסייע ליה כמש"כ לעיל ולפ"ז אי אפשר לפרש המשנה דמהרהר קאי אק"ש דאמאי לא יהרהר גם הברכות כיון דמותר בהרהור אלא ע"כ מהרהר קאי אברכות ולפ"ז אין לומר דהרהור לאו כ"ד ולמה מהרהר כדי שלא ישב בטל בדבר שהציבור עסוקים בו דא"כ גם בתפלה יהרהר אלא ע"כ לענין ברכה הרהור כ"ד ע"כ מהרהר ולא תיקשי יוציא בשפתיו כיון דאפשר בהיתר שיוצא בהרהור ובע"ק מותר בו למה יוציא בשפתיו אבל תפלה אינו יוצא בהרהור לדילפינן מקרא דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן שצריך שיחתוך בשפתיו ע"כ אינו מהרהר כלל בתפלה. וא"כ יפה חילק הרמב"ם ז"ל בין ק"ש ותפלה לשאר ברכות

והשתא דאתינן להכי גם הדין השני מיושב דנשארין דברי רב יוסף כלישנא קמא דבשאר מצות של דיבור כ"ע מודים דצריך שישמיע לאזנו משום דהסכת ושמע קאי אשאר מצות ותו לא קשיא מברייתא דלא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא דשאני ברהמ"ז דלא בעי דיבור כלל דיוצא אפילו בהרהור אבל שאר מצות התלויים בדיבור צריך שישמיע לאזנו. וא"כ אתיא משנה דמגילה כפשטא ואין צריך לומר חסורי מחסרא והא כדאיתא ע"כ פסק לענין מגילה דאין יוצאין אפילו בדיעבד. ואף כי הדברים הם ע"ד פלפול אבל לדעתי נכונים ואמת הם בס"ד

והשאג"א ז"ל האריך בזה ועיקר חקירתו בהא דר' זירא כל הראוי לבילה כו' לענ"ד לא נאמר כלל זה לענין מצות דחובת הגוף וכי משום דאינו יכול לקיים כתקונה לא יקיימנה כלל ויש הוכחות לזה ודו"ק

גם במה שהאריך באלם השומע ואינו מדבר שמחוייב הוא לשמוע ק"ש מאחר ויוצא בו דשומע כעונה. עיין במג"א סי' ס"א שהביא בשם כ"ה דשומע כעונה גבי ק"ש נמי ועיין בפר"ח סי' ס"ב שכתב בפשיטות דשומע כעונה גבי ק"ש וירושלמי דפ' מי שמתו איירי בבקי וכיון שהוא בקי ראוי שיהא כל או"א משנן בפיו ולאו משום דשומע כעונה וכן אמר בתפלה משום דהוי רחמי וברהמ"ז משום דכתיב ואכלת כו' ולא משום דשומע אינו כעונה עיי"ש ועיין באליהו רבה סי' ס"ב ודוק]. ולי נראה דבק"ש לא אמרינן כלל שומע כעונה אלא הוי כמצות מעשיות שאין האחד יכול להוציא את חבירו. ודווקא בתפלה שכל מצותה היא בציבור וכל נוסח התפלה הוא מדרבנן והם אמרו שש"ץ מוציא את הרבים ובלא ש"צ יש בזה מחלוקת בין הפוסקים וכן בברכת המצות או ברכת הנהנין. ואפילו ברהמ"ז אם ישבו כאחד לאכול אם יכול האחד לברך לכולם. ובפרט לדעת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד יוצאים בהרהור ואפשר דמהך גופא דשומע כעונה ג"כ נסתייע הוא ז"ל לדבריו. אף דע"כ הרהור לחוד ושמיעה לחוד מדאינו יוצא אלא במי שמחוייב בדבר וע"כ שמיעה הוא מטעם שליחות. עכ"פ לא מצינו שומע כעונה אלא בתפלה וברכות שהם שבח למקום אבל בק"ש לא מצינו. והכי איתא להדיא בירושלמי פרק מי שמתו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד משנן בפיו. ובאמת קשיא לי מהא דבע"ק לא יפסיק בתפלה ומוקים לה בירושלמי בציבור דווקא ואמאי לא יצא בתפלת ש"ץ. והדברים ארוכים בזה וצ"ע גדול בפוסקים ודו"ק היטב בכל הנ"ל

ויש לדבר עוד בזה בדברי הרמב"ם ז"ל גבי פתח בדחמרא כו' שכתב שם דאף שסיים הלשון בד"א יצא כיון דמחשבתו היה לזה המין. ועיין ברבינו יונה בסוגיא דפתח בדחמרא שהביא י"א דבברכות עיקר היא הכוונה ומעכבת בה. ומהא דלא בעינן כוונה בתפלה אלא דבאבות לא משמע כן. ואפשר לומר דדוקא בברכת הנהנין קאמרי דאסור ליהנות בלא ברכה ובלא כוונה לאו ברכה היא זו. וגם מה שכתבו התוס' דכוונה אחרת מעכבת אפ"ל ג"כ דדוקא בברכת הנהנין שייך לומר זאת כיון דבשעת ברכה היה בדעתו שהוא יין א"כ לא בירך על השכר כלל וכ"ז צריך עיון רב בש"ס ופוסקים ולא מצאתי כעת מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל היתר הרהור כנגד ערות אדם עיין בפ"ג מהל' ק"ש

בפ' היה קורא אמר ר"א מ"ד כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל ב' עולמות שנאמר ושפתי רננות יהלל פי. ויבואר ע"פ הידוע כי עיקר כוונת קבלת עול מלכות שמים הוא למסור נפשו על קדושת השם וליחדה באהבה אל שורשה ולקרבה אל דביקות אחדותו ית' וית' אל מקור החיים. וידוע דברי זוה"ק על פסוק חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי קודם קבלת עול מלכות שמים אין חיות האדם עדיין על מקומה ומשכנה וע"כ מזכירין יציאת מצרים בק"ש כי ע"י גאולת מצרים היינו לו לעם ולהדבק בו להיות כלנו חיים מצד פנימיות נשמתינו. וזהו שאמר כן אברכך בחיי זו ק"ש. והנה אחרי התייחד פנימיות נשמתו באהבה עזה אל שרשה