קרן אורה ברכות י

בהא. וז"א אלא בק"ש דאמירת שתי הפרשיות ביחד בדין הוא להקדים עמ"ש תחילה אבל ללמוד קודם ק"ש מודה ריב"ק דמותר וע"כ צ"ל כן לדעת התוס' בריש מכילתין שהקשו על רש"י ז"ל גבי אבא בנימין דהחמיר אפילו בלימוד קודם ק"ש וכתבו הם מנ"ל הא אפילו בהגיע זמנה כדמשמע מדברי תר"י והטור ז"ל דו"ק ותשכח משמע דליכא מאן דפליג בהא וצ"ע יותר בדין זה בדעת הפוסקים אבל עכ"פ בלא"ה אין סברא לומר דאקודם ק"ש קאי ועוד לפ"ז תיקשי לר"ל דאמר באנשי מעמד דיוצר אור הוי אמרי איך קרא ק"ש ועשרת הדברות בלא ברכה אי מה"ת היא אבל באמת יש פלוגתא בזה דלמאן דיליף לקמן בפרק שלשה שאכלו ברה"ת לפניו בק"ו מברכת הנהנין על חיי שעה מברכין ק"ו על חיי עולם ודאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא ור' חייא בר נחמני מפיק ליה מג"ש וגם זה אינו אלא אסמכתא למצוא רמז בתורה ועיין במו"ט פ"ק אות ע' וא"כ יש לומר דר"י דאמר דאהבה רבה הוי אמרי אזי לטעמיה דס"ל ברכה"ת מה"ת מקרא דכי שם ה' כו' וא"כ מוכח מהנך אמוראי דלא הוי בידייהו איזה ברכה אמרי ש"מ דלא ס"ל ברכת התורה מה"ת וא"כ הילכתא כוותייהו ובירושלמי איתא בהדיא רב מתנא בשם רב יהודא ברכו ברכת התורה פי' אהבה רבה וכבר נחלקו בזה גדולי הראשונים הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל במנין המצות ולענ"ד דעת הרמב"ם ז"ל מסתבר ועוד דר' אבהו דריש לקרא דכי שם כו' לברכת זימון לקמן בפ' ג' שאכלו ועיין בשאג"א סי' ק"ד

יא וראיתי בירושלמי פרק שלשה שאכלו דמימרא דר"י שלמד בק"ו ברכת התורה לאחריה וברכת המזון לפניו זמ"ז איתא התם דבשם ר' ישמעאל קאמר לה ולבסוף מסיק דגם הלימוד הזה לא איצטריך אלא לת"ת דרבים כמו קריאת התורה אבל יחיד הוי ככל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן מזה משמע דלא הוי אלא מדרבנן ככל ברכת המצות. ומש"ס דילן נמי מוכח דר' יוחנן ארבים קאי מדיליף בק"ו אם טעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה ולא מצינו ביחיד ברכה לאחריה ועיין בב"י סי' מ"ז מש"כ בשם הרשב"א ז"ל בזה

יב עוד ראיתי בירושלמי שם דבר טעם על הא דנהגינן השתא לברך לפניה ולאחריה כל אחד בפ"ע ובמתניתין תנן דהראשון מברך לפניה והאחרון מברך לאחריה טעמא דמתניתין משום דבה"ת ילפינן מברכת הזימון א"כ אחד מברך וכולן יוצאין ומה דנהיגין השתא משום דהוי כל אחד כקורא בפ"ע וחייב כ"א לברך לפניה ולאחריה אלא דקשה דמאי קמיבעיא ליה לר' זעירא התם הא בהדיא תנן במגילה דאינו מברך אלא הפותח והחותם ועיין בפני משה וק"ל

יג ודאתאן עלה מכל הנ"ל נראה דאין סברא לומר דבשכבך ובקומך ילמד אמצות לימוד בזמן שכיבה וקימה. ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בקדושין דת"ת לא הוי מ"ע שהזמן גרמא ואי נימא דנתנה תורה זמן לת"ת א"כ למה לי קרא דולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם הא בלא"ה מ"ע שהזמן גרמא היא

יד עוד רגע אדבר במה שאמרו בירושלמי על מימרא דשמואל שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר והאריכו התוס' אי קאי דווקא על אהבה רבה או אכל ברכת התורה ולכאורה קשה אדברי הירושלמי הא שמואל ס"ל בסוכה דלא מפסקי לילות מימים אינו מברך אלא יום ראשון בלבד וכרבנן גבי תפילין, וא"כ ע"כ הא דאמרינן והוא ששנה על אתר היינו דוקא באה"ר אבל ברה"ת אין שום הפסק מועיל בה אליבא דשמואל כמו גבי סוכה אבל באמת נראה דלשיטת הירושלמי אין לחלק בין אה"ר לברה"ת כמו שאבאר לקמן דלשיטת הירושלמי הוא דעיקר ק"ש משום ת"ת היא באה וחכמים קבעו הזמן. וכבר כתבתי לעיל אות יו"ד דברכת אה"ר נקראת בלשון הירושלמי ברכת התורה ולפ"ז הדק"ל א"כ אמאי בעינן והוא ששנה על אתר. תשובה לזה מצאתי להדיא בירושלמי פרק מי שמתו אמשנה דנשים כו' פטורים מק"ש דפריך שם מה בין סוכה ללולב דסוכה אינה טעונה ברכה אלא לילה הראשונה בלבד ולולב טעונה ברכה כל שבעה ומשני משום דסוכה לא מפסקי לילות מימים ופריך והרי ת"ת ומשני דשאני סוכה מת"ת סוכה אפשר לה לבטל בתמיה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל ז' אבל ת"ת אפשר לו שלא לבטל בתמיה והלא הוא צריך לישן וא"כ כבר יש לה הפסק. וא"כ שפיר קאמר התם והוא ששנה על אתר אבל לא על אתר לא משום הפסק דשאני סוכה דאין הפסק מועיל בה כיון דבאמת אין שום הפסק יש דכחד יומא אריכתא דמי וע"כ צ"ל כן דת"ת עדיף מסוכה דאל"כ לא יצטרך לברך על ת"ת אלא פ"א אכל ימיו אלא ע"כ דוקא גבי סוכה דיש לה זמן א"כ כוליה שבעה חדא מצוה היא אבל ת"ת דהחיוב הוא כל ימי חייו צריך לברך בכל פעם ואפשר לומר סברא זו בדברי הירושלמי סוכה אפשר לה להבטל היינו שיעבור זמנה

ובזה יש ליישב קושיא גדולה לכאורה דרב יהודא אדרב יהודא דבסוכה דף מ"ו אמר רב יהודה אמר שמואל סוכה יום ראשון לבד ומסיק שם הש"ס דאתיא כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך עליהם אלא שחרית לבד ולא חיישי להפסקה בדברי הרשות ובמנחות דף מ"ג איתא רב יהודא רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתי' אלמא קסבר לילה זמן ציצית א"כ אמאי מברך כל צפרא וצפרא ומשני כרבי דאמר תפילין כ"ז שמניחין הרי דרב יהודה ס"ל כרבי גבי תפילין ולא ראיתי כעת מי שהעיר בזה ולמש"כ ניחא דהא דאמרינן במנחות כרבי היינו כרבי ולא מטעמיה דרבי ס"ל הכי דהיסח הדעת הוי הפסקה אפילו במצוה זמנית כמו תפילין למ"ד לילה לאו זמן תפילין או סוכה דזמנה שבעה ימים ורב יהודה ס"ל דבמצוה זמנית מברך פ"א בתחילה ויוצא בה כל זמן המצוה דכולא יומא אריכתא היא לענין זה אבל מצוה בלתי זמנית כמו ת"ת ותפילין למ"ד לילה ושבת זמן תפילין וציצית למ"ד לילה זמן ציצית ודאי היסח הדעת הוי בהו הפסקה וזה נכון למאוד לכאורה אלא שצ"ע בדברי הפוסקים. מ"מ מדברי הירושלמי נראה דת"ת חמור מסוכה לענין ברכה והתוס' כתבו לעיל לחלק בין סוכה לת"ת דבסוכה צריך לברך בכל סעודה משום דיש קבע לסעודה ומסח דעתיה אבל ת"ת חובה כל היום. וזה אינו מובן א"כ תפילין אמאי אמר רבי דמהני בהו היסח הדעת הא חיובן ג"כ כל היום ע"י תה"ר. ויש עוד להעיר בזה למ"ד דפ"א שחרית ובפ"א ערבית יוצא מצות ת"ת א"כ משמע דחיוב יום לחוד ולילה לחוד א"כ הי' צריך לברך ביום ובלילה והדברים ארוכים בזה ודי בהערה זו ועיין בביאורי הגאון ז"ל סי' מ"ז ובפני יהושע שם בהלכה זו

טו ועוד נשוב לראשית דבר, לכאורה איכא סייעתא לדברי תר"י והשאג"א מהא דאיתא בירושלמי ריש מכילתין ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא או לא נשמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא וקודם לכן לאו ספק הוא דהוי ביה"ש אלמא דחוזר וקורא וא"כ תיקשי מברייתא לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואינו חוזר וקורא אלא ש"מ כשיטת תר"י והשאג"א דעכ"פ מחוייב לקרות איזה פרשה בזמן שכיבה וקימה דוקא וא"כ שפיר קאמר דהקורא קודם לכן לא יצא דלאו זמן שכיבה היא. אבל לפי האמת אין מכאן ראיה דלכאורה קשה היאך פשיט מהא דהקורא קודם לכן לא יצא דבספק חוזר וקורא דילמא היינו טעמא דהקורא קודם לכן לא יצא דלאו זמן שכיבה היא קודם צאה"כ כנ"ל. אלא ע"כ צ"ל דכל הני זמנים דאיתא בש"ס קודם צה"כ או לאחריו כולם משום סייג הם ומה"ת עיקר הזמן הוא תחילת הלילה ונהי דבש"ס דילן לא משמע כן מהא דר"מ אומר משעה שהכהנים טובלין אף דהוי קודם שקיעה ולא שייך משום סייג בזה מ"מ בשיטת הירושלמי ודאי כן הוא כי אני רואה דשיטת הירושלמי הוא דעיקר ק"ש נתקנה לקיים מצות והגית וחכמים קבעו לה זמן זה בבוקר ובערב כדי שלא יעברו על המצוה דת"ת אשר חיובה ביום ובלילה ונמצא כי עיקר המצוה הזאת מה"ת וזמנה מדרבנן ע"כ קמיבעי' ליה בזה אם חוזר וקורא מספק ופשיט שפיר מהא דהקורא קודם לכן לא יצא כיון דאין הדבר תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ובלילה א"כ אם בה"ש לילה היא ודאי